"התמיכה האוטומטית של יהדות ארה"ב בישראל היא מיתוס"

מאז 7 באוקטובר, גדל מספר הצעירות והצעירים היהודים בארה"ב שמפגינים נגד המלחמה. הם מעוררים זעם ותסכול בקרב הימין הישראלי, שלא מבין מדוע הדור היהודי-אמריקאי הצעיר כבר לא תומך אוטומטית בכל מה שישראל עושה. אך למעשה, התמיכה האוטומטית היא מיתוס. ספרו החדש של ההיסטוריון ד"ר ג'פרי לוין, "הבעיה הפלסטינית שלנו", מראה שכבר מ-1948 אקטיביסטים יהודים-אמריקאיים פועלים בנחישות למען זכויות הפלסטינים.

היהודים האמריקאיים שביקרו את ישראל משנות ה-40 ועד שנות ה-70 של המאה הקודמת, שעומדים במרכז מחקרו של לוין, הגיעו ממגוון רקעים: חלקם היו רפורמים וחלקם חילונים, חלקם דיברו יידיש וחלקם, כמו נועם חומסקי וברני סנדרס, התנדבו בקיבוצים. אך המשותף לכולם הוא מחויבות יהודית-אמריקאית לזכויות מיעוטים ולזכויות פליטים.

הסוגיות שלוין חוקר – הקשר בין יהודים לפלסטינים, ההבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות והשפעת מדינת ישראל על יהודים ברחבי העולם – העסיקו יהודים באמריקה כבר לפני 70 שנה, אך מקבלות משמעות מחודשת היום. מנקודת המבט היסטורית ועכשווית שקופצת בין דיונים משנות החמישים למה שמתרחש אצלו בכיתה, לוין מתאר בשיחה עד כמה התקופה הזו קשה ומורכבת. בנוסף, הוא מתעקש שהבהלה סביב התרחקות הדור הצעיר באמריקה מתמיכה בישראל היא לא מדויקת – תמיד היו ביהדות אמריקה קולות שחשו אחריות כלפי הפלסטינים והיו מחויבים לסיום הסכסוך. היום, יותר מתמיד, כדאי להקשיב לקולות האלה.

שלום ג'פרי, ותודה רבה שהסכמת להתראיין. ראשית, מה שלומך בימים אלה?

"החודש הראשון אחרי 7 באוקטובר היה קשה מאוד, אבל עכשיו אפילו יותר קשה. אני מלמד באוניברסיטת אמורי שבג'ורג'יה, והדינמיקה בקמפוס מאוד מורכבת. יש לי תלמידים מכל הרקעים, יהודים ופלסטינים. כאלו שחברים שלהם נחטפו לעזה וכאלו שהמשפחה שלהם בעזה פונתה מביתה. סטודנט שנשר מהלימודים כדי להתגייס לצבא, וסטודנט שנעצר במחאות נגד המלחמה".

המצב הזה – שיהודים משתתפים במחאה בקמפוס אך גם מרגישים מאוימים על ידה – מתקשר ישירות לספר שלך, בו אתה מראה שהמצב הזה לא כל כך חדש. תמיד היו בארה"ב ארגונים יהודיים שקידמו את זכויות הפלסטינים, ביקרו את ישראל והתעמתו עם ארגונים אחרים.

"לגמרי. אנשים לא מבינים עד כמה בעיית הפליטים הפלסטיניים ושאלת הריבונות הישראלית הטרידו יהודים אמריקאיים בשנות הארבעים והחמישים. רק אחרי 1967, עם ההתלהבות הגוברת מישראל, התקבעה התפיסה הזו של חברות קרובה ו'יחסים מיוחדים' בין ישראל לארה"ב וליהדות אמריקה. האנשים שאני כותב עליהם נשכחו כי הם לא מתאימים לנרטיב".

ישראל בעצמה מילאה תפקיד מרכזי בהשתכחות הזו. אתה מראה ששגרירות ישראל בארה"ב פעלה כדי לדחוק קולות יהודיים ביקורתיים באמריקה.

"העיתון The Jewish Newsletter, למשל, מתח ביקורת על כך שישראל מונעת מפליטים פלסטינים לשוב לבתיהם. זה היה עיתון די מרכזי, אבל אנשי משרד החוץ הישראלי אמרו שהוא 'מבלבל את הציונים', ושיהודים צריכים להתאחד סביב המדיניות הישראלית. הדיפלומטים הישראלים דחפו ארגונים אחרים באמריקה לפעול נגד העיתון ולפטר אנשים אחרים ש'חשבו באופן עצמאי מדי'.

"האם מותר ליהודים באמריקה לגבש עמדה עצמאית בנוגע לפלסטינים, או שהם צריכים פשוט לתמוך בקו של ישראל? השאלה הזו הטרידה הרבה ארגונים יהודיים עד שנות השישים, ומאז רוב הארגונים הסכימו, פחות או יותר, ללכת בעקבות ישראל. היו לכך הרבה סיבות, ממחנות הקיץ הציוניים, דרך דעיכת היידיש ועד המלחמה הקרה. אבל היום אנחנו רואים שהשאלה הזו הופכת שוב לעניין מרכזי בפוליטיקה היהודית-אמריקאית – יותר ויותר קבוצות יהודיות לא מוכנות לקבל את העמדות הישראליות ללא עוררין".

נדהמתי לקרוא בספר שעד לשנות ה-50, הארגונים היהודיים-אמריקאיים המרכזיים התעקשו שהאנטי-ציונות הערבית אינה אנטישמית. היום כמעט אי אפשר לבקר את הציונות מבלי להיות מואשם באנטישמיות".

"בשנות ה-30, רבנים חשובים התעקשו שאפילו המופתי אינו אנטישמי. זה השתנה בהדרגה, קודם כל אחרי השואה והקמת מדינת ישראל, אבל גם לאחר מכן הוועד היהודי-אמריקאי (AJC), שהיה הארגון היהודי הכי חשוב באמריקה באותן שנים, התנגד לעמדות הערביות – אבל לא חשב שהן אנטישמיות. הארגונים היהודיים פחדו שההסברה הערבית תשמש את האנטישמים מימין, אבל הם לא חשבו שהערבים הם אנטישמים. היתה שם רגישות לניואנסים.

"לאורך כל התקופה שאני סוקר, היו פעילים ערבים בארה"ב שנזהרו מאוד משימוש ברטוריקה אנטישמית – אבל היו גם כאלו שלא, ושלא היתה להם בעיה לדבר עם קבוצות ניאו-נאציות. אך רק בסוף שנות ה-60 גם קבוצות בשמאל, למשל ב'בלק פאוור', השתמשו לראשונה בסוגייה הפלסטינית כדי להפיץ מסרים אנטישמיים של ממש. כאן התחיל הדיון שנמשך עד היום על האנטישמיות החדשה, מהשמאל ולא מהימין, ועל הקשר בין פוליטיקה שמאלית, העולם הערבי ואנטישמיות".

התפתחות חשובה נוספת באותן שנים קשורה בשמאל הישראלי, שהתחיל להשפיע על השמאל היהודי באמריקה רק בשנות ה-70.

"תמיד היו קשרים מסוימים בין השמאל בשתי המדינות: גם פעילים יהודים-אמריקאים מוקדמים למען זכויות הפלסטינים, כמו דון פרץ, הושפעו מהשומר הצעיר ומיהודה לייב מאגנס. ואחרי 1967, כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהנושא הפלסטיני, השמאל האמריקאי-יהודי התעניין מאוד במה שיש לישראלים לומר. אנשים כמו חומסקי הזמינו לארה"ב אנשים מ'מצפן', וגם פעילים כמו עמוס קינן ואורי אבנרי הוזמנו על ידי קבוצות יהודיות לארה"ב, וכשהגיעו לשם הם פעמים רבות הופתעו לגלות שהליגה נגד השמצה וארגונים ציוניים נוספים ניסו לבטל את ההרצאות שלהם.

"הקשרים בין שני המקומות התחזקו כשאנשים כמו ראובן קמינר תרמו לרדיקליזציה של סטודנטים ומתנדבים אמריקאים שהגיעו לישראל. זה עניין מאוד מרכזי בספר שלי – היהודים האמריקאים הגיעו לישראל, ופיתחו שם פרספקטיבה שמאלית.

"השמאל היהודי-אמריקאי שניסה להתמודד בצורה רצינית עם השאלה הפלסטינית באותה תקופה מוצג לעתים קרובות כחלק מתרבות-הנגד של הסיקסטיז, כאוסף רדיקלים שהתרחקו מהזהות היהודית שלהם. לאמיתו של דבר, הם היו יהודים שהגיעו לישראל ופלסטין מתוך חיבור ואכפתיות. הם נפגשו שם עם אנשים, והבינו שיש להכיר בזכויות הפלסטינים למען האינטרסים של ישראל ומתוך השהות שלהם בה".

כלומר, הם פיתחו עמדה שמאלית לא מתוך התנכרות – אלא דווקא כי הם הכירו את ישראל ופלסטין הרבה יותר טוב מהיהודי-אמריקאי הממוצע.

"בדיוק. ואחרי השהות בארץ, הפעילים האלו חזרו לאמריקה וניסו להפיץ שם קולות של פעילי שלום ישראלים כמו לובה אליאב או שולמית אלוני. הם הקימו את 'ברירה', הקבוצה היהודית-אמריקאית הראשונה שקידמה את מה שהיום קוראים לו פתרון שתי המדינות.

"כשבסוף שנות ה-70 אנשים מ'ברירה' פגשו את המתונים של אש"ף, הם עשו זאת בעקבות פעילי שלום ישראלים כמו מתי פלד. אך הממסד הישראלי הדליף את זה לתקשורת, ואנשי 'ברירה' הוקעו על ידי הקהילה היהודית. כך שמדובר בסיפור גלובלי".

אבל זה השתנה מאז, לא? מהצד, זה לא נראה שהמפגינים בקמפוסים נמצאים בדיאלוג עם קבוצות שמאל בישראל.

"הרבה מהפעילים בקבוצות יהודיות שמאליות כמו IfNotNow בילו תקופה בישראל, והסיפורים שלהם ממשיכים את ארגון ברירה ואת הדמויות מהספר שלי. אבל בהחלט יש גם דור חדש של יהודים-אמריקאים שהם אנטי-ציונים נחרצים, שפיתחו ביקורת על ישראל מבלי לעבור דרכה.

"אני חושב שזה מאוד מצער. אני מבין למה אנשים תומכים ב-BDS, אבל אני חושב שכל דרך לשלום צריכה לבוא משיחה שתכלול בתוכה גם את השמאל הישראלי. שיתפתי, למשל, מאמר של חיים כצמן עם הסטודנטים שלי – אבל לא שומעים היום קולות כאלו כאן בארה"ב. השמאל לא יקדם אותם כי מדובר בישראלים, והמיינסטרים היהודי לא יפיץ אותם כי הם נוגדים את יסודות הציוניות. אבל זה מה שצעירים רבים כל-כך צריכים לשמוע עכשיו".

אך אפשר גם להבין למה רבים בשמאל היהודי לא רוצים שום קשר לישראל. ישראל תמיד הציגה את עצמה כמי שמגנה על ביטחון היהודים בכל העולם, אבל הספר שלך מראה איך היהודים בארה"ב חששו כבר בשנות החמישים שהמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים תלבה אנטישמיות ובכך תאיים עליהם".

"יהדות אמריקה בנתה את עצמה בשנים בהן כל היהודים בעולם היו מיעוט, ורבים מתוכם היו פליטים, כך שהחיים היהודיים האמריקאים הוקירו זכויות מיעוטים והגנו על עקורים. אבל ב-1948, יהודי אמריקה נאלצו להתמודד לפתע עם מדינת ישראל שבה הרוב היהודי לא מכבד את זכויות המיעוט.

"במשך שנים ארוכות, הדבק שהחזיק את הכל היה פתרון שתי המדינות. מי שתומכים בו מנסים ליישב את המתח: מצד אחד הם תומכים בישראל, ומצד שני גם תומכים בשלום ובזכויות הפלסטינים. אבל היום נתניהו ובן-גביר מבהירים שפתרון שתי המדינות אינו רלוונטי ואפילו רבים בשמאל מודים שהוא לא בר מימוש. יהודי אמריקה, ברובם המכריע ליברלים ודמוקרטים, רואים איך ישראל קופצת ימינה והם כבר לא בטוחים שהליברליזם והציונות יכולים ללכת יחד. מאז פרוץ המלחמה יש גם טרנד חדש של פעילי ימין קיצוני, מאוד אנטי-ישראליים, שהוא ממש התגשמות הסיוטים של יהדות אמריקה מלפני שבעים שנה".

כיום, קשה בכלל לנהל דיון חופשי על הנושאים האלו, כשאפילו ביקורת לגיטימית ונחוצה על ישראל מיד מתויגת בארה"ב כאנטישמית ומביאה שוטרים לקמפוס.

"בהחלט. חשוב לזכור שבכל קמפוס קורים דברים אחרים, ושברובם אין הפגנות. אבל גם פה, באמורי, תוך שעתיים מאז שהמוחים ניסו להקים מחנה, המשטרה התחילה לעצור סטודנטים ומרצים, והמחאה הפכה למרד נגד המשטרה. כשמסמנים כל דבר כאנטישמי, חוסמים את האפשרות לחינוך אמיתי. וכאשר הכל מוגדר כאנטישמי באותה המידה – המונח מאבד מכוחו.

"יש לי כמה סטודנטים יהודים שמעורבים בעצרות הפרו-פלסטיניות, וגם סטודנטים בהפגנות-הנגד הציוניות, אבל אני מכיר רבים שלא הרגישו בנוח באף צד. אלו אנשים שמחפשים דרך קדימה, שלא יכולה להגיע מנקודת המבט היהודית-אמריקאית המוטה, אלא רק מהאזור עצמו. לכן הדיאלוג חשוב. בשמאל היהודי יש תחושת בדידות גדולה כרגע, באמריקה ובישראל. בכנות, זה נורא.

"יש כאן מיעוט שהוא פשוט אנטישמי. אבל זה המיעוט. אני חושב שהבעיה הגדולה כרגע היא לא המיעוט הזה, אלא חוסר הרגישות כלפי יהודים, שעוברים תקופה מאתגרת. והמפגינים לא לוקחים את זה ברצינות, כי המשטרה מפעילה נגדם מדיניות קשוחה מאוד בשם הגנה על הסטודנטים היהודים. כשמדברים על ההפגנות בקמפוסים, גם אני הייתי רוצה שאנשים יבינו בדיוק מה המשמעות של כל סלוגן שהם צועקים. אבל חשוב לזכור שהסיבה מספר אחת לכך שהם מפגינים היא המלחמה, שאפילו ישראלים רבים חושבים שהיא חסרת-תכלית".

גולי דולב-השילוני הוא סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין ופעיל פוליטי