השתקת המרצים: תג המחיר של הימין על חקירות הרבנים המסיתים
בעקבות רצח רבין החלו הרשויות לחקור ביתר שאת דברי הסתה, בין היתר בקרב רבנים. לאור מעמדם של הרבנים כמנסחים האידיאולוגיים של המחנה, החקירות האלה התפרשו בימין כסתימת פיות פוליטית. את המחיר גובה הימין ממקביליהם של הרבנים במחנה השמאל: המרצים באוניברסיטאות
המוסדות האקדמיים הסכימו לאמץ לתקנוני המשמעת שלהם חמישה עקרונות. בין השאר, "מרצה לא יוכל לנצל את תפקידו כדי להטיף באופן שיטתי ובלתי ראוי לעמדה פוליטית החורגת בברור מהנדרש להוראת נושא הקורס בהקשרו הרחב בתחומו". זהו פרי מאמץ ארוך שנים של הימין, למנוע ממרצים להתבטא פוליטית באופן חופשי.
הניסיונות להשתיק את המרצים אינם חידוש של נפתלי בנט. הם מתחילים על רקע התפתחויות שאירעו בשנות ה-90, לאחר רצח ראש ממשלת ישראל, כשהרשויות החלו לחקור מסיתים. חלק מהמסיתים היו רבנים שנמצאו, ועדיין נמצאים, בישיבות. הימין פירש לאורך השנים את חקירתם של רבנים כסתימת פיות, וכרדיפה פוליטית. מתוך הפרשנות הזאת, התעוררה המוטיבציה להשיב לשמאל "באותו מטבע", כפי שהימין רואה זאת. ואולי הרצון היה שם תמיד, והפרשנות הנרדפת רק נתנה את האמתלה הדרושה. מעמדם של הרבנים בקהילות הימין הוא של מראי הדרך, פוסקי ההלכה האתית, גם בסוגיות פוליטיות. בשמאל, המקבילה למחזיקי המעמד הזה, היסטורית לפחות, הם המרצים באוניברסיטאות, כשישעיהו ליבוביץ היה הדוגמה הבולטת. כיום מעמד המרצים כפוסקי הלכה אתית בסוגיות פוליטיות נשחק, ועבר למובילי דעה בעיתונות וברשתות החברתיות, אבל בתחילת שנות האלפיים הוא עוד היה משמעותי בשמאל.
לימור לבנת היתה הראשונה בימין לתת דרור לדחף לנצל תפקיד ממלכתי כדי להשיב לשמאל כגמולו. בשנת 2004, כשרת החינוך, התרבות והספורט בממשלת שרון השניה, דרשה לבנת את פיטוריו של פרופ' לב גרינברג, מרצה באוניברסיטת בן גוריון, על התבטאויות פוליטיות מעל דפיו של עיתון בלגי. באותן שנים ממש, נוצרת תנועת אם תרצו באוניברסיטה העברית, כדי להוקיע מרצים שמביעים עמדות שמאל, באמצעות טענות על סתימת פיות בשיעורים (למעשה, כל הבעת עמדה פוליטית שמאלית על-ידי מרצה הוגדרה כסתימת פיות). אלה היו תוצרים של הפרשנות שנתן הימין לחקירת רבנים, כלגיטימציה "לעשות אותו דבר" למקבילה של עולם השמאל לרבני הישיבות – המרצים.
לא הראשון שניסה להשתיק מרצים. נפתלי בנט בחגיגות יום ירושלים בישיבת מרכז הרב (צילום: הדס פארוש/פלאש90)
השתקת האופוזיציה ושתיקתה מרצון
השאיפה הזאת להשתיק מרצים המביעים עמדות שמאל המשיכה עד ימינו, וזהו הרקע להודעתו של נפתלי בנט בשנה שעברה כי מינה את אסא כשר לנסח כללים מחייבים לאקדמיה, שיאסרו על מרצים להביע כל סוג של עמדה פוליטית. המתבונן הנאיבי לא יבין מדוע איסור כזה יכול להיחשב השתקה של השמאל. הרי איסור על מרצים להתבטא פוליטית יחול גם על הבעת עמדות ימין. הרקע שהובהר כאן נותן את ההסבר: לא באוניברסיטאות נמצאים מנסחי הבסיס הארגומנטלי של הימין, מפתחי השיטה התיאורטית, מתווי הדרך האידיאולוגית, פוסקי ההלכה וההצדקה האתית בסוגיות הפוליטיות, אלא בישיבות. אם הימין הצליח לאסור על המרצים להביע עמדה פוליטית, מבלי שיאסר גם על רבנים בישיבות להכפיף את עצמם לאותם כללים, הוא השיג את מטרתו: חופש מוחלט להוגים האידיאולוגיים של המחנה שלו, איסור על מקביליהם במחנה הנגדי לעשות זאת. השתקת האופוזיציה.
כמובן שלאורך השנים, למעט כמה יוצאי דופן ראויים להערכה, המרצים בישראל לא מילאו בדרך-כלל את התפקיד המסורתי, או הדימוי, שניתן להם במאבקים נגד הפשיזם והטוטליטריות. הוואקום לקח מידיהם את תפקיד מנסחי ההגות האידיאולוגית והאתית, שהיה, למשל, לישעיהו ליבוביץ. התפקיד עבר להוגים בעיתונות ובעיקר ברשתות החברתיות. אבל בימין כמו בימין – קבעון הוא קבעון, וכפי ש"התקשורת שמאלנית" גם כשרובה נשמעת כמו דוברות הבית היהודי או הליכוד, כך גם המרצים החלביים ממשיכים להוות מטרה. בכל זאת, באמת נחוץ לשמאל שיהיה למרצים תפקיד, והשתקתם עדיין משמעותית לימין.
באתרי החדשות המזוהים עם הימין הוכרזו הכללים החדשים ניצחון גדול. זהו אכן ניצחון. חוקרי ההיסטוריה של הפשיזם, מומחי הדין הבינלאומי, מומחי האתיקה, יורשי ההגות הפילוסופית שמהווה את הבסיס להשקפת העולם ההומניסטית, אינם רק פקידים שתפקידם לשנן לאחרים עובדות מוסכמות. מופקד בידיהם הקורפוס המחשבתי עליו מושתתת החברה הדמוקרטית. ביכולתם לבאר באמצעות הידע הזה את המציאות בשעת הצורך, ובמיוחד, בפני מי שיוכלו להעביר את התובנות הלאה – תלמידיהם. מה הטעם בחקר תהליכים סוציולוגיים והיסטוריים שמאיימים על הדמוקרטיה, ההגות שעוסקת בערכיה, התיאוריה המשפטית שמגנה עליה, אם בשעת מבחן החוקרים לא משתמשים באבחנות שלהם? זהו חלק מתפקידם – זהו לחם חוקם. עתה, נטלו על עצמן האוניברסיטאות שתיקה.
בהקשר הזה יש להזכיר שמי שמתנגד לפשיזם אמנם גוזר על עצמו מאבק קשה ומסוכן, אבל כל ויתור לפשיזם, כל הימנעות ממאבק, נותנים לפשיזם עוד כוח והופכים את המאבק הבא, לכשיבוא, לקשה הרבה יותר. עד שזה מאוחר מדי.
אלי שמואלי, סופר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
