newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"השקרים האכזריים ביותר נאמרים בשתיקה"

ראוי להשיב את הפילוסוף חיים יהודה (לאון) רות ואת התנגדותו לטבח בכפר קביה אל הדיון. אך בה בעת יש לזכור שהוא מעולם לא יצא נגד פרויקט בניין האימפריה הבריטית, התפשטותה למזה"ת ומעשי האלימות שלה נגד האוכלוסייה המקומית. תגובה למאמרו של יעקב ידגר

מאת:

תגובה למאמרו של יעקב ידגר, ההתפוררות המוסרית של נשמותיהם של הישראלים, מ-6 במרץ 2021.

יפה עשה יעקב ידגר שהשיב את הפילוסוף חיים יהודה (לאון) רוֹת (Leon Roth) אל הדיון, ועל שהעלה מתהום הנשייה את מכתב הגינוי ששיגר בעקבות הטבח בכפר קִבּיה ב-1953 למערכת עיתון ה"ג'ואיש כרוניקל" הבריטי.

ברבות הימים, כשיתפנה מקום בשולי האוטוסטרדה של "תולדות הסכסוך" לכתיבת ההיסטוריה האינטלקטואלית של ישראל, שמו של ח"י רות, לצד שמו של ישעיהו ליבוביץ' ואחרים, יזכה למקום הראוי לו, ולא בכדי. הגותם של השניים היתה מעוגנת ומשוקעת בתפיסות תיאולוגיות. שניהם מצטרפים למסורת ארוכה של מוכיחים בשער, שהיו מוכנים לקרוא תגר על הסמכות הפוליטית בשמו של סדר קוסמי או משום שחוק המדינה, כפי שהסבירה אנטיגונה למלך קריאון, עומד בסתירה לחוק האלים.

הרשו לי, עם זאת, להציע קריאה מעט שונה של רות. שכן לצד יהדות בלתי מתפשרת, לאון רות, כמו אחיו ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות, צמח ופעל באליטה האינטלקטואלית בבריטניה, אשר על פי רוב פעלה לצד מנגנוני הכוח של הכנסייה, המונרכיה והאימפריה ולא כעומדת בניגוד להן.

חיילים בריטיים בקרב יריות באזור ג'נין, ב-1936 (צילום: קונסטבל ק' ויינר, Imperial War Museums)

חיילים בריטיים בקרב יריות בדרך ג'נין, ב-1936 (צילום: קונסטבל ק' ויינר, Imperial War Museums)

יתר על כן, הפרדוקס המובנה בליברליזם הבריטי – פרויקט אינטלקטואלי שביקש למנוע בעד הסמכות הפוליטית מלעשות שימוש חסר מעצורים בעוצמה שבידה, ובה בעת צמח ושגשג בתקופת הסער והפרץ של ההתפשטות האימפריאלית של בריטניה – הוא מתח אימננטי שממנו רות לא השתחרר. כפילות זו התגנבה לתוך מערכת היחסים המורכבת שבין האימפריה הבריטית ליישוב העברי, וחייו והגותו של רות מספקים אילוסטרציה לכך.

קריירה אקדמית בימי האימפריה

הואיל ואלוהים מסתתר בפרטים ראוי להעמיד על דיוקם כמה עניינים היסטוריים. ראשית, ידגר מתאר את רות הצעיר כמי ש"עזב משרה נוחה במנצ'סטר" ב-1928 כדי להגר לפלשתינה-א"י המנדטורית. בפועל, משרתו של רות במנצ'סטר היתה משרה זמנית בלבד – הפילוסוף היהודי יליד אוסטרליה סמואל אלכסנדר (1938-1895) הוא שעמד בראש הקתדרה ללימודי היהדות במנצ'סטר ואיש לא עמד להחליפו – והיתה מסוג הרעות החולות המוכרות לזרא גם בימינו בשמות כגון משרת "מורה מן החוץ" או "מרצה אורח".

אין בכך כדי לערער על האידיאליזם הציוני המובהק של רות, אך אין הדבר סותר את העובדה שמדובר בפטריוט בריטי (רות זכה בעיטור על שירות צבאי יוצא מן הכלל במהלך מלחמת העולם הראשונה), וכי המרחב האימפריאלי פתח אפיקי קריירה יוצאים מגדר הרגיל.

התפתחותו המקצועית של רות יצאה מרווחת מכך. כף רגלו של רות אמנם דרכה באוניברסיטה העברית כבר ב-1925, כאשר הוזמן להשתתף בטקס הפתיחה של האוניברסיטה החדשה, אך בחגיגות אלה הוא השתתף כנציג אוניברסיטת מנצ'סטר, ורק כעבור שלוש שנים – שהיו ודאי שנות כסיסת ציפורניים של אקדמאי צעיר ללא ביטחון תעסוקתי – שפר גורלו, והוא הוזמן לעמוד בראש הקתדרה החדשה שהוקמה לזכרו של אחד העם.

שנית, ספק אם עמדתו של רות היתה עמדה רליגיוזית מלכתחילה. אין ספק שרות היה יהודי שומר מצוות, אף שלא בגרסה האורתודוכסית. הוא התגאה בהיותו נצר לשושלת רבנים מפולין, והוא היה מיודד ועבד בצמידות עם יהודה לייב מאגנס, קנצלר האוניברסיטה שהיה בהכשרתו גם רב רפורמי.

עם זאת, רות לא תפס עצמו כחוקר יהדות במשך רוב שנות הקריירה שלו, ועד שנות החמישים נמנע כמעט בעקביות מלהעמיד את "המוסר היהודי" (תהא אשר תהיה ההגדרה של מושג מעורפל זה) כמסד לטיעוניו. רות התגאה בכך שהוא אינו פילולוג וגם אינו בעלת הסמכה רבנית, והותיר את מלאכת הכתיבה והמחקר בנושא ליצחק יוליוס גוטמן וחוג התלמידים והחוקרים סביבו שייבאו לירושלים את המסורת הגרמנית של מחקר מדעי היהדות (Wissenschaft des Judentums).

כתיבתו האקדמית משנות העשרים, שבזכותה זכה במשרה הנחשקת בירושלים, היתה שעטנז מורכב שניסה לשלב בין תפיסות לאומיות שמקורן בציונות התרבותית של אחד העם, לבין רעיונות שמקורם בפילוסופיה פוליטיות של הוגי האידיאליזם הבריטי (ששימשו כמוריו של רות באוקספורד), כשכל אלה מהולים בפרשנות ציונית למדי של כתביו של בנדיקטוס (ברוך) שפינוזה.

את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש רות לדיון בהגותו של שפינוזה, והוא הוקסם, כמו הוגים ציונים רבים אחרים (בהם גם דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו), מההגות הרדיקלית של הפילוסוף שהוחרם על ידי קהילתו.

רות היה שותף מלא בארגון שורה ארוכה של אירועים שנערכו בחורף 1927 במלאת 250 שנה למותו של שפינוזה, בניצוחו של יוסף קלויזנר, ששיאם היה בטקס "הסרת החרם" מ"הכופר" מאמסטרדם, שתרמה רבות לדימויו כ"יהודי החילוני הראשון". בין השאר, רות ביקש לפרש את שפינוזה כמי שמכין את הקרקע להגותו הליברלית של ג'ון סטיוארט מיל ואחרים.

במהלך שנות השלושים והארבעים, מקור הגאווה המרכזי שלו היה תרגום האתיקה והמטפיזיקה של אריסטו לעברית, מחקריו על דקארט, והרצאותיו על אנגליה ודרכי הדמוקרטיה האנגלית. התעניינותו ההולכת וגוברת של רות בפילוסופיה יהדות הושפעה בין השאר מקירבתו אל יהודים גרמנים שאליהם נחשף בירושלים, שהבולטים בהם הם מרטין בובר, ארנסט (עקיבא) סימון ושאר אנשי חוג "ברית שלום".

מאמצע שנות השלושים ואילך נהג להתפלל בבית הכנסת "אמת ואמונה" שברחביה, בית הכנסת הראשון של הקהילה ליהדות מתקדמת, שהיה מעוז "ייקי" מובהק ושבו בובר ואחרים נהגו להרצות (ואותו נהגה לפקוד אפילו המשוררת אלזה לסקר-שילר, שהיתה מיודדת עם מנהיג הקהילה, הרב ד"ר ק. וילהלם).

אולם כל אותה עת הוא התעקש בתוקף שהקתדרה שעליה היה מופקד לא תוקדש להיסטוריה או הגות יהודית, מחשש שדגש יתר שכזה יגביר את הנטייה לפרטיקולריזם ספרטיסטי, וכאדמיניסטרטור אקדמי סבר שיש ללמד את בני יהודה שייקספיר וניסה (ללא הצלחה) לגייס כספים לצורך הקמת קתדרה בספרות אנגלית.

רק בשלב מאוחר יותר של הקריירה שלו, ובייחוד לקראת עזיבתו את האוניברסיטה לאחר רבע מאה, מרכז הכובד של הגותו עבר מהפילוסופיה הפוליטית אל התיאולוגיה היהודית. וגם בכתבים אלה הקפיד להדגיש: היהדות אינה משנה דוגמטית שקפאה בזמן, אלא "גוף רעיונות אורגני", חי ומשתנה. ההנחה המובלעת במאמרו של ידגר, משל היהדות היתה גוף ידע סגור, טהור ובלתי משתנה שהושחת רק עם צמיחתה של מדינת הלאום היהודית, זר מאוד לרוחו של רות.

זיכרון ושכחה, אחריות והתנערות ממנה

הזיכרון המוסדי לא נטה חסד עם רות, כמו גם שורה ארוכה של יהודים בריטים שמילאו תפקידי מפתח באוניברסיטה העברית בתקופת המנדט. הכרכים העבים של מפעל תולדות האוניברסיטה העברית מעדיפים להתמקד בתרומתם של חוקרים יהודים-גרמנים לעיצוב ההוראה והמחקר במוסד, והזיכרון הציבורי בארץ (כפי שהטפטוף המתמיד של מאמרים המוקדשים לגרשם שלום מדגים היטב) מתפתח בהתאמה למפעל הנצחה אקדמי זה. קשה לראות כיצד ההסתמכות האדירה של מדעי הרוח בארץ על תמיכה מקרנות מחקר וסיוע כספי מגרמניה ישנו מגמה זו.

אולם את טביעות האצבע של רות ויהודים בריטים נוספים ניתן לזהות בבירור במה שניתן לכנות בשם "מכתבי האינטלקטואלים" הראשונים בהיסטוריה הישראלית. שכן למעשה, אל המכתב שרות שיגר ב-1953 קדמו שני מכתבים קבוצתיים חשובים לא פחות. האחד הוא מכתב מפורסם מיוני 1949 שאותו חיבר מרטין בובר יחד עם ארנסט (עקיבא) סימון ורות, שהפציר בדוד בן גוריון לא להתיר יישוב עולים חדשים בחורבות הכפר דיר יאסין ("גבעת שאול ב'", שמם של שותפיו של בובר נשמט פעמים רבות מהדיון במכתב זה).

בפברואר 1951 רות היה מעורב בחיבור מכתב גינוי נוסף שפורסם באנגלית ב"ג'רוזלם פוסט" בעקבות פעולת תגמול מוקדמת יותר בכפר שרפאת שנמצא על אם הדרך לבית לחם, קילומטרים ספורים מעבר לגבול שביתת הנשק (בצמידות לבית צפאפא ובסמיכות לשכונת גילה דהיום).

הגיע לארץ ישראל מטעמים אידיאולוגיים ועזב אותה מטעמים אידיאולוגייים. חיים יהודה רות

חיים יהודה רות

המכתב של 1951 חובר בידי רות יחד עם דוד ורנר סנטור (1953-1896), איש "ברית שלום" וסגן נשיא האוניברסיטה דאז, נורמן (נחמן מתתיהו) בנטוויץ' (1971-1883), היועץ המשפטי לממשלת המנדט שמונה לעמוד בראש הקתדרה ללימודי "שלום עולמי" (יחסים בינלאומיים) באוניברסיטה, ולאון (אריה) סימון (1965-1881), סופר ומסאי יהודי-בריטי שתרגם את כתבי ג"ס מיל לעברית ואת כתבי אחד העם לאנגלית, ופעל ללא לאות בשירות המפעל הציוני בצמידות לחיים וייצמן מאז ימי מלחמת העולם הראשונה.

כיום ידוע לנו כי התקיפה בשראפת (שבוצעה למעלה משנתיים לפני הקמת יחידה 101) נערכה בידי כוח של החטיבה הירושלמית. הפעולה בוצעה יממה לאחר שמסתננים שחדרו לכפר מלחה שבמבואות ירושלים פגעו בנפש וברכוש, רצחו עולה חדש מהונגריה, אנסו את אשתו ונמלטו מן המקום. במהלך פעולת התגמול של כוחות צה"ל נהרגו תשעה אזרחים, בהם גם נשים וילדים, שמונה אזרחים נוספים נפצעו, ורוב בתי הכפר פוצצו. נציגי ירדן, שמחו על הפעולה במרכז האו"ם בניו יורק, דיווחו גם על שני נעדרים מתושבי הכפר וחמישה שנותרו קבורים מתחת להריסות.

בדיון סוער שנערך בדלתיים סגורות למחרת הפעולה בן גוריון הצהיר מיד בפני חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהפעולה נעשתה באישורו, וטען כי מדובר בתגובה מידתית וראויה, וכי חששו הוא שללא תגובות תקיפות מסוג זה, פגיעות של מסתננים ביישובי הספר תזרע אימה שתוביל לבריחה המונית מהם.

אולם כשם שנעשה בפעולת קביה, גם במקרה של שרפאת ממשלת ישראל הכחישה נמרצות שהפעולה בוצעה בידי כוחות צה"ל (העובדה שכל החיילים שבו לבסיסם ללא נפגעים סייעה לעשות כן), ופיזרה במקום זאת רמזים אודות רגשי נקם שכביכול עוררו כוחות בלתי סדירים לקחת את החוק לידיים ולבצע פעולת נקם זו באופן "ספונטני" בתגובה להתקפה שנערכה לילה קודם לכן במלחה. כידוע, ניסיון דומה לגולל את האשמה הבלעדית על "הארגונים הפורשים" שלא סרו למרותו של בן גוריון עמד גם בתגובה לזעקה המרה שפרצה בעקבות טבח דיר יאסין.

מכתב האינטלקטואלים של חורף 1951 ביקש להתמודד עם ניסיונות טיוח אלה, ודרש באופן שאינו משתמע לשתי פנים שממשלת ישראל תחקור את הפרשה לעומקה. לצד הדרישה לשמור על חוק וסדר, גילוי הדעת של רות וחבריו גם הציב מספר שאלות קשות במרכז הדיון:

"האם זו המסורת היהודית שעליה האמנו שמדינת ישראל נוסדה? האם זו ההתייחסות לחיי אדם עליה עמד העם היהודי טרם הפיכתו לעם פוליטי? האם זו הדרך להוכיח לעולם שעמנו מקיים את עקרונות הצדק?

יאמרו עלינו שאנחנו סנטימנטליים ובלתי-מציאותיים, כי הרוצחים ביקשו לנקום על רצח יהודי […], וכי פעולה נחרצת היא הדרך היחידה "ללמד" את הערבים. אולם דיבורים ממין זה הם בבחינת נטישה מוחלטת של [עקרונות] המוסר והשחתה גמורה של הסטנדרטים היהודיים, ששום פעולה אלימה מן הצד השני אינה יכולה להצדיק".

דרישתו של רות, שממשלת ישראל תקים ועידת חקירה (ושאם לא כן – "שהמפלגות הדתיות הדואגות כל כך לקיום מדינת המסורת היהודית […] יילחצו בנחישות על הממשלה לחקור את הפרשה ולהביא את האחראים לדין"), נפלה על אזנים ערלות.

מצב הטבע

פרשת קביה, מבחינה זו, היתה המערכה השנייה במחזה ולא ראשית ההתפכחות של רות מהמפעל הציוני. מערכה שנייה, יש להדגיש, ולא יותר מכך: שכן במהלך התקופה המנדטורית רות לא עשה שימוש בשמו ובמעמדו כדי לבקר את מנגנוני השליטה של הממשל הבריטי או לגנות שימוש באלימות, ונמנע באופן עקבי מחיבור מאמרי דעה או שיגור מכתבים זועמים למערכות העיתונים.

יוצא מן הכלל היה המכתב ששיגר לעיתון ה"טיימס" הלונדוני באביב 1936, עם פרוץ המרד הערבי, שבו דרש שימוש ביד תקיפה ובענישה מחמירה יותר כנגד ה"גרילה האנטי-בריטית". המכתב נחתם בדרישה בלתי מתפשרת לריסוק המרד הערבי, תוך שימוש בפרפרזה על משפטו המפורסם של תומאס הובס מן הלויתן אודות "מצב הטבע" כמלחמת הכל בכל, שבו בני האדם חיים "חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים":

שיטות הפעולה של התועמלן הערבי הן, על פי הביטוי הידוע של הובס, 'דלות, מאוסות, וחייתיות'. אנו מפצירים בממשלה לדאוג לכך (אם אצליח להשלים את הציטטה) שהן יהיו גם 'קצרות'.

היליד כפרא; יצירת המשוואה המסמנת את האוכלוסייה המקומית כבעלי חיים; השקפת עולם היררכית ותפיסה אודות מאבק חסר פשרות של "הציביליזציה" ב"פראיות"; תפיסת האלימות של מנגנון המדינה הקולוניאלי כתהליך של "תרבות" בניגוד לאלימות המופעלת בידי היליד המשמשת כהוכחה לנחיתותו – כל אלה הם מרכיבי יסוד בשפת הקולוניאליסט. כך תפס חוקר הארצות והאוריינטליסט הבריטי סר ריצ'רד פרנסיס ברטון (Sir Richard Francis Burton) את "טבעו" של האפריקאי:

"האכזריות של הכושי היא, כמו של תלמיד בית הספר העממי, תוצר של דחף זעם עיוור בשילוב עם כמיהה לאהדה. כך הוא מענה ורוצח את אסיריו ללא מחשבה יתרה, כשם שהנוער באנגליה מייסר והורג חתולים […] במצבו הנפשי הוא נשאר ילד, שלעולם לא יצליח להגיע לכדי הכללה.

השיבה המתמדת של הוגי הליברליזם האנגלי אל דיונים אבסטרקטיים לכאורה אודות "מצב הטבע" סיפקו אינספור הצדקות לפרויקט כיבוש ושליטה אימפריאלי, והידרשות לכתבי הקודש לא זו בלבד שלא מנעה זאת אלא השתלבה בשיח זה.

לאבות הליברליזם האנגלי לא היה כל קושי לתפוס את האדם הנוצרי כניחן ברצון טבעי לצבור נכסים, ליהנות מעושר חומרי ושלוט בטבע, בין השאר תוך אמונה המעוגנת בקריאה בכתבי הקודש שלפיהם חיי אדם הם חיי שליטה בטבע ("וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה", בראשית א כ"ו), בניגוד לבני חברות חוץ אירופיות, שלא ראו ערך מוסף בצבירת נכסים חומריים או בשליטה בסביבתם הטבעית, שנחשבו דומים יותר לבעלי חיים.

התיאורטיקן הפוליטי בִּיקהוּ פַּארֶק (Bhikhu Parekh ) הצביע על האופן שבו ג'ון לוק תפס את בני העמים הילידיים ביבשת אמריקה – "פראים" המתפלשים במצב הטבע, נטולי היכולת לשפר את מנהגיהם ללא סיוע של "החלק התרבותי של האנושות" – ואת המסקנה שגזר מכך: שיש לשלוט בהם בהתאם לכללי "משפט הטבע" (ה- Jus naturale, או natural law באנגלית) ולא על פי "משפט האומות" (ה-Jus gentium, או law of nations).

"לדעת לוק, לא זו בלבד שהמתיישבים האנגלים לא פגעו באוכלוסייה הילידית, אלא שהם גם כיבדו את הטבע שלהם […] ואם האינדיאנים העקשניים התנגדו למתיישבים, הרי שהדבר העיד על התנהגות בלתי-רציונלית, שאותה יש לחסל, סבר לוק, 'כשם שיש להשמיד את האריה או הנמר, אחת מאותן חיות פרא פראיות'". רות צמח מתוך המסורת הזו וסייע, מבחינה מטאפורית ומילולית, לתרגמה לעברית.

בניגוד לממשלת ישראל, דרישתו הבלתי מתפשרת של רות משלטונות המנדט להשיב לאלתר את ה"חוק והסדר" על כנם בזמן המרד הערבי, נענתה בחיוב ובמהירות מסחררת. בספטמבר 1936 ממשלת המנדט הכריזה על משטר צבאי והעבירה במהירות הבזק שורה חדשה של תקנות לשעת חירום שאיפשרה לכוחות המשטרה והצבא לעשות שימוש בשורת אמצעים שהוכנסו לשימוש בדיכוי מרידות אחרות ברחבי האימפריה, כולל בעת דיכוי מרד הפסחא האירי, ומוכרת היטב לישראלים ולפלסטינים בני ימינו.

האמצעים האלה כללו הטלת עוצר על כפרים שלמים, שימוש במעצרים מינהליים ובעינויים (כולל במגרש הרוסים בירושלים), פיצוץ בתי "מחבלים", שימוש ב"נוהל שכן" ובענישה קולקטיבית, חיסולים ממוקדים ללא משפט, והפעלת יחידות מיוחדות (שהמפורסמות שבהן הן פְּלַגוֹת הלילה המיוחדות, ה-Special Night Squads של צ'ארלס אורד וינגייט), שעשו שימוש בשיטות פעולה בלתי-קונבנציונלית וזרעו פחד באוכלוסייה המקומית, מתוך שאיפה ששחיקת האוכלוסייה האזרחית תוביל אותה להקיא מקרבה את המורדים.

לוחמי פלגות הלילה המיוחדות בפיקודו של צ'ארלס אורד וינגייט, בדצמבר 1938 (צילום: זולטן קרוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

לוחמי פלגות הלילה המיוחדות בפיקודו של צ'ארלס אורד וינגייט, בדצמבר 1938 (צילום: זולטן קרוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

היסטוריונים בריטים, פלסטינים וישראלים משתמשים באומדנים שונים בבואם להעריך את היקף הפגיעה באוכלוסייה המקומית, אבל גם הדו"חות הבריטיים הרשמיים המינימליסטיים מהתקופה מציינים למעלה מ-2,000 הרוגים פלסטינים כתוצאה מפעילות ישירה של כוחות ביטחון בריטיים – מספר אדיר בהתחשב בגודלה של האוכלוסייה הפלסטינית באותן שנים – נוסף על הגליה או מאסר של כל מנהיגי המרד, 112 הוצאות להורג, מעצרים בקנה מידה מסחרר (למעלה מרבע מיליון עצורים בתקופת השיא שבין דצמבר 1936 לאוגוסט 1937), ומאות הרוגים נוספים בגלל מאבקים אלימים בתוך הקהילה הפלסטינית.

השיח האוריינטליסטי שסימן כל פעולת נקם כמאפיין מובהק של "פראיות" לא היתרגם בשום שלב לכדי ריסון של אינספור פעולות נקם ששוטרים וחיילים ביצעו באוכלוסייה האזרחית בתגובה לפגיעות בלובשי מדים בריטיים. האם היה מדובר בענישה "מידתית"? ספק בכך.

לדוגמה, למחרת תקרית שבה נהרגו ארבעה חיילים מגדוד אולסטר המלכותי (Royal Ulster Rifles) בראשית ספטמבר 1938 בקירבת הכפר אל-בָּסָּה שבגליל המערבי (שרידיו בתוך תחומי המועצה המקומית שלומי כיום), מפקדי הגדוד הורו לחייליו להסתער על הכפר, שם ירו ללא הבחנה בעוברים והשבים, ואף הגדילו לעשות כאשר ריכזו קבוצה של כ-50 מתושבי הכפר, אשר אולצו לעלות לאוטובוס שנהגו הונחה לנסוע תחת איומי רובה היישר על מוקש שהונח על הכביש. בעקבות הפיצוץ נהרגו כ-20 איש, שנקברו בקבר אחים שנחפר בחופזה, גם הוא תחת איומי רובים. לתפארת הכיבוש הבריטי הנאור.

 חוק וסדר

באופן מוזר, המוסר היהודי מעולם לא הוביל את רות לגנות את השימוש המופרז בכוח כאשר הוא נעשה בידי כוחות הביטחון הבריטיים. שימוש סלקטיבי זה בסיסמת ה"חוק והסדר" מזכירה מאמר דעה שהסופר ס' יזהר חיבר בדצמבר 1988, במלאת שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, בתגובה לנאומים זועמים של חברי כנסת מהליכוד שדרשו מצה"ל להשתמש בעוצמה רבה יותר על מנת להשיב את הסדר על כנו:

כשדורשים מאוכלוסייה לחזור ל"חוק וסדר" – למה בעצם מתכוונים? מתכוונים לומר להם: שתקו והמשיכו לקבל עליכם את הכיבוש בלי להתנגד. אבל מי בעולם וקיבל עליו מעולם עול כיבוש בלי להתנגד – כל עוד הוא אדם חי?

הנה. יש בארץ תנועה פוליטית אחת הנקראת "חירות". פעם, לפני לא הרבה שנים, כדי להתנגד לכיבוש הבריטי, הם הפעילו אמצעי טרור. הרס, הרג, ואפילו תלייה. כלומר, הפרו חוק וסדר. וכשחזרו הבריטים ותבעו מהם לקיים "חוק וסדר" – השיבו הם מיד בדם ואש. כאילו נתבעו לוותר על החשוב ועל הקדוש שבערכי האדם והתרבות – לוותר על החירות. כעת, כשהנכבשים הם ערבים ובחוצפתם הם תובעים להם חירות – לא ירשו להם כלום אלא רק לקיים "חוק וסדר". כלומר לשכוח את החירות. ומי שלא מוצא חן בעיניו – שיעוף מכאן.

אין כוונת הדברים האלה להצביע בתמימות על איפה ואיפה: תנועת החירות היא תנועה פוליטית מחוסנת מרגשות, ומאי צדק כזה – שהרי בסך-הכל זה אי צדק כלפי ערבים (ואם לא מוצא חן בעיניהם – שיעופו מכאן). כל הכוונה כאן אינה אלא כדי להזכיר, שבין עוצמת התביעה לחזור ולקיים "חוק וסדר" ובין הציפיה שהנכבש אמנם יוותר על החופש וייכנע לכיבוש – שבין זה לזה עומד אדם חי. אפילו אם קוראים לו ערבי. ואדם חי – לחופש יולד.

וכאן, למעשה קבור הכלב. שכן יש יותר מגרעין של אמת בהאשמה שרות היה נציג האימפריאליזם הבריטי. לפנינו מקרה מובהק של יהודי בריטי גאה ופטריוט ששאף לכך שהפרויקט הציוני ופרויקט בניין האימפריה יעלו בקנה אחד. הוא אכן לא היה אוהד גדול של הציונות הפוליטית של הרצל וחסידי רעיון המדינה, והעדיף את הציונות התרבותית של אחד העם ורעיונות חוג ברית שלום.

אולם הציונות האחד העמית שלו, האמונה כי מציון תצא תורה ודבר ה' ישמע ממסדרונות האוניברסיטה הצעירה שבירושלים, התבססה על אמונה עזה שארץ הקודש תשגשג ותפרח בחסות הממלכה המאוחדת ובזכותה, ושאימפריה זו תשמש כרשת הפצה עולמית כבירה לתרבות העברית החדשה ולרעיונות פורצי הדרך שייוולדו בהר הצופים. לא זו בלבד שלא היתה סתירה בין אחד העמיזם זה לבין האמונה האדירה בצדקתו של המפעל האימפריאלי, אלא ששתי מערכות שיח אלה הזינו האחת את השנייה.

החריקות והצרימות נשמעו רק במחצית שנות הארבעים ואילך, כאשר לאומנים יהודים ולא רק פעילים פלסטינים החלו להשתמש אף הם בעגה אנטי קולוניאלית ולתאר את מאבקם האלים בשליט האימפריאלי הזר כמלחמת שחרור לאומית. רות נחרד מרוח המרד האנטי קולוניאלי, ועשה כל שביכולתו כדי לרסנו.

במהלך חורף 1940 משרד הרקטור באוניברסיטה הפיק סדרה של הרצאות פופולריות אודות "אנגליה והאנגלים" ואודות "האופי האנגלי", בניסיון להנמיך את גובה הלהבות. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ובמסגרת הסדרה הובהר לקהל: הממלכה המאוחדת והדומיניונים שלה הם העומדים בקדמת המאבק בלאומנות הגרמנית המיליטנטית שחלחלה כרעל למקומות אחרים, והם המספקים מודל חלופי לשלום וסדר בינלאומי.

עם תום המלחמה באירופה, קשה היה לשכנע את בני היישוב, ובהם גם ציבור הסטודנטים באוניברסיטה, להמשיך להחזיק בתפיסות אלה ללא פקפוק. רות, עם זאת, התקשה להחליף את התקליט. ומי שאינו מקבל את החוק והסדר האנגליים, מיהו? בהיקש קרטזיאני מבריק הכריז: ergo, הריהו בהמה אכזרית חסרת עכבות ומצפון. התוצאה היא לא רק גינוי מוסרי חריף של האלימות היהודית אלא גם אוטו אוריינטליזציה.

קיצורו של דבר, החיפוש אחר מומנט דה קולוניאלי בכתביו של רות יעלה חרס, ואקרובטיקה פרשנית לא תועיל כאן. נקודות העיוורון של רות הן תוצר בלתי נמנע של ההתעקשות על זיהוי האימפריה עם "חוק וסדר", גם כאשר זו משליטה טרור חסר תקדים על האוכלוסייה המקומית.

ועל כן, השיבה אל רות מביאה עמה אתגר פוליטי ונורמטיבי שעלינו להתמודד עמו: שכן ביקורות על פרויקט מדינת הלאום הגיעו לא אחת באריזה של אפולוגיה לאימפריה.

האלימות המובנית לתוך פרויקט ההתפשטות והשליטה הקולוניאלי, הפטרנליזם והשקפות של עליונות תרבותית וגזעית המתבטאים ברעיונות מופרכים אודות משא האדם הלבן והפצת דמוקרטיה ורעיונות נשגבים אודת חוק וסדר שהילידים הנבערים אינם מסוגלים לפענח ללא שיעורי אומנה באדיבותו של הכובש האירופי מעולם לא גונו בידי רות. "רוח היהדות" שהופעלה בעוצמה כה רבה – ובצדק – לצורך גינוי פעולת קביה לא שירתה אותו בשום שלב כדי לאותת שיש בעיה עם האלימות הבריטית שהופעלה במהלך תקופת המנדט כנגד האוכלוסייה הילידית.

גלות או שיבה הביתה?

האם, בסופו של יום, רות היה גולה פוליטי? כאדם אמיד, אקדמאי בעל מוניטין וכאזרח הממלכה המאוחדת הוא נהנה מזכויות יתר שלא רק איפשרו לו לארוז את מטלטליו ולשוב לבריטניה, אלא גם לזכות מיד ביוקרה והכרה כשנבחר לעמית כבוד באקדמיה הבריטית, על אף שכל הקריירה האקדמית שלו עברה עליו מעבר לים.

משנה מקום, משנה מרקם זהות: אם בפלשתינה-א"י המנדטורית רות היה "האנגלי" בוגר אוקספורד, עם שובו לבריטניה שב רות והיה ל"יהודי" ששב מארץ הקודש. ביקורתו על ממשלת ישראל ביטאה אומץ לב אזרחי, אך זו גם לא איימה על מעמדו ולא פגעה באפשרותו להשתלב מחדש ב-clerisy האנגלי.

את הפסוק מספר הושע ב, ז שצירף לכרטיסי הפרידה שהעניק לחבריו ותלמידיו יש להבין כפשוטו: "אלכה ואשובה אל-אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה." רות לא עקר ללונדון, אלא שב הביתה. הוא לא ביקש להסתיר את העובדה שבריטניה היתה כור מחצבתו. רבים אחרים, שלא יכלו לשוב לארץ הולדתם כי ביתם הקודם חרב במהלך מלחמת העולם השנייה או משום שהם נעקרו ממנו בכפייה, לא נהנו מזכויות יתר שכאלה. וככל שידיעותינו מגיעות, עם שובו לבריטניה רות שב אל שתיקתו הרועמת, ולא פירסם גילוי דעת או מכתב אחד המגנה את מדיניותה של בריטניה.

רות ראוי לשבח על עמדתו המוסרית הבלתי מתפשרת, ויפה עשה שלא בחר ללמד את בני יהודה חץ וקשת. הדיון המתמשך, על גבול ההתחפרות האובססיבית ב"מצב" וב"סכסוך" דחק את ההיסטוריה האינטלקטואלית של ישראל ופלסטין לקרן זווית, משל העיסוק בה הוא מעין לוקסוס אליטיסטי פשוט.

ובה בעת, בדיוק משום שאנו חיים בעידן העומד בסימן של ריסוק שיטתי של עקרונות הממשל הדמוקרטי, פופוליזם גס הדורש צייתנות עיוורת, וצמיחה של עשבים שוטים פשיסטיים הרואים במנגנון המדינה את המטרה המקודשת שלשמה יש להכשיר כל שרץ, נחוצים לנו אותם מחנכים רוחניים ומוכיחים בשער שבעבר נקראו נביאים וכיום אנו מעדיפים לכנות בשם אינטלקטואלים.

על אף כל זאת, ספק אם הרצאות במתנ"ס השכונתי אודות המעלות והסגולות של "האופי הבריטי" הנעלה (ג'נטלמניות, "משחק הוגן", ספורטיביות) הן דוגמה למשנה פילוסופית כבדת משקל או עמדה תיאולוגית שתוכל לסייע לנו להתגבר על פרויקט קולוניאלי של עליונות יהודית ששורשיו נטועים בתקופה המנדטורית, ושאת פירותיו הבאושים אנו, ובעיקר שכנינו הפלסטינים, קוצרים בימים אלה.

דווקא משום שאנו אנשי רוח, חשוב שנזכור: "Scientia et potentia humana in idem coincidunt", "הידע האנושי והכוח, הפוטנציה של בני האדם, נפגשים באותה נקודה". במילים אחרות: ידע וכוח הן מילים נרדפות. את זה הבין פרנסיס בייקון ב-1620, הרבה לפני מישל פוקו, כשהפרויקט האימפריאלי עוד היה בחיתוליו.

הקשר ההדוק הזה שבין ידע לכוח היה שקוף מבחינתו של רות, ואת פרויקט בניין האימפריה והתפשטותה למזרח התיכון הוא לא גינה ולא ביקר מעולם. ראוי שנשוב אליו, אך לא לצורך פולחן קדושים, אלא כדי להכיר בכך שלהבדיל מנוסחאות מתמטיות, ההיסטוריה היא מבולגנת, אלימה, ומלאת סתירות. אך מעל לכל: כדי שלא נשפוך את התינוק עם המים, ובמסגרת ביקורתנו המוצדקת על פרויקט מדינת הלאום לא נכשיר את שרץ השליטה הקולוניאלית. שהרי, כידוע, השקרים האכזריים ביותר נאמרים בשתיקה.

פרופ' אריה דובנוב הוא ראש התוכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון

לקריאה נוספת:

Bentwich, Norman, D. W. Senator, Leon Roth, and Leon Simon. "Sharafat Incident", Jerusalem Post, February 12, 1951

Roth, Leon. "Disorders in Palestine", The Times, June 5 1936

Burton, Richard Francis. A Mission to Gelele, King of Dahome: Edited by Isabel Burton. 2 vols. London: Tylston and Edwards, 1893, Vol. 2, p. 201

Parekh, Bhikhu C. "Liberalism and Colonialism: A Critique of Locke and Mill." In The Decolonization of Imagination: Culture, Knowledge and Power, edited by Jan Nederveen Pieterse and Bhikhu C. Parekh. London: Zed Books, 1995, pp. 81-98 on 88.

The Palestine Post, Friday, February 16, 1940; Page: 2; see also The Palestine Post, Monday, March 04, 1940; Page: 2

The Palestine Post, Wednesday, February 28, 1940; Page: 6: reports about a lecture at the King David Hotel. Prof. R. Koebner: "The British Empire and British Foreign Policy" (Hebrew)

ס' יזהר, דבר, 12.1.88 (המאמר שצוטט נכלל בחוברת "דפי ריב", שערך ניסים קלדרון ויצאה בזמורה ביתן ב-1988, עמוד 6)

Hughes, Matthew. Britain's Pacification of Palestine: The British Army, the Colonial State, and the Arab Revolt, 1936-1939. Cambridge: Cambridge University Press, 2019

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מדינות אירופה שיחררו ניצרה והצטרפו לגשמי הזעם הניתכים עלינו במקביל. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם (צילום: אמיר לוי / פלאש90)

סוף סוף צונאמי

הצונאמי המדיני שהזהרנו מפניו שנים ניתך עלינו באחת, ובמלוא העוצמה. זה שיושב בקודקוד יודע היטב שאם הצונאמי הזה יימשך, תהיה מדינה פלסטינית בלי שישאלו אותנו בכלל. עדיין אפשר לשנות כיוון, אבל לשם כך צריך להחליף את ההגה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf