"ההתפוררות המוסרית של נשמותיהם של הישראלים"
העובדה שישראל תמיד שללה שיפוט חיצוני על מעשיה, גם אם הוא נבע מהמוסר היהודי, גבתה מחיר מהיהדות עצמה. מכתבו של חיים יהודה רות, ממייסדי האוניברסיטה העברית, אחרי הטבח בקביה ב-1953 מבטא את הדרמה הזו. מסמך
שאלת המשמעות של ״יהודיותה״ או ״זהותה היהודית״ של ישראל היא, כמעט מיותר לציין, משאלות היסוד של הפוליטיקה הישראלית. ניכר שיש מתח בסיסי, מהותי, בין שתי קריאות או פרשנויות ראשיות בנושא: האחת, זו שתעדיף לזהות את ישראל כ״מדינת היהודים״ ולא כ״מדינה יהודית״, ממוקדת רובה ככולה בחישובים ״דמוגרפיים״ של רוב ומיעוט: כל עוד רובה של האוכלוסיה הישראלית מזוהה כ״יהודים״, המדינה יכולה לטעון לזהות יהודית, בלי כל קשר לשאלות של ״יהדות״ כמערכת של מחשבה, מוסר ואורח חיים (מה שהפרשנות הזו תזהה לרוב כ״דת״). מה שיעשו ה״יהודים״ במדינתם, כולל הפוליטיקה שהם ינהלו, הוא ״יהודי״ מעצם ההגדרה.
הקריאה האחרת מעדיפה לזהות את ישראל כ״מדינה יהודית״ (עם או בלי התוספת ״ודמוקרטית״), במובן זה שהפוליטיקה שלה מתכתבת (או ראוי שתתכתב) באופן מחייב כזה או אחר עם ערכים, רעיונות וציוויים מוסריים שנובעים מתוך עולמה של היהדות. לפי הקריאה הזו, המדינה עצמה כפופה, לפחות בעקרון, לשיפוט חיצוני, יהודי (יהא תוכנו אשר יהיה; המסורת עצמה מלמדת אותנו שהוא בהכרח יהיה נתון לוויכוח ולקריאות משתנות), ולבטח לא כל דבר שעושה המדינה או שעושים היהודים במדינתם ייחשב ליהודי או אפילו כעקבי ליהדות ״מעצם ההגדרה״.
גם אם ניכר ששתי הקריאות הללו נוכחות זו לצד זו בהיסטוריה הפוליטית של ישראל (״חוק הלאום״ הוא דוגמא מאלפת לחוסר ההבחנה בין שני האופקים הפוליטיים הנבדלים הללו, ולתוצאה המסוכנת של כפייתם זה אל תוך זה), הרי שאין זה מוגזם להכליל ולומר שהפוליטיקה הציונית והישראלית דחתה באופן גורף את הרעיון שהמדינה עצמה תהיה כפופה לחוק או שיפוט חיצוני כלשהו. ריבונותה של המדינה (כמו של כל מדינת לאום מודרנית אחרת) היא אבסולוטית, וגם אם היתה המדינה בוחרת לאמץ לחוקתה מרכיבים מתוך המסורת היהודית, הרי שהאינטרס או התועלת של המדינה עולה (גם כאן: ״מעצם ההגדרה״) על כל תכתיב אחר.
למציאות פוליטית זו יש השלכות רבות ומגוונות, ואני מבקש לעמוד כאן רק על אחת מהן: אני מבקש לדון במחיר שגובה מציאות זו מהיהדות עצמה. הנושא חשוב במיוחד, אני סבור, משום שהוא מגלם בתוכו את ההבטחה לניסוחה של ביקורת יהודית על הפוליטיקה הישראלית, ואולי אף למציאת מוצא מן הסבך המוסרי שאליו היא כופה לא רק את יהודי ישראל, כי אם גם את יהודי העולם.
אפשר להתחיל ולעמוד על ממדי הפגיעה של הפוליטיקה הישראלית ביהדות – בראש ובראשונה כמערכת מחשבה ומוסר – ובהתרסתה בתגובה של היהדות כנגד הפוליטיקה של הריבון הישראלי דרך עיון בכתביהם של מי שאפשר לכנות ״מבקרים אינטימים״: מנסחים חריפים של ביקורת יהודית כנגד הציונות והתגלמותה בפוליטיקה הישראלית, שהיו, בראשית דרכם לפחות, תומכים של המפעל הציוני ואפילו לקחו בו חלק פעיל.
מספיק יהיה להזכיר כאן – כנגד הנטייה של השיח הישראלי להשכיח אותם או להתעלם מהם — מבקרים חריפים, גם אם לעתים מאופקים מאוד בלשונם — כברוך קורצווייל, חיים יהודה (לאון) רות, ושמעון רבידוביץ. וזה עוד לפני שפנינו אל ביקורתם של הוגים שאינם מגיעים מאירופה.
זהו, כמובן, נושא רחב ועמוק, ולבטח שלא נוכל לטפל בו באופן ממצה במאמר אחד. אני מבקש להביא כאן אל הקורא העברי רק מסמך אחד, המגלם בתוכו הרבה ממה שהשדה הרחב הזה יכול להציע לנו. המסמך הוא מכתב ששלח חיים יהודה רות למערכת ה-Jewish Chronicle בתגובה לטבח שביצעו חיילי צה״ל בתושבי הכפר קִבּיה.
המכתב אינו עלום (הוא הודפס מחדש בהקדמה לאסופת מאמרים של רות), ואף נדון בעבר גם בבימות עבריות (זאב הרוי, למשל, השווה בינו לבין תגובתו של ישעיהו ליבוביץ׳ לטבח בקִבּיה). אבל למיטב ידיעתי תרגום עברי מלא שלו מעולם לא ראה אור. מכל מקום, נדמה לי שהרלוונטיות שלו להבנת הביקורת היהודית על הפוליטיקה הישראלית מדברת בעד עצמה, ולבטח שהוא מאיר אפיק חשוב של ביקורת יהודית על הפוליטיקה הישראלית.
לפני שאביא את המכתב, כדאי לומר כמה מלים כדי להבהיר את הרקע לפרסומו: כותבו, חיים יהודה (לאון) רות, היה ממקימי האוניברסיטה העברית. יליד לונדון ובוגר אוקספורד. הוא עזב משרה נוחה במנצ׳סטר והיגר לא״י-פלשתינה המנדטורית בשנת 1928 כדי לייסד את לימודי הפילוסופיה ביישוב הציוני. הוא הקים, ביחד עם יוליוס גוטמן ושמואל הוגו ברגמן את המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ובתחילת שנות הארבעים גם כיהן כרקטור האוניברסיטה.
רות ייסד גם את מפעל התרגומים לעברית של ספרי יסוד בפילוסופיה בהוצאת האוניברסיטה (הוא עצמו תרגם לעברית כמה מכתביו של אריסטו). הוא כתב בעברית ובאנגלית על פילוסופיה יהודית (כאן בעיקר עסק בשפינוזה וברמב״ם), על חינוך ועל פילוסופיה פוליטית. הוא הקדיש מאמץ מיוחד להוראתם בעברית של עקרונות יסוד של השלטון הדמוקרטי. ניב גורדון, שמזכיר לנו את המחיר האישי ששילמו רות ומשפחתו בהגירתם מחיים נוחים באנגליה לא״י-פלשתינה, ואת האופי האידיאליסטי-אידיאולוגי של מפעל תרגום שכזו (קהל דוברי העברית המודרנית בארץ מנה אז לא יותר משלוש מאות אלף אנשים), מסכם בפשטות: אין ספק שמניעיו של מהלך אישי ומוסדי זה היו ציוניים.
אבל רות עצמו היה רחוק מלהיות ציוני ״קונבנציונלי״. במקרה אחד, למשל, הוא ״עורר את זעמם של ציונים״ בלוס אנג׳לס בגלל שחרג מהקו הפוליטי הרשמי של ההנהגה הציונית בעת ביקורו שם ביוני 1947: רות אמר במסיבת עיתונאים שהוא מתנגד לתוכנית החלוקה, משום ״שהיא תוביל לבסוף לאלימות״, טען שהגירה יהודית לא״י-פלשתינה חייבת להתחשב ב״יכולות הקליטה״ של הארץ, והתעקש שבעיית הפליטים היהודים והשאלה הפוליטית בדבר א״י-פלשתינה הן שתי סוגיות נבדלות (הוא תבע מארצות הברית, קנדה ואוסטרליה לפתוח את שעריהן לפליטים היהודים מאירופה). רות אף החמיא לשלטון המנדטורי על טיפולו ההוגן בפליטים; העסקנים הציונים בלוס אנג׳לס קראו לו בתגובה ״סוכן של האימפריאליזם הבריטי.״
העדות הבהירה ביותר לעמדתו העצמאית באה שלוש שנים אחרי כינונה של המדינה, בקיץ 1951: רות ״קם פתאום״ ועזב את ישראל. הוא חזר לאנגליה, אבל לא תפס משרה קבועה אחרת; הוא הרבה לכתוב ולהרצות, בעיקר על יהדות ומחשבה יהודית, תוך שהוא נע ונד כאורח בין מוסדות שונים באנגליה ובעולם, עד שמת מהתקף לב במהלך ביקור בניו זילנד בשנת 1963.
רבים ניסו לנחש או לשער את המניעים לעזיבתו. רות עצמו, במכתב שכתב לרקטור האוניברסיטה ונדפס מחדש גם מעל דפי "הארץ", פשוט אמר שהוא מרגיש שהוא ״מרגיש ככלי ריק״ וחשש מפני ״התנוונות״; חבריו סיפרו שהטבח בדיר יאסין באפריל 1948 גיבש את החלטתו לעזוב. יהא המניע הראשי לעזיבתו אשר יהא, ניכר שרות לא יכול היה לסבול את הפשרות המוסריות שכפה המאבק הציוני על נושאי המאבק הזה, והוא בכללם. כפי שניב גורדון סיכם זאת בתמציתיות: ״רות בא לישראל מסיבות מוסריות, ועזב אותה מסיבות מוסריות.״ העדות הברורה ביותר לכך התפרסמה יותר משנתיים אחרי שעזב את ישראל, במכתב המדובר, שעסק, כאמור, בטבח בקִבּיה.
נזכיר את העובדות: בלילה שבין ה-14 ל-15 באוקטובר 1953 יצאה ״יחידה 101״, בפיקודו של אריאל שרון, לבצע ״פעולת תגמול״ מעברו השני של קו הפסקת האש בין ישראל לירדן. את הפקודה לביצוע הפשיטה נתן ממלא מקום שר הביטחון, פנחס לבון (היא הגיעה לשרון דרך משה דיין, שהיה אז ראש אג"ם), בתגובה לרצח אם ושני ילדיה בעיירה יהוד על ידי חוליית פדאיון שחצתה את הגבול ליד הכפר קִבּיה. (יהוד נוסדה ב1948 על חורבותיו של היישוב הפלשתיני אל-יהודייה/אל-עבאסייה, שכנתה של קִבּיה.)
דיין הורה לשרון ואנשיו לחדור לקִבּיה, לפוצץ בתים בכפר, ולפגוע במספר גדול מיושביו. כפי שכותב אבי שליים, ״הצלחתו של שרון בהוצאה לפועל של הפקודה עלתה על כל הציפיות״. 69 בני אדם, רובם נשים וילדים, נטבחו, והכפר עצמו נחרב: 45 בתים פוּצצו. מפקח מטעם האו״ם שבחן את הזירה דיווח: ״סיפור אחד חזר על עצמו פעם אחרי פעם: הדלת המחוררת בכדורים, הגופה השרועה על מפתן הבית, מעידים על כך שהתושבים נכפו על ידי אש כבדה להישאר בתוך הבתים עד שהם פוּצצו עליהם.״ שרון ואנשיו טענו מאוחר יותר שהם חשבו שכל תושבי הכפר ברחו ממנו, והם לא ידעו שיש מי שהתחבא בבתים.
הטבח בקִבּיה ״זכה״ לגינוי בינלאומי מיידי וחסר תקדים בהיקפו בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. דוד בן-גוריון, שבדיוק חזר לתפקיד ראש הממשלה ושר הבטחון אחרי חופשה של שלושה חודשים, בחר שלא לקחת אחריות על הפעולה, וניסח בעצמו את השקר הרשמי של מדינת ישראל. בהודעה שקרא בשידור מיוחד ברדיו (ב-19 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר שהתבררו ממדי הזוועה בקִבּיה) הוא הודיע, שממשלתו ״דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו שש מאות איש מצבא הגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד כפר קביה״, והודיע ש״בדיקה מדויקת״ מצאה באופן חד משמעי ש״אף יחידה צבאית אחת הקטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קִבּיה״.
בן גוריון העלה את ה״סברה״, שככל הנראה היו אלו ״תושבי ישובי הספר בישראל, לרוב פליטים יהודים מארצות ערב או שארית מחנות ההסגר של הנאצים״ ש״פקעה סבלנותם״ מפני ״ההתנפלויות הרצחניות״ הנמשכות, ותקפו באופן ספונטני את קִבּיה, ״שהיה אחד המרכזים הראשיים של כנופיות הרוצחים,״ בתגובה לרצח ביהוד.
בן גוריון חתם את הצהרתו באישוש העמדה המוסרית העליונה של מדינת ישראל: ״יחד עם כל העם היהודי לדורותיו אנו מאמינים ביעודי השלום של נביאי ישראל; אנו מאמינים בעליונות הצדק, בשוויון בין אנשים ובין עמים […] אנחנו נעמוד ללא רתיעה על כך, כי חוק אחד ומשפט אחד יהיה לבני ישראל ולבני עמים אחרים, למדינת ישראל ולשאר מדינות.״ (״העובדות האלטרנטיביות״ של בן-גוריון לא שכנעו את קהלו הבינלאומי, וכחודש לאחר מכן מועצת הבטחון של האו״ם גינתה באופן רשמי את מדינת ישראל, ודרשה ממנה להימנע מפעולות דומות בעתיד.)
החתימה המוסרנית של בן גוריון מכוונת ישירות אל ליבה של הסוגיה אליה נדרש רות במכתבו. המכתב הופיע כחלק מדיון סוער שהתנהל בעניין הטבח בקרב קהילות יהודיות מחוץ לישראל. ניכר שהעולם היהודי נדרש לשאלות העקרוניות – בעיקר מוסריות, ופוליטיות, אבל גם יהודיות – שהעלה המקרה. הדיון שהתפרסם מעל הבימות היהודיות הבולטות התווה את קווי המתאר של מהלכי ביקורת ואפולוגטיקה, שהפכו מאז למוכרים וכמעט צפויים מראש.
ה״הסברה״ הישראלית זכתה לניסוח נאמן בידיו של הרב אברהם כהן, נשיא ועד הנבחרים של יהודי בריטניה. בתגובה לגינויים של הטבח (שהגיעו, כמובן, מכיוונם של דוברים יהודים ולא-יהודים כאחד), כהן נדרש לעניין וסיכם את עמדתו בשלושה ״הגדים״, שתוכנם בהיר למדי: בעקרון, המוסר אוסר פעולות תגמול, בין היתר משום שהן פוגעות בחפים מפשע. אבל לא כל אחד יכול למחות נגדן: מי שאשם בעצמו בביצוע פעולות כאלו, לא יכול לגנות אחרים בעניינן. ואחרון: ״אף אחד, יהודי או גוי, אינו רשאי לגנות את הישראלים שחשו מחויבים לבצע פעולה דרסטית בקִבּיה, אלא אם כן הוא יכול לומר בכנות: ׳לו אני הייתי חי באיזור הזה, והאשה והילדים שלי או של השכן שלי היו נרצחים על ידי מסתננים ערבים, הייתי מתנגד לכל קריאה לפעולת תגמול׳.״
אותם יהודים שמגנים את ישראל אבל אינם עומדים בתנאי הזה, הוסיף כהן, קרוב לוודאי שמה שמניע אותם הוא לא הזעם המוסרי, אלא האינטרס העצמי שבדאגה ״מה יאמרו הגויים״ [בעברית במקור]. השורה התחתונה של נשיא ועד הנבחרים הבריטי היתה, לפיכך, חד-משמעית: ״רבים מהשופטים, הן ממשלות והן פרטים, שגינו [את הישראלים] באופן כה חד-משמעי צריכים היו לשמור על שתיקה ראויה אחרי שעשו חשבון נפש.״
מכתבו של רות נוסח כתגובה ישירה ל״הגדיו״ של כהן:
"סוגיות מוסריות ידועות לשמצה במורכבותן, ואינני מבקש להוסיף על הקשיים שהעלה מה שעתה קרוי האירוע בקִבּיה. הסיכום של ד״ר [אברהם] כהן ברור. הישראלים, הוא אומר, ראויים לגינוי, אבל רוב מי שמגנים אותם היו צריכים לשתוק.
"עד כאן הכל בסדר. שניים מהצדדים המעורבים (הישראלים מצד אחד ושאר העולם מצד שני) זכו לטיפול כראוי. אבל יש צדדים נוספים שעלינו לקחת בחשבון. ישנה, למשל, הדת, או מערכת המחשבה, הקרויה יהדות. וישנם גם היהודים הלא-ישראלים, שאותם צריך לקחת בחשבון, אם לכשעצמם ואם כמי שמייצגים את היהדות או טוענים בשמה. השאלה היא האם היהדות או העולם היהודי יכולים לקבל בשתיקה את ה'אירוע' הזה. פעולה כזו היא מסוג הדברים עליהם התרגלנו לומר שהיהדות לימדה את העולם לגנות אותם, ושמהם סבלו יהודים לעתים כה תכופות. אם אנחנו מזהים את עצמנו עם מעשה כזה עכשיו, או שאנחנו מגנים את מי שמגנים אותו, היכן יהיה העולם היהודי בפעם הבאה שהוא עצמו יהיה הקורבן, ומה יוכלו היהודים לומר בפעם הבאה שהיהדות תותקף? האם עדיין נוכל לומר שאנחנו דורשים חוק אחד לכל, ושאנחנו לא עושים לאחרים מה שאיננו רוצים שאחרים יעשו לנו? שחוק הנקמה [lex talionis] אינו יהודי; שאנחנו מתעבים את שפיכת הדם, אפילו של בעלי חיים; שהתורה מצווה אותנו לדאוג ללא-יהודי (״ואהבתם את הגר״), ועושה זאת, כפי שציינו הרבנים של זמנים אחרים, שלושים ושש פעמים? האם עדיין נוכל לומר שייסוּדם כהלכה של בתי דין או חקירת פשעים הוא מהעקרונות המוסריים הבסיסיים של היהדות; שהתורה אוסרת נקמה אישית ומקפידה על הליך תקין של החוק; שאבות לא יומתו על חטאי בניהם והבנים לא יומתו על חטאי האבות, אלא כל אדם ישלם על מעשיו הוא; שהיהדות רואה את האחריות בפני אלוהים ואדם כאישית?
"האם נעז לחזור אל האמרה השחוקה, שפעם היינו כל כך גאים בה, שבתי הדין היהודים נזהרו כל כך משפיכות דמים עד כדי כך שהם לא קיבלו כל ראיות נסיבתיות, ובפועל ביטלו למעשה את עונש המוות? אם דאגה לצער בעלי חיים היא מהות השחיטה הכשרה, ואנחנו מתרעמים על כל הבל של השמצה של המוסד הנכבד הזה, האם נוכל לזעוק כנגד אנשים כנים ומתקדמים בדעותיהם, גם בני דתות ומערכות מחשבה אחרות, שקוראים, על בסיס מה שלימדה היהדות, לפעולה ישראלית בשמה?
"הטרגדיה האמתית היא כמובן של הישראלים. והיא לא נמצאת בהתפוררות הפוליטית של הגבולות שלהם. היא נמצאת בהתפוררות המוסרית של נשמותיהם. איזה מין בני אדם הם אלו שיכלו להגות את הפעולה הזו, ואילו בני אדם יכלו להוציא אותה לפועל? ואיזה מין בני אדם הם אלו שמתעלמים ביוהרה מהעניין המוסרי ומבלבלים את עצמם ואותנו עם ה'ריאלפוליטיק' שלהם? במקום בו משמש הטרור ככלי של מדיניות, השלכות הרות אסון באות על מי שמשתמשים בו.
"וכאן עלי לחזור אל מכתבו של ד״ר כהן. ד״ר כהן אומר שאין לנו זכות להתנגד ל'פעולה הדרסטית' שביצעו הישראלים בקִבּיה, אלא אם כן יכולנו לומר במצפון נקי שאנחנו לא היינו עושים את אותו דבר באותם תנאים. אני חושב שאפשר לערער על פרטי ניסוח העובדות של המקרה: אבל האם העקרון הכללי של ד״ר כהן תקף? זו לבטח אמת מוסכמת, שעצם המשמעות של מוסריות הוא תיקון של התחושות על פי מה שקובע השיפוט. וכדי שהשיפוט יהיה שיפוט, הוא חייב להיות חיצוני לעובדות; אכן, אם לא כך היה, מה היתה ההצדקה לכינונם של מוסדות כמו העדות העצמאית ובתי המשפט? העקרון של ד״ר כהן קרוב בצורה מסוכנת לעקרון הג׳ונגל, לפיו אין דין ואין דיין, שכן כל אדם הוא השופט לעצמו. 'איש הישר בעיניו יעשה' היא ההגדרה של התנ״ך לעוול.
"יתרה מכך, האם ד״ר כהן אכן בטוח, כפי שהוא אומר, שקרוב לוודאי שהמגנים היהודים של האירוע בקִבּיה מגנים אותו מתוך פחד מ״מה יאמרו הגויים״? האין זה ראוי שהוא יניח שלאחיו היהודים יש מנה רגילה של רגשות אנושיים, והאין זה בלתי סביר שאדם יחשוב שתינוקות ונשים לא חמושות הם יצורי אנוש אף על פי שהם חיים במקרה מעברו השני של הגבול? אבל אפילו אם נניח שהחשד שלו מבוסס, האם זה אכן כל כך שגוי לקחת בחשבון את השיפוט של אנשים אחרים, ואפילו להיות מונחים על ידיו? האין זו הדרך שבה רעיונות מוסריים למעשה נובטים ומתפשטים? אני יכול לדמיין בקלות יהודי שאומר 'אינני יכול לשפוט את הנושא בעצמי. לימדו אותי שהיהדות היא דת של צדק ואהבה. ואמרו לי שמדינת ישראל החדשה יוסדה על צדק ואהבה. תנו לי לשמוע מה העולם אומר לפני שאני אגנה את בני עמי ואת דתי. אולי גם אני אטום: או רגיש מדי'.
"אני חושש שיהודי שכזה (וחייבים להיות רבים כמוהו) יחפש לשווא אחרי אפילו הסכמה בחצי פה עם האירוע בקִבּיה. קרוב לוודאי שהוא ישמע גינויים שלו במונחים זהים לגינויים של ה״אירועים״ בלידיצה ואורדור. (רות מכוון כאן לטבח לידיצה, ביוני 1942, שבו רצחו הנאצים את כל הגברים בכפר, שנמצא בשטחה של הרפובליקה הצ׳כית של ימינו, והחריבו את בתיו כ״פעולת תגמול״ להתנקשות בחייו של ריינהרד היידריך, מי שכונה ״הקצב מפראג״ והיה מהוגי ה״פתרון הסופי״ ומהאחראים הראשיים להשמדת היהודים, ושימש בזמן ההתנקשות כפרוטקטור של בוהמיה ומוראביה; ולטבח באוראדור סן גלןביוני 1944, שבו טבחו הנאצים 642 מיושבי הכפר הצרפתי, בכללם נשים וילדים, והרסו אותו עד היסוד כתגובה לפעולות המחתרת הצרפתית באיזור). ואני חושש שאין טעם לומר: 'תראו מה האנשים שלהם עצמם עושים במקום זה או אחר. מדוע יהודים אינם מרימים את קולם שם? למה רק נגדנו?' קודם כל, שתי עוולות אינן מולידות צדק אחד. ושנית, האין זו אולי מחמאה ליהודים וליהדות שידידינו אומרים לנו: ״מכם ציפינו ליותר?״
איני מבקש להרבות כאן מלים בניתוח המכתב. נדמה לי שהוא מדבר בבהירות בזכות עצמו. בעיקר, הוא מעמיד באופן בלתי מתפשר את הפוליטיקה של המדינה תחת שיפוטה המוסרי ה״חיצוני״ של היהדות. וזה, כמובן, מוצא אותה חייבת. המסקנות מביקורת יהודית שכזו יכולות להיות מרחיקות לכת, וקשה לדעת אם אפשר בכלל לנחש לאיזה כיוון הן תולכנה אותנו. האין זה נכון, למשל, שעמדה יהודית, זו שמזהה את בורא עולם כ״הריבון״ בה״א הידיעה, אינה יכולה לסבול את הריבונות האבסולוטית של מדינת הלאום המודרנית? האין היא מחייבת את שלילתה של ״קונפיגורציית הכוח״ שעליה מבוססת המדינה המודרנית באשר היא? מקריאת כתביו ה״יהודיים״ והפילוסופים-פוליטיים של רות עולה שהוא עצמו לא נטה לשלול באופן עקרוני את מדינת הלאום המודרנית, גם אם זיהה אותה כאלילות של ימינו. אבל המסר היהודי של ביקורתו היה חד משמעי. כפי שהוא כתב ב-1960 (ועוד במאמר שעוסק באחד העם), ״החטא הגדול של ימינו היא ה׳פוליטיזציה׳ של היהדות שלנו, הצורך הגדול [הוא] ׳ייהוד׳ הפוליטיקה שלנו.״
יעקב ידגר הוא מופקד הקתדרה ללימודי ישראל על שם סטנלי לואיס באוניברסיטת אוקספרד. ספרו Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East יצא לאור בשנה שעברה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג'
לקריאה נוספת:
יובל עברי מציע בספרו, השיבה לאנדלוס (מאגנס, 2020) תמונה מקיפה ומרתקת של התמודדותם של הוגים יהודים-ערבים וספרדיים עם הרעיון הציוני.
Leon Roth, Is There a Jewish Philosophy?: Rethinking Fundamentals (London ; Portland, Ore: The Littman Library of Jewish Civilization, 1999), xviii–xix.
זאב הרוי, ״לאחר קיביה: ישעיהו ליבוביץ, חיים יהודה רות ונחמה ליבוביץ.״ בתוך: ישעיהו ליבוביץ: בין שמרנות לרדיקליות – דיונים במשנתו. עורך: אביעזר רביצקי (ירושלים, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007), עמ׳ 354 – 365
Neve Gordon, “A Jewish Voice for Co-Existence,” Global Dialogue, no. 3 (Autumn 2001): 149–52.
“Prof. L. Roth Stirs Wrath of Zionists,” B’nai B’rith Messenger, June 6, 1947.
בנימין שוורץ, ״מה שיכולתי לתת, נתתי, והריני כלי ריק, מסתובב בין צללי העבר״. הארץ, 26 נובמבר 2019.
Roth, Is There a Jewish Philosophy?, xv.
Avi Shlaim, The Iron Wall: Israel and the Arab World (London: Penguin, 2014), 95.
- Cohen, “Right Is Might – Dr. Cohen’s Propositions,” The Jewish Chronicle, November 20, 1953.
Leon Roth, “Right Is Might – Professor Roth on the Moral Issue,” The Jewish Chronicle, December 4, 1953.
Roth, Is There a Jewish Philosophy?, 168.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן