newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השקט המטריד שאחרי האירועים: בגליל חוזרים לשגרה מהוססת

יאנוס ג'אטס מעכו מתוסכל מהרשויות. אורי קנדל מצבעון מאמין שאפשר לתקן. אומיימה נאסר ממג'ד אל כרום לא רואה עתיד. עדי זרחי מכמון מאוכזבת מהשכנים. והאחיות ל' וא' מספרות על גזענות והשתקה גם בבי"ס רב תרבותי. מסע באזור שנחשב לסמל של דו קיום, שמנסה לאסוף את השברים

מאת:

ברחבי הגליל, ששנים רבות סימל סוג של דו קיום בארץ, שורר עדיין שקט מטריד ברחובות, בסמטאות, בכפרים ובערים. נראה שכולם מנסים, ועדיין לא ממש מצליחים, לעכל את משמעות האירועים האחרונים וכיצד ממשיכים הלאה. כיצד מתקנים, בונים מחדש. חוזרים לשגרה – אבל מהוססת, זהירה.

חודש לאחר גל השנאה והאלימות ששטף את הארץ, רצינו להבין מעט יותר לעומק את המצב כפי שהוא היום.

העיר העתיקה בעכו, ב-3 באפריל 2021 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

לא מצליחים עוד לעכל את משמעות האירועים. העיר העתיקה בעכו, ב-3 באפריל 2021 (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

התחלנו בעכו.

צהריים בעיר העתיקה. הרחובות שקטים וריקים יחסית. אנחנו שואלות בעל מסעדה בכניסה לעיר העתיקה מה המצב עכשיו, והוא עונה: "כמו שאתן רואות, ריק. לפני חודש הייתי צריך ארבעה עובדים כל יום. עכשיו אני לבד. אבל נתאושש. פעם זה לקח שבוע או שבועיים, עכשיו לוקח קצת יותר זמן ותוך חודש הכל יהיה כרגיל אינשאללה".

אנחנו ממשיכות לשוטט. חולפות בהרף על פני דלת עץ עתיקה נעולה ושרופה.

בחמאם הטורקי בעיר העתיקה פגשנו את יאנוס ג'אטס, ערבי ממוצא נוצרי המגדיר עצמו כאתאיסט, אב לילד אחד, אחראי תחום המדיה והשיווק, בן למשפחת ג'טאס שהקימה את החמאם.

איך נראו החודשים האחרונים בחמאם?

"אחרי שנת קורונה מאוד לא יציבה, התקופה האחרונה בחמאם, עד לפני המהומות, היתה תקופה של פריחה שעוד לא ראינו כמותה. ניקול ראידמן תיכננה לצלם קליפ שלה אצלנו, עיריית עכו ביקשה לצלם אצלנו את הפרסומת 'להתעורר בעכו', ושי בשידור החליטו לשלוח אלינו את משה אשכנזי לעשות תוכנית על תיירות פנים, כי אין נסיעות לחו"ל.

יאנוס ג'אטס (צילום: עדי סגל)

יאנוס ג'אטס (צילום: עדי סגל)

"אני מסתכל קדימה ביומן והכל מלא. מי שרוצה להזמין מקום לסוף שבוע צריך להתקשר חודש וחצי מראש. אני יכול להגיד בוודאות שכמו החמאם, כל העסקים בעכו חוו תנופה. בגלל הקורונה לאנשים אין לאן לנסוע, ועכו הפכה יעד מרכזי לתיירות פנים".

ואז הגיעו המהומות. יכולת לצפות את מה שקרה בעכו?

"ערב אחד אני יושב בערב בחמאם, ופתאום מקבל טלפון מלקוחה שהחליטה לבטל את ההזמנה שלה בלי להודיע מראש. ואז אחרי חצי שעה מגיע עוד טלפון ועוד אחד מלקוחות שמבטלים. עוד לא ממש הבנתי מה קורה. בלוד כבר היו מהומות, אבל בעכו היה שקט והכל הרגיש כרגיל.

"באותו ערב סגרתי את החמאם ויצאתי מעכו לכיוון הבית, אחרי השעה תשע בערב. בדרך ראיתי מחסום משטרתי, והייתי בטוח שהכל בשליטה. אחרי מה שקרה באוקטובר 2000, אז הרבה בתי עסק בעיר העתיקה נפגעו כתוצאה ממהומות, בעלי העסקים בקשו מהצעירים להפגין בכיכר התותח ולא להיכנס לעיר העתיקה ולאזור השוק. אני הייתי בטוח שהולכת להתקיים הפגנת סולידריות עם שייח' ג'ראח וירושלים, ובזה זה יסתיים.

"אני גר באזור חדרה, וכשהגעתי הביתה התחלתי לקבל סרטונים לנייד שלי ולא יכולתי להאמין למה שאני רואה. שרפו את המסעדה לשכן שלי, אורי בורי, שנמצא ממש מול החמאם.

"אני מחשיב את עצמי לאדם עם חשיבה אנליטית וביקורתית מאוד קפדנית, ועדיין לא מצליח לפענח את מה שהוביל למה שראינו. האם הסיפור הוא לאומני? דתי? או בכלל פוליטי? למה האירועים האחרונים גררו כל כך הרבה כעס בקרב החבר'ה הצעירים? האם זו עבריינות? דאגה לעתיד? סולידריות? אני באמת לא יודע.

"כרגע הפגיעה העיקרית היא בערבים בעכו העתיקה, בעלי הדוכנים בשוק. אבל אנחנו לא מתייאשים, וממשיכים כולם מאותה נקודה".

מה המצב בעכו היום?

"אני שומע מבעלי העסקים ומהתושבים בעיקר את האכזבה שלהם מהתגובה של המשטרה ושל מכבי האש. מה זאת אומרת להתקשר למשטרה ולקבל תשובה 'אם זו לא סכנת חיים אז אנחנו לא נכנסים לעיר?' אנשים שהשקיעו פה את כל מה שיש להם שואלים היום למה הם משלמים בכלל מסים. כולם מתוסכלים. למה נתתם לעסקים לבעור? יכולתם לפחות לצמצם נזקים".

donate

"חיוביות מפוקחת"

בצבעון פגשנו את אורי קנדל, בן 41 , אב לשניים, מנכ"ל עמותת דרכים שלובות העוסקת בקידום חברה משותפת בארץ, באמצעות תיירות חברתית של יהודים ביישובים ערביים.

מה מטרת העמותה, ואיך נראתה השנה האחרונה בדרכים שלובות?

"דרכים שלובות היא עמותת בת של סיכוי, שמטרתה קידום השוויון, לא החומרי, אלה הסימבולי בחברה. זאת אומרת שוויון שבא לידי ביטוי בזה שנטפח ונפתח את הקשר לחברה, לשפה ולתרבות הערבית בארץ. ב-2018 בעצם הגעתי בשביל להקים את העמותה, ואז הגיעה הקורונה והעבודה שלנו לגמרי נעצרה והיינו בעסוקים בפיתוח התשתיות שלנו.

אורי קנדל (צילום: עדי סגל)

אורי קנדל (צילום: עדי סגל)

"אחרי תקופה ארוכה ללא פעילות הגיע חודש הרמדאן, והיה מדהים. היתה לנו פעילות בכל הארץ, עם כל השותפים שלנו מרהט, ג’סר א-זרקא, סחנין, שפרעם, עכו, נצרת. למרות המתחים הגיעו יותר מ-2,000 משתתפים לסיורים האלה, וקיבלנו פידבקים מעולים גם מהמשתתפים וגם מהמארחים. ואז, ממש בסוף הרמדאן הכל התהפך, ותוך שבועיים הבנו שהמגרש משתנה שוב ממש אל מול עינינו".

מה המצב כרגע בדרכים שלובות?

"אנחנו כבר כמה שבועות אחרי הארועים האלה, ועדיין מנסים להבין איך הם השפיעו על העבודה שלנו בנושא התיירות וקידום חברה וחיים משותפים בישראל. אנחנו בעצם כרגע בסוג של קיפאון. הלקוחות שלנו עוד לא מוכנים לחזור לטייל, בעוד השותפים הערבים שלנו מוכנים לשוב לארח. ועדיין, השפה שאנחנו מנסים לקדם בתוך דרכים שלובות היא של חיבור וקירוב, וברגעים האלה יש לה המון כוח.

"אני מדבר עם הרבה אנשים מיואשים וחסרי תקווה. אבל גם מלא מעט אנשים אני שומע, לא אגיד אופטימיות, אבל אשתמש במושג חיוביות מפוקחת. מצד אחד מבינים שהמצב לא טוב, אבל מצד שני, ברגע שיש מודעות לכך שהמצב לא טוב ונותנים מקום לפצע, לכאב, יש גם תקווה להתחיל תהליך של ריפוי".

הופתעת מעוצמת האירועים ומכך שהפעם הגיעו גם לגליל?

"אני לא יכול להגיד שהופתעתי. כמי שעוסק בחיים משותפים, לא התחדש לי דבר לגבי העובדה שקיים פצע, ומה שקרה עכשיו זה שהפצע נגלה. ואז, אנשים רבים שאולי חשבו שיש בארץ, או לפחות בגליל, סוג של דו קיום, או שיחסי יהודים וערבים הם לא עניין שצריך לתת לו תשומת לב ברמה הארצית, פתאום הבינו שיש כאן סוגיה מרכזית וקריטית להמשך קיומה של החברה בארץ.

"אני חושב שהבנו ש'דו קיום' זה מצב לא נכון, שזה מצב שבו שתי קבוצות חיות זו לצד זו ללא הכרות, ללא שוויון, ללא הבנה שהגיוון הוא נכס ולא נטל, וללא הבנה שחברה משותפת זו בחירה ולא אילוץ. חברה משותפת זו גישה שבאה מבפנים, שמבינה שזו דרך החיים שלנו כאן כבני אדם, כי רק חיים משותפים יהיו משגשגים גם ברמה האישית וגם ברמה ההוליסטית, האנושית.

"לדעתי, מי שהופתע מעוצמת הארועים האחרונים אולי בא במגע, אבל לא הכיר היכרות מעמיקה את החברה הערבית. אם היה מכיר לעומק את החברה הערבית, בוודאי היה מבין כמה הריסון, ואני לא אגיד מילים קשות יותר, כמה גדול הריסון על השאיפות הלאומיות של חלק זה בחברה, שבעצם לא יכול לבטא את הזהות שלו, את הנרטיב שלו, את ההיסטוריה שלו.

"ברגע שזה קורה ברור שבנקודה מסוימת הכל יתפרץ החוצה, כי אדם שלם הוא אדם שגם הזכויות האזרחיות שלו וגם הזכויות הקולקטיביות שלו באות לידי ביטוי".

מכונית עולה באש בזמן המהומות בעכו, ב-12 במאי 2021 (צילום: רוני עופר / פלאש90)

מכונית עולה באש בזמן המהומות בעכו, ב-12 במאי 2021 (צילום: רוני עופר / פלאש90)

מה לדעתך צריך לעשות במבט קדימה?

"בנוסף לעבודה שלנו בדרכים שלובות, אני מאמין בשיח דיאלוגי מוכוון משימה. יש הרבה פרויקטים משותפים ליהודים וערבים שאפשר לעשות היום יחד בספורט, בחינוך, בסביבה. למשל, מישהו לאחרונה הציע לי לקחת את נחל גוש חלב כמשימה אזורית: לנקות אותו, לשפץ אותו ,לחקור אותו. כשבונים את השיח סביב משימה, הדיאלוג נראה קצת אחרת.

"המשימה שלנו כאן היום היא לחיות את החיים שלנו. יש כאלה שרוצים לחיות את החיים שלהם בעיר ולעבוד בהיי-טק, ויש כאלה שרוצים לחיות את החיים שלהם בצבעון סביב חינוך, טבע, ילדים וכדומה. אם מייצרים שיח סביב משימות משותפות של יהודים וערבים, גם אם זה בצורה מלאכותית בהתחלה, בעצם יוצרים כאן חיים משותפים.

"אני גדלתי במקומות ליברליים בצפון מזרח ארה"ב. נולדתי שם בתור יהודי-אמריקני ולא היתה לי שום התנגשות זהותית בין היהודי לאמריקני. חיינו לצד אפרו-אמריקנים ואסייתים-אמריקנים, וכמו שזה היה מורכב זה גם היה מעניין ומעשיר. ברמה הזהותית ידענו לחיות עם זה ולא היינו צריכים ללכת לרמה הפשטנית של אמריקני כן או לא, בוגד כן או לא, פטריוט כן או לא – זה בכלל לא היה העניין. זה היה חלק מתפיסת עולם.

"גם כאן זה יכול לקרות, אבל זה דורש עבודה רבה. הייתי רוצה להגיד שזו משימה לאומית, אבל לא, זו משימה דו-לאומית. וכן, אני אופטימי, או אולי אשתמש שוב במונח חיוביות מפוקחת, אני לא יודע אחרת, זה חלק מהאופי שלי. לראות מול מה אנחנו עומדים ולפעול במציאות בצורה אפקטיבית".

"המצב רק יילך ויחמיר"

במג'ד אל כרום נפגשנו עם אומיימה נאסר, אמא לארבעה ילדים, עובדת בחנות ספרים וצעצועים. כששאלנו אותה איך היא מרגישה אחרי השבועיים הטעונים שעברנו, היא ענתה שהיא מרגישה חזקה, שמה שקרה נתן לה כוח.

אומיימה נאסר (צילום: עדי סגל)

אומיימה נאסר (צילום: עדי סגל)

נאסר הסבירה: "בעבר הרגשתי פחד. אמרתי לעצמי שאנחנו רוצים לחיות בשקט, להמשיך את החיים ולשכוח מהעבר. אבל כל מה שהממשלה עושה מאותת לנו שהם לא רוצים אותנו. כאילו שעד היום חיינו בהצגה שנגמרה, והיום גילינו שככל שאנחנו הערבים, רוצים להיות חלק מהמדינה, המדינה לא רוצה אותנו".

כולם לא רוצים? אפשר להגיד כך על כל היהודים?

"אולי יש שמאל בישראל, אבל הם מיעוט. עכשיו בתקופה הטעונה הזאת במדינה, איפה הם? כשביצעו לינצ'ים בערבים? למה לא ראינו אותם או שמענו את קולם? כל פעם שהבן שלי נוסע לעבודתו כאח בבית חולים בתל אביב, בגלל החזות, המראה הערבי שלו אני עכשיו לא ישנה בלילה".

את השתתפת בהפגנות בכפר. האם הופתעת מהשתתפות צעירים הפעם במחאה?

"מאוד הופתעתי מהמספר הגדול של הצעירים שהשתתפו בהפגנות. לא דמיינתי לעצמי שאראה בחורים ובחורות צעירות שייקחו חלק בהפגנות".

למה הופתעת?

"במהלך 15 השנים האחרונות אני כאילו נכנעת ומקבלת את המציאות, אבל בעצם יש אי צדק שזועק לשמים. בחיי היום יום, דבר בסיסי שהאדם צריך זה בית, ולבית צריך רישיון, ואז הוא נתקל בקשיים בלתי נתפסים, ובלית ברירה הוא בונה בית ללא רישיון, ואז הורסים לו את הבית.

"אם להסתכל על הצעירים, אז ההרגשה היא שהם לא רואים כאן את העתיד. הם חיים בלחץ ובפחד מהלא נודע. ואם נוסיף על כל זה מה שקורה בשייח' ג'ראח לאחים שלנו, איך אפשר לראות את האי צדק הזה, ההתנכלות לאנשים ולהישאר אדיש? כמה אפשר?

שוטרים מפזרים צעירים פלסטינים בשכונת שייח׳ ג'ראח שבמזרח ירושלים, 4 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

שוטרים מפזרים צעירים פלסטינים בשכונת שייח׳ ג'ראח שבמזרח ירושלים, 4 במאי 2021 (צילום: אורן זיו)

"אנחנו יצאנו להפגין בצורה חוקית, והתגובה שקיבלנו מהמשטרה היתה אכזרית ביותר. בעיני המשטרה מייצרת פושעים, מתנכלים ומרביצים, רוצים לשבור את רוחם של הצעירים, והדבר האחרון שיעשו הוא שבאמת יגנו על האזרחים הערבים. וההרגשה שלי בעתיד זה שהמצב רק יילך ויחמיר".

מה היית רוצה שיקרה? איך את רוצה שהעתיד ייראה?

"בשביל שיהיה פתרון, צריך לתת לעם הפלסטיני את הזכויות שלהם, זה יפתור 80% מהסכסוך. למשל עזה, שני מיליון בני אדם, עד מתי אפשר לחיות תחת מצור? ואחר כך אם נסתכל על הבעיות שלנו, אי אפשר להמשיך לחיות במציאות כזאת.

"בשביל שיהיה שינוי צריך שהמדיניות תשתנה. אם נדבר על יחסים נורמליים בין יהודים לערבים, צריך לבנות באמת יחסים שוויוניים, הדרג הפוליטי צריך לשנות שפה".

זה הפוליטיקה. וביום יום?

"אני מרגישה שפחות ופחות אנשים רוצים לפגוש את העם השני. אני לא יודעת על יוזמות של מפגשים. אני עובדת בתוך החברה הערבית וביום יום אין לי ממש חיכוך עם יהודים".

מה עם הבת שלך, שגרה בכרמיאל והשכנים שלה יהודים?

"אני מבקרת אצלה, והשכונה שהיא גרה בה שקטה, לא קרה שום דבר בין יהודים לערבים שם בכל הזמן של ההפגנות. שאלתי את הבת שלי אם היא מפחדת, והיא ענתה ממה יש לי לפחד? בסופו של דבר מה אדם רוצה, חיים שקטים, שלום ושוויון".

"הפערים לא ניתנים לגישור"

בכמון פגשנו את עדי זרחי, בת 50, אמא לשניים, מדריכת טיולים אתנו-גיאוגרפים בגליל.

איך נראתה השנה האחרונה שלך?

"אחרי שנת קורונה קשה ותקופה ארוכה של שקט, באביב היומן התחיל להתמלא. חוץ מהדרכות של הטיולים הרגליים, כמעט מדי יום היתה לי הזמנה להדריך קבוצה באחד הכפרים בגליל.

"כבר שנים שאני מדריכה תיירנים עם דגש על העושר התרבותי שיש בגליל. אני מביאה פרנסה לכפרים, אל אנשים הביתה באמת מתוך תחושה של שליחות. כמה ימים אחרי שהמהומות באל אקצא התחילו, לצערי הייתי בסיור עם קבוצה של תיירנים בסחנין, ובמהלך הסיור יידו עלינו אבנים פעמיים.

"כאן אצלנו בכניסה ליישוב היו התפרעויות, הבערות של צמיגים, ואף אחד מהשכנים בהנהגה המקומית לא אמר מילה. כולם מפחדים. לאחר כמה ימים פנה הועד של כמון לוועד של כמאנה, וביקש לשבת יחד לדבר. בפגישה הוחלט על שמירה משותפת בלילות. המתנדבים היו כמובן שלושת רבעי יהודים.

יהודים וערבים מוחים נגד האלימות בעמק חפר, ב-14 במאי 2021 (צילום: חן לאופולד / פלאש90)

יהודים וערבים מוחים נגד האלימות בעמק חפר, ב-14 במאי 2021 (צילום: חן לאופולד / פלאש90)

"אני באמת לא מבינה. זה לא אינטרס של כולנו שלא תהיה אווירה עכורה כזאת על ההר? למה אף אחד לא גינה את המעשים האלו? שנים מגרש המשחקים אצלנו בכמון פתוח גם לתושבי כמאנה, ועכשיו כולם פתאום שותקים".

איך את מרגישה היום?

"למען האמת יש אצלי אכזבה מאוד גדולה. כל התקופה של המהומות לא שמעתי אף אחד מראשי ההנהגה המוסלמית כאן בגליל, השכנים שלנו, שאנחנו חיים יחד שנים זה לצד זה, שגינה את האלימות וקרא להפסיק אותה.

מדברים על חוסר שוויון בזכויות לערביי הגליל היום, אבל זו לא התמונה המלאה כאן במשגב. למה בכמון משלמים על תשתיות פי 6 מאשר בכמאנה? למה הילדים שלי מקבלים פחות תקציב בחינוך מילדי כמאנה? למה אף אחד מהאנשים שאליהם הבאתי קבוצות בשנים האחרונות לא יצר אתי קשר כל התקופה הזו?

"ברגע מסוים אפילו כמה מהאנשים שהיו בסיורים שלי בעבר הפנו את תשומת הלב שלי לכך שאומנית מוסלמית מהגליל, שאליה הייתי מביאה קבוצות בעבר, מפרסמת תכנים קיצוניים מאוד הקוראים לאלימות ברשתות החברתיות.

עד הארועים האלה הייתי בקשר מאוד הדוק עם אותה אמנית. ניסיתי לחשוב אתה יחד כיצד לעזור לה להתקדם. ארגנתי ודחפתי אותה לקבל קבוצות. ואז בשיחה אתה קיבלתי תגובות מאוד מתחמקות ולא ישירות בעניין הפרסומים האלה".

ומה עכשיו? איך מתקדמים?

"אם מתקשרים אלי היום ומבקשים סיור או ביקור במקום ספציפי אני אענה בחיוב, כי זאת הפרנסה שלי, אבל אני חוזרת לזה ממקום הרבה יותר מהוסס וחסר אמון.

"מבחינתי זו היתה חצייה של קו אדום. אני מגנה קריאה לאלימות ולא מוכנה לקבל אלימות מכל סוג שהיא. אחרי האינתיפאדה הראשונה והשנייה עוד הייתי חלק מכל מיני יוזמות, פרויקטים ומעגלי דיבור. בדרך כלל היתה בהם נוכחות של 80% יהודים ו-20% ערבים, שתמיד אחרי פגישה או שתיים היו מאבדים עניין ונעלמים. היום אני כבר לא רואה בזה הרבה תועלת.

"אני חושבת שבמציאות של המזרח התיכון לאט לאט, כמו הנוצרים, נהפך כאן למיעוט ופשוט נעזוב, בין אם מרצוננו ובין אם בנסיבות קשות. הפערים של התרבות נראים לי כרגע גדולים מדי ולא ניתנים לגישור".

"בכיתה אני נזהרת במילים שלי"

בהמשך פגשנו שתי אחיות: ל', בת 16 וא', בת 14, הלומדות בבית ספר שמגדיר עצמו כ"רב תרבותי" בגליל. הן ביקשו לא להזדהות בשמן המלא.

הופתעתן ממה שקרה?

ל': "תמיד חיינו ביחד ואהבנו אחד את השני, באמת. ואז, לי זה היה משהו ממש פתאומי ומפחיד. במיוחד בחג, בימים שאמור לשמוח, ננעלנו בבית. פחדנו שיזרקו עלינו אבנים".

איך הרגשתן אחר כך בבית הספר?

ל’: "בית הספר שלנו הוא רב תרבותי, אז לא הרגשתי אלימות או גזענות. אבל בשיח שהיה הכיתה ראיתי שהילדים מאמינים רק למה שהם רואים, שלא מראה באמת מה קורה בארץ ומה קורה בעזה, וזה קשה".

מתי כולם יבינו שאין כזה דבר מלחמה מוסרית, שאין "מטרות צבאיות איכותיות" שאם רק יחרבו - הכל יגמר פתאום. ילד בין חורבות בעזה, אחרי הפצצה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

ילד בין חורבות בעזה, אחרי הפצצה ישראלית (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

פחדתן לבוא לבית הספר?

א': "מיד כשהתחילו הארועים בית הספר פירסם מכתב שאומר שזה בית ספר דו תרבותי שמגנה אלימות מכל סוג, כך שבבית הספר הרגשתי בטוחה".

ל': "בבית הספר עצמו היו דברים גזעניים, אבל לא עד כדי כך שתתעורר אלימות".

שיתפתן מישהו בתחושות שלכן בימים האלה?

ל': "המורה שאל אותי אם אני רוצה לדבר בכיתה, אבל העדפתי שלא, אפילו עם החברות הקרובות מבית הספר. יש כל מיני דעות, ואי אפשר לדעת אם אחר כך יבואו בעדך או נגדך. לפעמים עדיף לשמור את הדברים הרגשיים האלו בפנים אפילו שאני אוהבת להביע את הדעה שלי".

א': "בכיתה אני נזהרת במילים שלי, שלא לפלוט משהו כדי שלא יעירו לי איזו הערה אחר כך, אפילו שגם לי יש דעה. אני לא מרגישה גזענות באופן ישיר כלפי, אבל אני יודעת מה כל אחד מרגיש בפנים, ובסופו של דבר יעדיפו יהודי על פני. הגזענות היא לא רק כלפי ערבים. גם בחודש הגאווה בבית הספר ילדים פחדו להביע את מה שחשבו ולהיות שונים.

"יש לדוגמה זמר שאני מעריצה בחו"ל. הוא מוסלמי אבל זה לא קשור לדעות שלו. הערצתי אותו עוד הרבה לפני כל מה שקרה. בזמן האירועים הוא העלה פוסט, כמו הרבה מפורסמים אחרים. ואז, מישהי בבית ספר אומרת לי: 'למה את עדיין מעריצה אותו? הוא עוכר ישראל. איך את אוהדת אותו הוא נגד המדינה שלך'. אבל אני לא רואה בזה שום קשר, אני פשוט אוהבת את המוזיקה שלו.

"אני חושבת שזה עניין של חינוך מהבית. אף אחד לא יכול להגיד לך מה היה כאן במשך ההיסטוריה. כל אחד יראה לך בסופו של דבר את הצד שהוא רוצה להראות לך, ואז זה הופך להיות עניין של דעות".

חוויתן גזענות בבית הספר לפני הארועים האחרונים?

ל': "אני חוויתי גזענות, במיוחד בשנה שעברה. כל הילדים הגזענים איכשהו היו בכיתה שלי. אנשים שמו עלי פס. אמרו לי יא ערביה אוטיסטית. אני שתקתי. אבל הסתכלתי עליהם. המורים לא תמיד שמו לב. אבל השנה המצב יותר טוב. חלק מהילדים התבגרו והפסיקו להגיד את השטויות האלה וחלק מהילדים עברו לבתי ספר אחרים.

"לפני כמה חודשים, עוד לפני כל הארועים האלה, הזמנתי ילדה מהכיתה לבוא אלי. היא ענתה לי שלא, שהיא פוחדת. שאלתי אותה ממה, והיא אמרה שהיא פוחדת לבוא לכפר ערבי. אבל שאלתי אותה למה? ממה את מפחדת? מה ההורים שלי יאכלו אותך? מה כל השטויות האלה שמכניסים לראש.

"אני רואה שהמורים ממש לא גזענים. כשהייתי קטנה בכלל לא ידעתי שאני עוברת לבית ספר יהודי. חשבתי שאני עוברת לבית ספר רב תרבותי".

א': "פעם ילד אחד עבר לידי וליד חברה שלי וזרק לנו 'יא ערביות מסריחות'. המורה מאד כעסה ונתנה לו אחר כך לעשות עבודה על מוסלמים וערבים וללמוד את ההבדל, והיום זה עבר ואנחנו מדברים ככה רגיל, גם לפעמים בווטסאפ, אבל בפנים אני יודעת מה הוא חושב.

"שוכחים לעשות את ההפרדה ושוכחים שאותי הגדירו במילה ערבייה ואותך במילה יהודי. הם לא חושבים על לשים את עצמם במקומי. נניח אם הם פתאום יבואו ללמוד בבית ספר בכפר. לפעמים אני לרגע שוכחת שאני ערביה והם יהודים. יש לי חברה ממש טובה ששומרת שבת ומקיימת מצוות, ואני מדברת אתה על הכל – על לימודים, על לבוש, על בנים, אנחנו אותו דבר".

איך היה אצלכם בכפר בתקופה הזאת?

ל': "פה היה שקט. חיממו אצלנו את השלום יותר מאשר את הגזענות. ברגע שקבוצה קטנה של נערים התחילה לרסס את דגל פלסטין, באה המועצה ובאותו רגע מחקה להם את זה".

א': "אמא שלי אמרה שזה נוער שמחפשים משהו לעוף עליו ולצאת נגד כולם. המבוגרים דאגו להזכיר לנו שאנחנו שכנים ושהמלחמה הזאת לא תישאר לנצח וכדאי לא לזרוק סתם מילים עכשיו".

יש לכן משהו להוסיף לסיכום?

ל': "השורש שלנו ערבי. יש לנו זיכרונות פה. כל מילה שנאמרת ברוע על ערבים תפגע בנו. אנחנו ערבים, זה מי שאנחנו. אני מאמינה שיש המון ערבים טובים ויש גם המון יהודים טובים, אבל בסופו של דבר זה לא רק ערבים ולא יהודים. זה אנשים. אנחנו נשפטים לא על הדת שלנו אלא על מי שאנחנו, על איך שהתנהגנו בחיים שלנו ואם היינו בעבר טוב או רע. זהו. ככה אני רואה את זה".

א': "יום אחד, בזמן של כל הבלגן, ישבנו בראש פינה. פתאום עברה לידנו אישה ואמרה לנו: תזהרו ואל תעברו שם, ליד טובא, זורקים שם אבנים. אז אמרנו לה תודה והיא ענתה לנו: בטח שנזהיר אתכן, אתן מהדם שלנו. ואני תוהה מה היה קורה אם הייתה יודעת שאנחנו ערביות".

"למקום אין אף פעם סיפור אחד"

הבאנו את הדברים כלשונם על היופי והקושי שבהם. חלק מהמרואיינים שמחו לדבר. חלקם היססו ואז נתנו את הסכמתם. והיו גם כאלה שפחדו ולא רצו לדבר ולהיחשף כלל.

נראה שהגל העכור הזה הביא אתו אווירה קשה של ייאוש ואובדן תקווה מצד אחד, ומצד שני התעוררות וניסיון לאחות את השברים, לעמוד על הרגליים מחדש, להתקרב ולחלום על עתיד טוב יותר של חיים משותפים באמת.

נסיים במילותיה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה, הסופרת והפמיניסטית הניגרית הראשונה שכותבת באנגלית, שזכתה בפרס אורנג' הבריטי לספרות:

"לסיפורים יש משמעות. להרבה סיפורים יש משמעות. בעבר סיפורים שימשו לנישול אבל לסיפורים יש גם כוח להעצים. סיפורים יכולים להחזיר כבוד אבוד.כשאנחנו דוחים את הסיפור היחיד, כשאנחנו מבינים שאף פעם אין למקום סיפור אחד, אנחנו זוכים בסוג של גן עדן"

סאמיה נאסר היא אקטיביסטית ופעילה פוליטית במפלגת דעם, ממייסדות עמותת סידיאנת הגליל לסחר הוגן, מנחת קבוצות ומדריכה במוזיאון עין דור, כותבת ומתרגמת, גרה במג'ד אל כרום

עדי סגל היא צלמת דוקומנטרית עצמאית, ממקימות ילקוט הרועים – עסק משפחתי ומשתלה לזני מורשת של עצי פרי מקומיים, בעשור האחרון האחרונות מתגוררת בקהילה קטנה בקבוץ צבעון שבגליל העליון

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

תיעוד: חיילים ירו למוות בצעיר פלסטיני מבלי שהיווה סכנה

על פי התיעוד, מאלכ חמדאן נורה למוות על ידי חיילים שירו לעבר פלסטינים בתגובה ליידוי אבנים. זאת למרות המרחק הרב ביניהם ובזמן שאלה ניסו להימלט מהמקום. באותו היום נורו למוות עוד 10 איש בגדה, חלקם בידי מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf