השפלות, התעללות וסיסמאות כפויות נגד חמאס: "הפרוזדור הבטוח" בעזה

מזה שבועות העיר ח'אן יונס שבדרום הרצועה נתונה להפצצות ישראליות קשות, מהאוויר ומהיבשה, ומתנהלים בה קרבות קשים בין חיילים ישראלים לבין לוחמי חמאס. בשבוע שעבר הצהיר שר הביטחון, יואב גלנט, כי הצבא הצליח לנטרל את יכולותיו של חמאס בעיר – בדומה להצהרה שישראל מסרה קודם לכן לגבי העיר עזה בצפון, שהתבררה כלא נכונה. אך בח'אן יונס, כמו ביתר שטחי הרצועה, אנחנו התושבים הם אלה שמשלמים את מחיר האלימות.

טנקים ישראליים צרו על שניים מבתי החולים החשובים ביותר שעדיין מתפקדים חלקית בדרום עזה: נאסר ואל-אמל. שניהם ממוקמים בחלק המערבי של ח'אן יונס ושניהם מוצפים מתחילת המלחמה לא רק בזרם הזקוקים לטיפול, אלא גם במשפחות המחפשות מחסה אחרי שנעקרו מצפון הרצועה. הכוחות הישראלים פתחו באש על יותר מ-8,000 העקורים שמצאו מחסה בקרבת בית חולים נאסר, ושיטחו קברים בבית העלמין הסמוך – אחד מלפחות 16 בתי קברות שישראל חיללה במהלך פעולותיה בעזה.

טנקים ישראליים נכנסו גם לקרבת אוניברסיטת אל-אקצא בקצה המערבי של העיר, בסמוך למה שסומן לפנים כ"אזור בטוח" באל-מוואסי, התקיפו את מרכז ההכשרה של אונר"א, אחד מהמקלטים הגדולים ביותר בכל עזה, שנתן מחסה לכ-40,000 עקורים, וצרו באופן מלא על החלק המערבי של מחנה הפליטים ח'אן יונס.

>>המצב ברפיח קטסטרופלי: "ילדים בוכים מרעב"

הצבא הישראלי הפיץ כרוזים המורים לתושבים לפנות את ח'אן יונס, ובימים האחרונים כ-120,000 איש נמלטו מהעיר דרך "פרוזדור ביטחון" המשתרע מהחלק המערבי של מחנה הפליטים לאזור אל-מוואסי ליד אוניברסיטת אל-אקצא. עם זאת, עבור פלסטינים רבים, המעבר דרך פרוזדור זה, הכולל שלושה מחסומים צבאיים, היה אחת החוויות הקשות ביותר מאז תחילת המלחמה.

לפי עדויות של פלסטינים שעשו את המסע, כולל אחת הח"מ, העוברים בפרוזדור אולצו להשמיע סיסמאות נגד חמאס, חפציהם של רבים הוחרמו, וגברים הופרדו ממשפחותיהם, הופשטו ועברו שעות של התעללות. לאורך כל אותו הזמן, אלפים נותרו לכודים בתוך ח'אן יונס ללא יכולת לעזוב את המקלטים מהפחד שמא יירו בהם ברחוב.

עדותה של איבתיסאם

לא התכוונתי לעזוב את ח'אן יונס. בתחילת המלחמה נמלטנו, בעלי, אני ושני ילדינו מהעיר עזה בעקבות הוראות של צבא הכיבוש. תחילה חיפשנו מקלט במחנה הפליטים אל-שאטי ולאחר מכן נאלצנו לברוח שוב לח'אן יונס, שנחשב לאזור בטוח. הסתובבנו בין מבני מגורים שונים בעיר עד שמצאנו חדר להשכרה. כשהחלה הפלישה הקרקעית לעיר, החלטנו שלא נברח פעם נוספת.

אבל עד מהרה נאלצנו לשנות את דעתנו. בשעות המוקדמות של 26 בינואר, הדירה שמאחורי הדירה שלנו הופצצה, ונשורת ההפצצה כיסתה אותנו. המקרה הזה עורר בנו אימה גדולה. באותו לילה הופצצו שתי דירות נוספות ברחוב שלנו ויותר מ-20 דירות בשכונת אל-אמל, בעוד הטנקים שניצבו קרוב לבית חולים אל-אמל ירו לכיווננו לסירוגין ומל"טים ירו על אנשים ברחוב ללא הרף.

בהתחשב באלה, החלטנו שאנחנו חייבים לעזוב – במיוחד אחרי שהצבא פיזר מעל בתי הספר באזור בית חולים נאסר כרוזים שהורו לאלפי העקורים שחיפשו שם מחסה להתפנות. בסביבות 10:15 הגיע רכב של הצלב האדום והודיע על פתיחת "הפרוזדור הבטוח". הצטרפנו לאלפים שביקשו לעבור בו.

הדרך כללה חציית שלושה מחסומים של הצבא הישראלי. לאורך כל הזמן ספגנו עלבונות קשים, קללות והשפלות – שכוונו כלפינו וכלפי האימהות שלנו – מצד קצין שדיבר ערבית שוטפת. לי ולילדיי המעבר לקח כשעה וחצי; לבעלי, תשע שעות.

במחסום הראשון הורו לנו להרים את תעודות הזהות כדי שחייל יצלם אותנו, בעוד הטנקים הולכים ומתקרבים לכיווננו. המשכנו למחסום השני, שם החיילים הפרידו בין הגברים לנשים והורו לנו לכרוע על הברכיים. ואז קצין אחד החל להרצות לנו ולהאשים את חמאס בעקירה שלנו, בהרס בתינו, בצורך לחפש מחסה ובפחד שאנחנו חווים.

לאחר מכן הוא אמר לנו שכדי שנוכל לעבור את המחסום ללא פגע, עלינו להשמיע סיסמאות נגד ההתנגדות: "האנשים רוצים להפיל את חמאס"; "די לנו באל שהוא התרופה הטובה ביותר נגד חמאס וגדודי אל-קסאם" (בפרפרזה על משפט מהקוראן). הקצין התעקש שנחזור על הסיסמאות האלה; רק בתום למעלה מ-45 דקות החיילים הרשו לנשים ולילדים לעבור, כאשר הגברים הוחזקו מאחור.

במחסום השלישי, חייל אמר לי שכדי להמשיך עליי להשאיר מאחור את התיק שלי – שהכיל את כל מה שהיה לי, כולל שמיכות ובגדים למשפחתי. אחר כך החייל אמר לי להיפרד מהילדים שלי כדי שיוכלו לחצות את המחסום לפניי. סירבתי, מפחד שאאבד אותם בתוך הקהל, ובסופו של דבר הוא הירשה לי לעבור יחד איתם. אחרים איבדו קשר עם ילדיהם וחיפשו אחריהם נואשות.

יצאתי מהפרוזדור בסביבות הצהריים, ולפניי היו השעות הקשות ביותר שידעתי מימי חיי בהמתנה לבעלי שיצטרף אלינו. כמה שעות מאוחר יותר, הוא הורשה לעבור, בתום מסע השפלות קשות, והכל במזג אוויר גשום ובקור.

"הכבוד שלנו חולל במשך יותר משש שעות"

קשה לתאר את האושר שהציף את אום מוחמד ג'חלאב, 56, כאשר שני בניה הגיחו מהמחסום האחרון בפרוזדור היציאה מח'אן יונס. כמעט שש שעות ישבה ליד המחסום והמתינה לבואם.

"הבנים היחידים שלי, מוחמד ואברהים – גידלתי אותם אחרי שאביהם נפטר, עד שהפכו לגברים צעירים", אמרה למגזין 972+. "קיוויתי למצוא שמחה בחייהם וראיתי אותם נישאים. הם כל החיים שלי. כשעזבתי אותם במחסום עם החיילים והלכתי משם לבד, הרגשתי איך הלב שלי צונח".

השעות נקפו בעיניי ג'חלאב כימים ודמעותיה זלגו ללא הרף בעודה ממתינה בקצה הפרוזדור. על אף קולות הירי של החיילים מהטנקים הסמוכים, היא לא עזבה עד שבניה יצאו לבסוף מהמחסום.

אברהים הגיע רועד כולו. החיילים אילצו אותו להתפשט, כולל תחתוניו, למרות הגשם והקור. אחר כך הורו לו להיכנס לבריכת מים, לקפוץ מעלה ומטה פעמים רבות, ואז לצאת ולעמוד כעשר דקות לפני שהורשה להתלבש ולחצות את המחסום.

"הושפלנו קשות אחרי שהחיילים סרקו את העיניים שלנו (עם מצלמות ביומטריות)", נזכר אברהים. "היחס אלינו היה מעבר להשפלה. הכבוד שלנו נרמס במשך יותר משש שעות כשכרענו על ברכיים, כשאסרו עלינו לשבת בנוחות". לאורך כל מסע הייסורים הזה, דאגתו היחידה של אברהים היתה לצאת משם במהירות, חרד לשלומה של אימו המתייסרת.

ח'אלד זקוט, 25, תיאר את החוויה כאחת הקשות בחייו. הוא מצא מחסה בבית הספר קנדילה, ליד בית חולים נאסר, עם אשתו ובנו, והחליט לעזוב את העיר אחרי שהצבא פיזר כרוזים המורים להם להתפנות מיידית. "ההפצצות לא חדלו במשך שלושת הימים האחרונים, בית ספר סמוך נפגע והביא למותם ולפציעתם של עקורים", סיפר.

אחרי שנכנס לפרוזדור כדי לצאת מח'אן יונס, זקוט נאלץ תחילה להשאיר את תיק הגב שלו ובו מחשב וטלפון ניידים, ובגדים. "כשניסיתי לדבר איתם על התיק, עלבו בי ובאמי", הוא משחזר. "הם הורו לי להפסיק להתלונן ולעזוב".

בעוד אשתו ובנו הורשו לעבור דרך המחסום, זקוט הוחזק שם "עם עוד גברים רבים, כולל צעירים". למרות שבסופו של דבר הורשה לעבור, הוא טרם מצא את בני משפחתו. "מאז שיצאתי, אני מחפש את אשתי ואת בני. כיוון שאילצו אותי להשאיר מאחור את הטלפון והמחשב הניידים, איבדתי כל דרך התקשרות איתם ואשתי לא יודעת איך להתנהל במצב הזה בלעדיי".

זקוט מתאר את המצב הפיזי והנפשי שלו כקשה מאוד, במיוחד לאור כך שאיבד את כל העבודה ששמר על המכשירים האלקטרוניים שלו. "לעולם לא אשכח את כל מה שעברתי בימים האלה", אמר. "הושפלנו במזיד, ואולצנו לדקלם סיסמאות נגד ההתנגדות וחמאס. כל זה בעוד חיילים צילמו אותנו בטלפונים הניידים שלהם כדי שיוכלו לפרסם את הדברים ברשתות החברתיות ולהתרברב".

זוהדייה קדיה לא הצליחה לחזור על הסיסמאות שהחיילים הורו לפלסטינים לדקלם. היא תוהה באשר למשמעות המושג "מעבר בטוח", הכרוך בהשפלת אזרחים לא חמושים ובאילוצם לומר מילים פוגעניות כלפי עמם.

"החייל שאל אותי למה אני לא חוזרת על הסיסמאות", היא משחזרת בפני 972+, "שתקתי ולא השבתי. הוא אמר 'אני יודע שהלב שלך איתם ושאת לא תעליבי אותם, אבל הם אלה שהביאו אותך למצב הזה. הם לא עמדו לצידך, ואת לא תמצאי אף מחסה אחרי שתעברי את המחסום הזה. כל תושבי העיר עזה נמצאים ברפיח'".

קדיה מדגישה כי אנשים רבים חזרו על הסיסמאות רק כדי לרַצות את החיילים ולחצות את המחסום בבטחה. "הלב שלנו הוא עם ההתנגדות, בכל פעולותיו, ועם ההיצמדות לקרקע, למרות העקירה ממקום למקום".

אזור בטוח הופך בבת אחת לאזור מלחמה

בהא ואדי, 35, תושב מערב מחנה הפליטים ח'אן יונס, נמלט לאחרונה בלב חצוי דרך הפרוזדור לדרום אל-מוואסי, ליד רפיח. "הרגשנו שהיינו בטוחים במחנה. איתנו בבית שהו יותר מ-20 עקורים מהעיר עזה במשך יותר משלושה חודשים, כל המחנה מלא בעקורים.

"פתאום, לפני שבועיים, טנקים הגיחו מאחורי בית חולים נאסר והורו לתושבי מערב המחנה, סמוך לבית החולים, להתפנות. שמענו את קולות ההפגזות והקרבות יום ולילה".

אף שכמה מבני משפחתו נמלטו מהעיר ועברו להתגורר באוהלים באל-מוואסי, ואדי היה נחוש להישאר. "קשה מאוד לחיות באוהל בחורף", הוא אומר. אבל המצב הסלים: ב-27 בינואר, טנקים ישראליים הופיעו לפתע בכניסה המערבית למחנה. "הם היו קרובים לאוניברסיטת אל-אקצא ולבית חולים אל-ח'ייר, כלומר היינו נצורים".

בשלב הזה, ואדי וקרובי המשפחה שעדיין היו איתו הצטרפו לאלה שנמלטו מהעיר דרך הפרוזדור הייעודי. "אלפים צעדו לאורך רחוב אל-בהר במחנה, והטנקים ניצבו בכניסה. האנשים חלפו על פני החיילים כשהם מחזיקים גבוה את תעודות הזהות שלהם ומנסים לסחוב את מטלטליהם. הילדים נלחצו מאוד למראה החיילים, הטנקים והבולדוזרים".

אחרי כמה שעות של "מתח וחשש להיעצר", הם יצאו מהמחסום והתאחדו עם בני המשפחה באל-מוואסי. "אנחנו עדיין חוששים מפני עקירה נוספת. לכן החלטנו ללכת לצד של אל-מוואסי הסמוך לרפיח ולא לח'אן יונס, כי אנחנו לא סומכים על הצבא, שעלול להפציץ את הצד הקרוב לח'אן יונס בטילים – כפי שעשה במרכז ההכשרה של אונר"א, תקיפה שגרמה למותם ולפציעתם של עקורים רבים שם".

אחרי שנעקרה מביתה בעיר עזה, סלווה בכר בת ה-44 ושמונה מבני משפחתה התמקמו תחילה באוהל בחלק הצפוני של אל-מוואסי, מערבית למחנה הפליטים ח'אן יונס, לפני שהחליטו להמשיך במנוסתם דרומה. "יכולנו לשמוע את קולות ההפגזות והטילים. זה מעולם לא היה אזור באמת בטוח. חווינו שם רעב, יוקר מחירים וקור קיצוני.

"לפני כמה ימים, טנקים הפגיזו את מרכז ההכשרה של אונר"א שהיה קרוב מאוד למקום שבו היינו", בכר ממשיכה. "ראינו את האוהלים של העקורים האחרים עולים באש, אנשים שצרחו בגלל פציעות, ואנשים שנהרגו. היינו בהלם. אזור בטוח הופך פתאום לאזור מלחמה; הם לא אמרו לנו להתפנות.

"בגלל הפחד הנורא מהמשך ההפגזות ומפלישת הטנקים מאחורי אוניברסיטת אל-אקצא, משפחתי ואני נעקרנו לאזור אל-מוואסי ברפיח", היא מוסיפה. "הלכנו ברגל וראינו תושבים עוזבים את החלק המערבי של מחנה הפליטים ח'אן יונס בבכי. הלכנו לרפיח וחיפשנו אוהל אחר, ונשארנו עם משפחה נוספת באוהל למשך שני לילות לפני שמצאנו אוהל משלנו.

"תנאי החיים שלנו קשים מאוד אחרי שנעקרנו בשנית, ואנחנו לא יודעים אם זו הפעם האחרונה. אני מקווה שהעולם יעזור לנו ויעצור את המלחמה. די לעקירה ולפליטות. לילדים שלנו מגיע לחיות בכבוד".

"הם החלו להפגיז בכיוון בית החולים"

ד"ר ח'אלד חביב הוא יועץ בכירורגיית לב וכלי דם בבית החולים נאסר, השלישי בגודלו ברצועה. יותר מ-90% מהצוות הרפואי והאדמיניסטרטיבי נמלטו מח'אן יונס בשלל החשש שייעצרו, או כדי ללוות בני משפחה. למרות זאת, יחידת החירום של בית החולים עדיין מקבלת מאות פונים ביום, הוא אמר בראיון למגזין 972+ בשבוע שעבר, והוסיף כי למחלקת היולדות מגיעים מדי יום מקרים של הפלות, פציעות או חרדה.

בהתייחס לאתגרים שאיתם נאלץ בית החולים להתמודד, חביב אישר שהצבא תקף מדי פעם באש ארטילרית את סביבות המבנה. כמו כן, הוסיף, מל"ט ירה לעבר כל מי שזז במתחם בית החולים בין בנייני המחלקות השונות.

חביב תיאר את המחסור החמור בציוד רפואי, שגם ככה לא היו בבית החולים בכמות מספקת. יתרה מזו, אין אוכל ושתייה לצוות בית החולים, לבני משפחותיהם ולעקורים שעדיין חוסים בתוך בית החולים בשל המצור שמוטל בסביבתו.

לדברי חביב, בעיה נוספת שאיתה מתמודד בית החולים היא הצטברות הפסולת הרפואית במסדרונות ובחצרות; היעדר האפשרות להיפטר ממנה מהווה איום רציני להתפשטות מחלות בתוך בית החולים – במיוחד מכיוון שכלבים וחתולים החלו לפשפש בערמות.

על פי עדותו של חביב, בין 21 בינואר ל-1 בפברואר, הגיעו לבית החולים כ-157 הרוגים ו-450 פצועים, כאשר הרוגים ופצועים רבים נוספים עוד מוטלים ברחובות, הרחק מטווח ידם של צוותי האמבולנסים, שהופכים יעד לירי מצד החיילים אם הם יוצאים ממתחם בית החולים.

למרות שהטנקים הישראלים נסוגו למשך יומיים, הם חזרו ומל"טים עדיין יורים על סביבותיו של בית החלים. דבר זה הגביר עוד יותר את הלחץ על צוות בית החולים והשפיע קשות על מצבם הנפשי בגלל הפחד לחייהם שלהם ולחיי קרוביהם, איתם אין ביכולתם לתקשר כעת בשל הקשיים הטכניים, אומר חביב.

שאטה מהדי, בת 30 משכונת תל-הווא בעיר עזה, עדיין חוסה בבית החולים המרכזי השני בח'אן יונס, אל-אמל, ביחד עם בעלה ושלושת ילדיהם. "בתחילת המלחמה, עזבנו את הבית והלכנו לבית חולים אל-קודס הסמוך כדי להימלט מההפצצות המסיביות. אבל אחרי שהצבא צר על בית החולים וניצב קרוב מאוד לבית שלנו, נתקפנו בהלה עמוקה ונמלטנו דרומה לכיוון ח'אן יונס. אין לנו אף קרובי משפחה או חברים בעיר הזו, לכן מצאנו מחסה בבית חולים אל-אמל.

"לא הצלחנו למצוא מקום בתוך בית החולים, אבל הצוות אמר לנו שאנחנו יכולים להישאר בחצר האחורית", ממשיכה מהדי. "בהתחלה הרגשנו בטוחים. יכולנו לשמוע את קולות ההפגזות בעיר, אבל זה לא היה בעוצמות שאנחנו רגילים לשמוע ולהרגיש בעיר עזה. אך המצב השתנה דרמטית אחרי שהטנקים נכנסו לח'אן יונס, לפני כמה שבועות.

"הם החלו לירות פגזים לעבר בית החולים ולתוך הבתים בסביבה", היא ממשיכה. "ההפגזות היו אלימות ומבעיתות, והמל"טים ירו על תושבים שעמדו ליד השער של בית החולים. כשבעלי היה צריך לצאת כדי להביא לנו אוכל, פחדתי מאוד שייפגע.

"לאחרונה, הצבא הגביר את ההתקפות שלו על בית החולים ולא מאפשר לאיש לעזוב. ראיתי אנשים שוכבים על הרצפה בגלל פציעות, מקליעים או מפגזים. רעש ההפגזות מפחיד מאוד ותנועת הטנקים מעוררת בנו דאגה. אנחנו חוששים שהם עלולים לתקוף את בית החולים בכל רגע.

"ישנם אלפי עקורים שנמצאים איתנו בחצר ובתוך בית החולים. כשההפצצות מתעצמות, קולם של האנשים מתגבר, ילדים צורחים באימה ואנחנו מנסים להרגיע אותם. אני מקווה שהסיוט הזה ייגמר בקרוב".

דובר צה"ל מסר בתגובה כי הצבא אינו יכול לבחון את המקרים רק על פי העדויות שבכתבה וביקש מידע נוסף שיאפשר לבחון את הטענות.

 

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה המתמחה בתחומי רווחה ונשים. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: אורלי נוי