הרשות השותקת

בלב נאומה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות נגד ה"תוכנית לריסוק מערכת המשפט" מונחות שמונה דוגמאות לפסיקות ברוכות של בית המשפט, שהנשיאה בחרה להביא בפני הציבור. אפשר להניח שכמו כל מילה בנאומה של חיות, הדוגמאות הללו נבחרו בקפידה. שמונה דוגמאות של פסיקות, שהן – כדברי הנשיאה – "מתפקידיו המובהקים של בית משפט במדינה דמוקרטית… מתן הגנה אפקטיבית לזכויות האדם והאזרח במדינה".

זכויות חיילים וזכויות להט"בים, זכויות דתיים וזכויות ילדים בעלי צרכים מיוחדים, מיגון מוסדות חינוך בעוטף עזה, חופש הביטוי וזכויות חברתיות – הנשיאה חיות אכן בחרה בקפידה אילו פסקי דין לציין. ובקפידה דומה, היא בחרה ממה להתעלם.

אין זכויות אדם בשום עניין פלסטיני בנאום של חיות. זה לא דבר פעוט, היסח דעת או השמטה מקרית: הרי בישראל, בתוך הקו הירוק, יש מיעוט פלסטיני גדול, ובכל השטח שבין הים לנהר מדובר במחצית מהאוכלוסייה. והנה, בדיוק ברגע שבו חיות מדברת גבוהה גבוהה על "הגנה אפקטיבית לזכויות האדם והאזרח במדינה", מחצית מבני האדם תחת שליטת ישראל לא מוצאים את דרכם אל תוך הטקסט. וכל זה כאשר מדובר בציבור שהפגיעה בזכויותיו היא החמורה ביותר, המתמשכת ביותר, רחבת ההיקף ביותר. איך אפשר לדבר בכנות על הגנה על זכויות אדם בלי אפילו להזכיר את בני האדם הללו?

חיות בחרה בקפידה. ברצותה להתחנף לציבור היהודי, הקפידה שלא לציין פסקי דין שמתייחסים לפלסטינים, משום צד של הקו הירוק (פס"ד חסן, שחיות מזכירה – המתייחס לזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה – אינו סודק התעלמות גורפת זו). האמת היא שהיה לחיות עוד המון חומר לעבוד איתו. הרי יכלה לצטט מפסקי הדין שהכשירו גירוש פלסטינים והרס קהילותיהם, מח'אן אל אחמר ועד מסאפר יטא. יכלה לצטט ממאות פסקי דין אכזריים, שמכשירים כדבר שבשגרה ענישה קולקטיבית בדמות הריסת בתי משפחותיהם של מפגעים פלסטינים. יכלה לדבר על פסקי דין שמקדמים השתלטות על אדמות פלסטיניות או שעוסקים במדיניות הישראלית נגד עזה. יכלה לצטט איך בית המשפט הכשיר ועדות קבלה ואת חוק הנכבה ואת חוק האזרחות ואת חוק יסוד: הלאום. אבל ביחס לכל אלו בחרה חיות להיות בדיוק מה שהיא הזהירה מפניו. היא בחרה להיות "הרשות השותקת".

למה שתקה חיות בנוגע לכל אלו? חיות, כמובן, מעוניינת להגן על התדמית הליברלית – הן של בית המשפט והן של המדינה היהודית. לכן היא אינה יכולה להתגאות בתפקיד של בית המשפט שלה – ושל קודמיה – במתן כסות חוקית לרמיסה השיטתית של זכויות האדם של הפלסטינים תחת המשטר הישראלי. תדמיתית, זה לא מסתדר: מצד אחד פועלו העשיר, הנרחב והמגוון של בית המשפט בהכשרת פגיעות שיטתיות בפלסטינים; מצד שני, הרצון להתהדר בהגנה על זכויות אדם. בלית ברירה, חיות נאלצת לשתוק בהקשר זה, בדיוק בנאום היסטורי, דרמטי, שכאילו שם במרכז את "זכויות האדם" וההגנה עליהן.

זאת ועוד: בלב המחלוקת הנוכחית בישראל מונח ויכוח, לא על עצם דיכויים של הפלסטינים – על כך יש קונצנזוס רחב – אלא על המידה, הקצב והטכניקה של רמיסת זכויותיהם תחת המשטר הישראלי. אמנם בית המשפט מילא בעבר, וממשיך כעת, למלא בנאמנות את תפקידו הנ"ל במסגרת משטר העליונות היהודית. אבל יותר ויותר יהודים כאן – שהתרגלו והפנימו את עקרונות היסוד של השיטה הזו – רוצים יותר, יותר בוטה ויותר מהר.

הרס קהילות פלסטיניות? אחלה, אבל למה זה לוקח כל כך הרבה זמן. הרס בתי משפחות? מעולה, אבל מה פתאום זכות ערעור (פורמלית וחלולה). ירי במפגינים פלסטינים בעזה? בית המשפט כמובן לא מתערב, אבל מה פתאום הוא בכלל דן. חוק ועדות קבלה? תענוג, אבל למה לא בכל מקום והיקף. חוק האזרחות? יופי חי, אבל למה כהוראת שעה (שעה שנמשכת כבר עשרים שנה). חוק יסוד: הלאום? תודה שהכשרתם, אבל חוצפה שבכלל שמעתם את העתירה.

זהו הביטוי העמוק לקריסתו האינטלקטואלית של הקו המתחסד, שבית המשפט ניסה להוביל: שהרי גם אם חיות היתה בוחרת להשליך הצידה את התדמית הליברלית והיתה מוסיפה לשמונה הדוגמאות קומץ ממאות פסקי הדין בשירות העליונות היהודית, זה לא היה מספיק כדי לחבב את בית המשפט על הציבור. כי הניסיון לרכב על הנמר, למנן אותו, לקבוע לו את הקצב, להקפיד על האיפור והדיקציה שלו, הניסיון הזה הולך לנגד עינינו לעזאזל. הולך לעזאזל, שהרי לשם בדיוק מוביל ההיגיון הפנימי של משטר עליונותה של קבוצה אחת על אחרת.

הנשיאה חיות אינה אומרת אמת כשהיא מתפייטת אודות ההגנה על זכויות האדם מפני "ריסוק", שהרי מה שהיא מבקשת להגן עליו הוא על תפקידו של בית המשפט בהמשך ריסוק זכויות האדם הפלסטיני. להבדיל, היא כנה לחלוטין כשהיא מבקשת להגן על "עקרונות היסוד של השיטה". אלא ש"השיטה" היא בדיוק אחד מאותם נדבכים של המשטר בישראל שדורשים שינוי: שינוי מהיסוד.

השתיקה הרועמת בלב נאומה של חיות מבהירה בלחישה את מה שבדרך כלל מאוד מאוד רוצים להכחיש. היא מבהירה שהמבצר היחיד שבית המשפט מגן עליו הוא הוא מבצר ליהודים. לא זכויות אדם אוניברסליות, אלא זכויות האדם היהודי, במדינה יהודית.

חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם"