newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הרגשתי שבורה ומרוסקת": צעירים מעזה מגיבים לעדויות שוברים שתיקה

מחזה חדש מציג עדויות של חיילים על תקופת שרותם הצבאי, כפי שנמסרו לארגון שוברים שתיקה. צעירים מעזה שצפו בהצגה יצאו בתחושות מעורבות

מאת:

כותבת אורחת: פאם ביילי

המחזה "זה מה שאנחנו עושים: מחזה על הכיבוש" הופק ובויים על ידי פאם נייס, חברה בארגון "קול יהודי למען השלום", סניף וושינגטון. למרות שמדובר ביצירת דרמה, הדיאלוגים עם החיילים הם עיבוד של עדויות חברי שוברים שתיקה. קהל היעד של המחזה הוא צופים יהודים, אך כמה מחברי "אנחנו לא מספרים", שהיוו בעבר בעצמם מטרות לפגיעות מצד חיילים, צפו במחזה, סקרנים לראות עד כמה ירחיקו לכת החיילים בווידויים שלהם. עבור רבים מהם זאת היתה חוויה קשה והתגובות היו מגוונות, אך כולם היו בדעה שיהודים בכל מקום חייבים לראות את הדברים.

אחמד אלנוק:

"כשצפיתי במחזה, הרבה שאלות התרוצצו לי בראש: האם הווידויים על הפשעים שעשו נגד העם הפלסטיני הופכים את החיילים הישראליים לאצילים יותר? האם הידיעה כי הגברים והנשים האלה חשים, ולו בדיעבד, חרטה על מעשיהם הופכת את החוויה לפחות מכאיבה עבור הפלסטינים?

כפלסטיני תושב רצועת עזה, שאחיו וארבעה מחבריו הטובים ביותר נהרגו במלחמה הישראלית האחרונה על הבית שלי, אני מוכרח להודות שהצפייה במחזה הזה לא גרמה לי להרגיש טוב יותר. היא גרמה לי לבחילה, בחילה מכך שזה מה שדרוש כדי להוכיח לעולם שהסבל שלנו הוא אמיתי.

המחזה מראה באופן מאוד ריאליסטי כיצד נראים חיים תחת כיבוש עבור פלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית. השחקנים והחיילים שאת העדויות שלהם משתף המחזה מדברים באומץ ובכנות על מעשי האכזריות – במכוון וללא משים – מהם אנחנו סובלים מדי יום בפלסטין, מכריתת עצי זית עתיקים ופלישות ליליות לבתים בגדה ועד לכניסות של טנקים ומעקב באמצעות מזל"טים ברצועה.

אני מעריך את המעשה של החיילים שמתוודים על הפשעים שלהם נגד העם הפלסטיני; אני מודע למידת האומץ שהדבר מצריך, ולתגובות הקשות להם זכו מן הסתם. אני חושב שהווידויים האלה הם צעד לקראת שלום המבוסס על צדק. ומצד שני, הם כל כך מעטים והחרטה שלהם מגיעה אחרי שעשו את מה שעשו. כמה זמן עוד יעבור, כמה עוד נצטרך לסבול עד שצעירים ישראלים כמו החיילים האלה יסרבו בהמוניהם להרוג ולהשפיל אותנו? כמה בתים עוד ייחרבו וכמה אהובים נצטרך עוד לקבור לפני שהם יחשבו פעמיים בטרם ביצוע הפשעים האלה?

בינתיים, בעוד הכיבוש נמשך, הנשיא טראמפ רוצה שאנחנו נסתום את הפה ונחזור לשולחן "המשא-ומתן", ואומרים לנו שאם רק נפסיק לנסות לנשוך את ידו של מי שמדכא אותנו, אולי יום אחד הקצבים יראו בנו בני אדם שווים. צר לי לומר את זה, אבל הודאה בפשעים אחרי שכבר נעשו אינה מספיקה. זה לא יחזיר לחקלאים את הבתים והאדמות שלהם. זה לא יחזיר את התמימות של הילדים שראו איך פולשים לבית שלהם באמצע הלילה. וזה לא יחזיר את אחי, שאמור היה לחגוג החודש את יום הולדתו ה-27, מן המתים.

אני יודע שצופי המחזה הזה ירחמו עלינו, הפלסטינים. אבל אנחנו לא זקוקים לרחמים. אנחנו רוצים לחיות סוף כל סוף כמוהם. אני רוצה להיות חופשי! אני רוצה לדעת מה הצופים (והחיילים שמתחרטים כעת על מעשיהם) עושים כדי לממש את זה".

חנין אלחולי:

"כשראיתי את שם המחזה בפעם הראשונה, 'זה מה שאנחנו עושים', חשבתי שאראה שורה של מעשים ברבריים נגד הפלסטינים. אבל זה הרבה יותר מזה. נכון, המעשים האלה אמנם נחשפים, אבל הם מאותגרים. המחזה עונה כל כמה שאלות שניקרו בראשי, כמו אם הישראלים הם אנושיים כמונו, איך הם יכולים לעשות את מה שהם עושים? מה המניעים שלהם? מה הם מרגישים לפני ואחרי המעשים? האם יש בהם גם חרטה או רק התרברבות? האם הם באמת רוצים שלום?

שם המחזה הולם אותו להפליא. עכשיו אני מבינה שמאחורי כל מכשול שהם מעמידים בדרנו, הפלסטינים, ישנה אסטרטגיה מחושבת, שכל סירוב להיתר בניה וכל דחיה של הנפקת מסמך שיכול להציל חיים הם מכוונים היטב.

ניכר שהבמאית שואפת לא רק לחנך את הקהל המערבי אלא גם לפנות לאנושיות של כל חייל וחיילת ישראלים ולהפציר בהם לחשוב שוב על 'מה שהם עושים'. מטרת המחזה משמעותית מאוד בעיני. כשמעמתים אותם עם השאלה 'מה תעשו עם הידע הזה על המתרחש', שניים מהחיילים מפנים עורף – לחיים הקודמים שלהם, אני חושבת. השלישי מהסס, מוקף בפלסטינים בהם התעלל. זה מחזק את האמונה שלי שכל אחד יוענש או יתוגמל על מעשיו במוקדם או במאוחר. המדכאים צריכים לחשוב שוב באיזה צד של ההיסטוריה הם רוצים לעמוד. אני אסירת תודה לכל מי שהשקיעו מאמצים כדי להפיק את היצירה החשובה הזו".

רנא שובייר:

"בסוף הצפייה במחזה הרגשתי מרוסקת ושבורה. דמעות זלגו על פניי, כי הכל היה אמיתי מאוד. בני עמי הפלסטינים מושפלים בכל אספקט בחיים שלהם, ולמה? מפני שאנחנו פלסטינים. אבל בעיני החיילים הישראלים והמתנחלים, אנחנו תולעים.

ההשפלה וההטרדות היומיות הן חלק מתפקידו של צבא "ההגנה" לישראל, שלא לדבר על כנופיות המתנחלים. ואיש לא נותן על כך את הדין. סולחים להם על כל מה שלא יעשו, ואם פלסטינים נוקטים בפעולת התנגדות כלשהי מתייגים אותנו כטרוריסטים. אבל אני מאמינה שחשיפת מעשי החיילים באמצעים יצירתיים כמו ההצגה הזו תבנה בהדרגתיות את המומנטום שיוביל לשינוי. על רקע המציאות המזוויעה, זה נראה אולי כצעד קטן. אבל אני מקווה שברגע שהשתיקה תישבר, אי אפשר יהיה יותר לסגת לאחור".

> התאבדויות ושברון לב: צעירים בעזה מתים עוד בטרם הספיקו לחיות

חורבות אחרי המתקפה הישראלית הקטלנית על עזה בקיץ 2014 (אקטיבסטילס)

חורבות אחרי המתקפה הישראלית הקטלנית על עזה בקיץ 2014 (אקטיבסטילס)

תרנים חמד:

"היה קשה לצפות בהצגה, כי היא היתה ממש ההשתקפות של חיי. אבל שלחתי תודות מקרב לב לבמאית פאם נייס, שחשפה את האמת תוך שימוש בכלי האומנותי של התיאטרון. הצפייה בהצגה מבהירה שאין כל סיבה ביטחונית אמיתית לחומה ולכל המחסומים הישראליים המפרידים פלסטינים מאדמתם ומבני משפחותיהם, אלא רק הרצון להפחיד, לשלוט ולחבל ביכולתם של פלסטינים לחיות על אדמתם. היא גם מבהירה שהמכשול העיקרי בפני השלום הוא המדיניות המאפשרת לחיילים להתעמר בפלסטינים ללא עכבות – בין אם על ידי פלישת לבתים והריסתם או פשוט על ידי ירי והרג. אבל היא גם מראה שהדיכוי הזה הוא הרסני עבור כולם – התושבים הפלסטינים שכמובן סובלים מדי יום ביומו, וגם עבור החיילים הישראלים, שאמרו להם 'המשימה שלכם היא לשבש להם את החיים', צעירים שנכפה עליהם להפסיק לחשוב ולציית להוראות, גם כאשר ההוראות הן לא אנושיות. זאת צורה של 'כיבוש המחשבה', ואני שמחה לגלות שיש חיילים שהצליחו לשחרר את מחשבתם ולשבור שתיקה.

הצופים יראו שהמחזה לא מציע מסקנה סופית כלשהי; זה מפני שהשיבוש עומד בעינו. אנחנו לא יודעים כיצד הוא יסתיים".

פאם ביילי היא עיתונאית עצמאית ופעילה למען צדק חברתי מוושינגטון, שגרה ופעלה ברצועת עזה מיד לאחר המתקפה הישראלית על הרצועה ב-2008-9. היא מלווה את הכותבים הצעירים המשתתפים בפרוייקט "אנחנו לא מספרים". הרשימה התפרסמה שם במקור ותורגמה לעברית על ידי אורלי נוי.

> ישראל גירשה לרצועת עזה ילדה בת 14 ללא ידיעת הוריה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
החיילים בחרו חשודים באקראי. חייל אוחז בתושב ונער בכפר חארס (שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)

החיילים בחרו חשודים באקראי. חייל אוחז בתושב ונער בכפר חארס (שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)

עשרות גברים, בחוץ, כל הלילה. כך נראה עונש קולקטיבי

אחרי שאבנים נזרקו על מכונית בכביש 5, הצבא נכנס לכפר חארס, ולפי עדויות עצר גברים וילדים באופן אקראי ברחוב ובבתים והחזיק אותם תחת כיפת השמיים 15 שעות עד ששחרר אותם ללא כל תנאי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf