newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הפלסטינים נתפסים כאיום על הזהות הלאומית הגרמנית"

אחרי מחנות הריכוז, גרמניה היתה זקוקה לנוכחות יהודית כדי לתת לגיטימציה ללאומיות גרמנית, מסביר בראיון מקס צ'ולק, משורר גרמני-יהודי. הפלסטיני לא מסתדר עם הסיפור הזה

מאת:
היהודי הפך סמל לכל מה שגרמניה הרעה עשתה. ד"ר מקס צ'ולק (צילום: ג'ול רוהר)

היהודי הפך סמל לכל מה שגרמניה הרעה עשתה. ד"ר מקס צ'ולק (צילום: ג'ול רוהר)

בחודשים האחרונים מתחולל ציד מכשפות בגרמניה נגד מי שתומך במאבק הפלסטיני. העדויות האחרונות לכך כוללות איסור על הפגנות יום הנכבה בברלין; פיטורים של המנחה השחור הראשון בתוכנית ילדים גרמנית, רק משום שהשתתף בפסטיבל לא-אלים בפלסטין; וביטול הצגה שכתב מחזאי לבנוני-קנדי, על אף שהוצגה בישראל ללא כל בעיה. נקודת השיא הגיעה ממש לאחרונה, כשדו"ח רשמי חדש ביקש להגדיר תמיכה בפלסטין בגרמניה כעבירה פלילית.

על רקע זה שוחחתי עם ד"ר מקס צ'ולק (Max Czollek) בן ה-35, משורר, פובליציסט ומדען מדינה – ובעיקר, אחד הקולות השמאליים הבולטים היום בשיח היהודי בגרמניה. ספרו רב המכר "אל תשתלבו! – מדריך הישרדות יהודי למאה ה-21", שתורגם לאחרונה לאנגלית על ידי ג'ון צ'ו פוליצי, נוגע בתרבות הזיכרון הגרמנית, באינטגרציה ובזהות יהודית, וספג ביקורת מהימין השמרני ביהדות גרמניה.

כבר בפתיחת הספר, אתה כותב שהייצוג היהודי בגרמניה היום קשור פחות ליהודים עצמם, ויותר לתפיסה העצמית של הגרמנים. תוכל להסביר מה עומד מאחורי הטענה הזו?

"אחרי 1945, מערב ומזרח גרמניה חוו משבר לאומי עמוק: איך גרמנים יכולים להמשיך להתגאות בגרמניוּת שלהם אחרי כל מה שהם עשו, אחרי מלחמות העולם, אחרי מחנות הריכוז? היה צריך להמציא מחדש את הזהות הלאומית הגרמנית. גרמניה עשתה זאת בכל מיני דרכים, דרך הפנטזיה על "הנס הכלכלי", למשל. וגם באמצעות ההתפתחות המוזרה של מה שאנחנו היום מכירים בתור תרבות הזיכרון הגרמנית.

"כשמתחקים אחרי ההתפתחות של תרבות הזיכרון הזו, מגלים שה'יהודי' מילא בה תפקיד מרכזי כמעט מההתחלה. יהודים הפכו לסמל של כל מה שגרמניה הרעה עשתה, ולכן עמדו במרכז צעדי פיוס וסליחה. עכשיו, צריך להבין שהיהודים שנשארו בגרמניה אחרי 1945 היו או קומוניסטים – שראו את עצמם בתור מי שניצחו את היטלר – או ניצולים, שהיו חולים ומותשים מכדי להמשיך הלאה. בכל מקרה, הם לא בחרו להישאר (בגרמניה) כדי להתפייס עם הרודפים הגרמנים.

נס החזרת החיים היהודיים לגרמניה. נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר בביקור ביד ושם, ינואר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

נס החזרת החיים היהודיים לגרמניה. נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר בביקור ביד ושם, ינואר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"אחד הדברים הכי מוזרים בתרבות הזיכרון הגרמנית הוא שהיא הצליחה להתעלם מההתנגדות היהודית לפיוס, דרך המצאה של דמות ה'יהודי הטוב'. היהודי הזה מלא בסלחנות ובפחד, לפעמים גם בזעם, והוא תמיד נזקק להגנה. רואים את זה מהתגובות לשירתה של המשוררת היהודייה נלי זק"ש בשנות החמישים, שנתפסה כאישור מיהודייה שאפשר לכתוב שירה בגרמנית אחרי אושוויץ, ועד לפנטזיה המתמשכת של פיוס יהודי-גרמני, עליה שוב הכריז נשיא גרמניה פרנק-וולטר שטיינמאייר ממש לאחרונה, כשדיבר בחנוכה על 'נס' החזרת החיים היהודיים לגרמניה".

הגרמנים המציאו את היהודי הטוב כדי לנקות את עצמם מאשמה. מי היהודים שמשתפים עם זה פעולה?

"זו נקודה חשובה נוספת: הציבור הגרמני יכול לסבול יהודים כועסים ופרובוקטיביים. הדבר העיקרי שצריך בשביל שההצגה תימשך הוא פשוט שהצד היהודי יהיה בחיים. כדי לאפשר למדינה הגרמנית להמשיך לביים את עצמה כ'גרמניה טובה', מחודשת, היא צריכה נוכחות יהודית. כי אם יהודים חיים בגרמניה, (גרמניה) כבר לא יכולה  להיות נאצית, נכון?

"הציבור הגרמני הלא-יהודי מלא בפנטזיות על מה זה אומר להיות יהודי, כלומר, להיות מי שאנחנו, הגרמנים, הרגנו"

"הדרישה ל'אחר יהודי' מולאה באמצעות הקמת גוף שמומן כמעט לגמרי על ידי הממשלה במערב-גרמניה דאז: 'המועצה המרכזית של יהודים בגרמניה', או ה'צֶנְטְרָלַראט'. ברור שה'צנטרלראט' לא תמיד קל לעיכול לציבור הגרמני, הרי הוא חוזר ומזהיר מאנטישמיות. אבל הוא עדיין ממלא את התפקיד של 'יהודים טובים'".

אתה מדבר על פער בין ההנהגה היהודית ליהודים בגרמניה. מה הסיבה לפער הזה ומה הקשר שלו לסוף המלחמה הקרה?

"נתחיל עם כמה מספרים. יש היום בערך 200,000 יהודים בגרמניה, מתוכם בערך 90,000 רשומים בקהילות יהודיות דתיות, כלומר פחות מחצי. לצורך ההשוואה, רק 27% מהיהודים האמריקאיים מזדהים כלא-דתיים. אבל הנתונים האלו לא אמורים להפתיע את כל מי שמסתכל על ההרכב האמיתי של יהדות גרמניה, שיותר מ-90% ממנה הגיע מברית המועצות המתפוררת בעשור וחצי שאחרי נפילת חומת ברלין. היהדות בברית המועצות היתה פחות דתית ויותר אתנית, אותו דבר נכון גם לאזור שפעם היה מזרח-גרמניה.

"הרלוונטיות הדועכת של המסגרות הדתיות לא היתה מהווה בעיה, אילו החיים היהודיים בגרמניה היו משקפים את הגיוון הדתי, פוליטי, אתני, קווירי וכו' (של היהודים). אבל כשמדובר בנראוּת של היהודים בגרמניה, לתפיסה של היהדות כקהילה דתית יש כמעט בלעדיות. העובדה שנפילת החומה ב-1989 וההגירה העצומה של בערך רבע מיליון יהודים מברית המועצות לשעבר לגרמניה לא שינתה שום דבר מהותי בחיים הרשמיים של היהודים בגרמניה רק מוכיחה שהקיום היהודי כאן מוכפף לאיזה עיקרון חיצוני.

הקיום היהודי בגרמניה מוכפף לעיקרון חיצוני. אנדרטת השואה בברלין, מאי 2016 (נתי שוחט / פלאש 90)

הקיום היהודי בגרמניה מוכפף לעיקרון חיצוני. אנדרטת השואה בברלין, מאי 2016 (נתי שוחט / פלאש 90)

"צריך לעשות עוד הרבה עבודה כדי לסנכרן את המגוון של המציאות היהודית העכשווית עם הנראוּת הציבורית של יהודים בגרמניה. זה צריך לבוא משני הצדדים: גם מהנהגת הקהילה היהודית וגם מהציבור הגרמני הלא-יהודי, שמלא בפנטזיות על מה זה אומר להיות יהודי, כלומר, להיות מי שאנחנו, הגרמנים, הרגנו".

נושא חוזר בספר הוא מה שמכונה בגרמניה "המסורת היהודית-נוצרית". אתה בעצם אומר שלא רק שהמושג הזה מאפשר לגרמנים לנקות את עצמם מאשמה ביחס לשואה, הוא גם משפיע על קהילות מהגרים בגרמניה, ובמיוחד על מוסלמים, ערבים ופלסטינים.

"המונח 'מסורת יהודית-נוצרית' נכנס ללב השיח השמרני בגרמניה בתחילת העשור הקודם. במקום להתייחס ליהודי כ'אחר', המושג הזה נועד לייצר ברית גרמנית-יהודית נגד 'האחר' האחר, שמאז ה-11 בספטמבר תויג יותר ויותר כ'מוסלמי'.

"הרעיון הזה, שיש הגמוניה משולבת, יהודית ונוצרית, משמש כבסיס לקביעוֹת מי שייך לגרמניה ומי לא. וכאמור, ה'יהודי' במסורת הזו הוא לא דמות אמיתית, אלא המצאה שמשרתת את הצד הגרמני, ערובה לכך שהגרמנים הפכו שוב לטובים, ולכן הם יכולים להיות לאומיים שוב. המסורת היהודית-גרמנית היא מערכה נוספת ב'תיאטרון הזיכרון' הגרמני הגדול יותר, מושג שטבע הסוציולוג מיכאל בודמן, שמתאר את תרבות הזיכרון סביב יהודים בגרמניה.

"זו אחת הסיבות שבגללן לפעמים זה נראה קשה בטירוף פשוט להציג את הכאב ואת הפרספקטיבות של שני הצדדים (היהודי והפלסטיני). בשיח הגרמני הרווח, הצד הפלסטיני לא קיים ברמת הנראות הציבורית. יתרה מכך, הפלסטינים נתפסים כאיום על הפנטזיה של ה'יהודי הטוב', שנוצרה במחזה הזה של המצאה מחדש של גרמניה. לכן הפלסטינים נתפסים כאיום על הזהות הלאומית הגרמנית".

אי אפשר בלי תפוח האדמה הלוהט: למה התעמולה, שמגדירה כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, הצליחה כל כך בגרמניה, כמו שדווח גם ב'שיחה מקומית'? איך זה משפיע על פלסטינים בגרמניה?

"מוצא חן בעיניי שאמרת כאן 'תפוח אדמה', כי קהילות מהגרים כאן מכנות באופן אירוני את הגרמנים בתור 'תפוחי אדמה'.

מאיים על הזהות הגרמנית. הפגנה פרו-פלסטינית בברלין (צילום: אן פאק/ אקטיבסטילס)

"יש הרבה צדדים לסיפור הזה: יש פחד אמיתי מאוד מאנטישמיות שקשורה באנטי-ישראליות, שיש לה בסיס בגרמניה. ומהצד השני, נעשה שימוש ממשי בהאשמה באנטישמיות, (האשמה) שמופנית כלפי קולות ביקורתיים (כלפי ישראל). אבל הדבר הכי חשוב הוא שיש מפגש אמיתי וכן בין יהודים למוסלמים-פלסטינים-ערבים בגרמניה – בתיאטרון, בספרות, ברשתות פוליטיות – שמשתרע הרבה מעבר לנראות הציבורית ולדיון על שבר יהודי-פלסטיני, שכביכול קיים כאן.

"ארגנתי שיתופי פעולה בכל הארצות דוברות הגרמנית, שמנסים להוציא את הדיון מהמסגרת הזו של עימות. ב-2020 ארגנתי פסטיבל תחת הכותרת 'ימים של הגמוניה יהודית-מוסלמית', כותרת שצוחקת על המושג ה'תרבות היהודית-נוצרית'. זה היה פסטיבל ארוך, ששילב יוצרים מתחומי אמנות שונים. דבר אחד ברור: ככל שחברות נהיות מגוונות יותר, כך הן זקוקות יותר למרחבים של מפגש. אין תחליף לניסיון הזה לדיאלוג מתמשך.

"המסגור הציבורי הרווח היום בגרמניה, שמציב את 'מגיני ישראל' מול 'המבקרים הפוסט-קולוניאליים', מדיף ריח רע. הוא משרת את הגרמנים ומחלק אותנו לתפקידים ברורים. יותר מזה – ואולי הקוראים שלך לא יאהבו לשמוע את זה – אני חושב שאנחנו צריכים להיזהר שלא לשפוט כל דבר שאנחנו עושים היום בגרמניה מבעד לעדשות המזרח התיכון. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים לטפל בהם כאן, ואנחנו פשוט לא יכולים לתת לעבודה שלנו להיות מוכתבת על ידי קווי העימות האלו. צריך שיישאר מקום לשיח ולמעורבות עם כל אותם קונפליקטים אחרים, בעולם היהודי ומעבר לו. ואני באמת עושה ככל שביכולתי כדי להרחיב את המקום הזה".

 גולי דולבהשילוני הוא סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין ופעיל פוליטי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf