newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הפגנת המים": הגיע הזמן לחשוב מחדש על קונספט האי אלימות

500 ישראלים הגיעו היום למחאה בדרום הר חברון ללוות מכלית מים במקום שבו ישראל מייבשת קהילות פלסטיניות, הישג מרשים למארגנים. אבל כשהכיבוש שולח את האלימות שלו לכל פינה, הישראלים לא יכולים להישאר בתפקיד הבייביסיטר

מאת:
הנוכחות של מאות מפגינים ישראלים במקום שבו המתנחלים והצבא רגילים להתעלל בפלסטינים היא בעלת חשיבות רבה. ההפגנה בדרום הר חברון (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

הנוכחות של מאות מפגינים ישראלים במקום שבו המתנחלים והצבא רגילים להתעלל בפלסטינים היא בעלת חשיבות רבה. ההפגנה בדרום הר חברון (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

לקראת צעדת המים הגדולה שהתקיימה היום (שבת) בבוקר בדרום הר חברון, המארגנים תזכרו את המשתתפים לפחות חמש פעמים להביא איתם הרבה מים, שכן "לא יהיה איפה למלא את הבקבוקים".

תזכורת הגיונית, שכן מצוקת המים הגדולה היא שהביאה היום יותר מ-500 מפגינים לאזור שבו ישראל מנתקת קהילות ממקורות המים שלהם, מקום שבו אספקת מים לתושבים שמתגוררים שם מזה דורות הופכת לחתרנית ומסוכנת, ואנשי "לוחמים לשלום", שלקחו חלק בפעילות כזאת לפני כשבועיים, ספגו אלימות קשה מידי חיילים. זהו גם המקום שבו לפני ימים אחדים המתנחלים ביצעו, בחסות הצבא, פוגרום בתושבי הכפר מופגרה ושילחו את הילד מוחמד בן השלוש לבית חולים עם סדק בגולגולת ודימום פנימי בראשו.

האלימות הזו היתה כל כך מחרידת נפש, אפילו במונחי הכיבוש, עד שהוציאה היום מאות מפגינים שהגיעו לכפר טאוונה בדרום הר חברון באוטובוסים וברכבים פרטיים מכל רחבי הארץ כדי ללוות משם ברגל את מכלית המים למופגרה. בתדרוך שנשלח לנרשמים לפני ההפגנה, ובתדרוך בעל פה שנערך במהלך הנסיעה, המארגנים הדגישו כי מדובר במחאה לא אלימה שמטרתה להביא את מיכלית המים לקהילת חמאמדה, המופקרת לאימת שניים מהאלימים במאחזי האזור השכנים לה – אביגיל וחוות מעון.

אם לסכם את האירוע על פי הגדרת מטרותיו, הרי שמדובר בהצלחה: מכלית המים הגיעה עד סמוך לבתי הקהילה – אם כי לא עד אליהם ממש – ולא נרשמו עימותים או מעשי אלימות. אבל דווקא שתי העובדות האלה הן שמגלמות את עומק הטירוף ואוזלת היד שלנו לעומתו.

מארגני ההפגנה יכולים לרשום, ובצדק, הצלחה לא מבוטלת, שכן עצם הנוכחות של מאות מפגינים ישראלים במקום שבו המתנחלים והצבא רגילים לעולל לפלסטינים ככל העולה על רוחם הרחק מעין הציבור הישראלי היא בעלת חשיבות רבה. אבל העובדה שנדרשים יותר מ-500 אנשים כדי להביא מי שתיה למשפחות שישראל ניתקה ממקורות המים שלהן היא בלתי ניתנת לעיכול.

זאת היא התגלמות מהות הכיבוש, במובנה העמוק והדרקוני ביותר: עם שלם החשוף לכל גחמה אכזרית, נואלת וסדיסטית של ישראל, כך שהדברים המובנים ביותר מאליהם הופכים ללא מובנים בכלל, לדבר שיש להיאבק למענו. כמו הזכות לשתות מים.

כשהגענו בבוקר למקום המפגש בטוואנה, כמה פעילים שבילו שם את הלילה בדיוק סיימו לאכול את ארוחת הבוקר שלהם. בגלל המתקפות התכופות מצד המתנחלים השכנים, במקום מתקיימת תורנות שינה של מתנדבים ישראלים וזרים כדי שיוכלו לתעד ולסייע במקרה של תקיפה.

התמונות של מוחמד בן השלוש שנפצע מאלימות המתנחלים בהפגנה בדרום הר חברון (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

התמונות של מוחמד בן השלוש שנפצע מאלימות המתנחלים בהפגנה בדרום הר חברון (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

באופן דומה, פעילי תעאיוש ואחרים מקיימים מזה שנים משמרות יומיות לליווי רועים פלסטינים בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ובמקומות נוספים שבהם המתנחלים והצבא מתעמרים ברועים האלה ומונעים מהם לרעות את צאנם. לא רחוק מהמקום בו צעדנו היום, חיילים צריכים ללוות בכל יום את הילדים הפלסטינים לבית הספר, מאימת המתנחלים בדרך.

חשבתי על כך בעודנו צועדים היום, עד כמה משונה האינפנטיליזציה הזו שכופה הכיבוש על הפלסטינים, שכמו נזקקים כל העת לשמרטפות ישראלית שבלעדיה הם לא יכולים לנהל את הפעולות הבסיסיות ביותר של החיים. אין כוונתי לאין-אונות; העם הפלסטיני מפגין לאורך השנים גבורה מעוררת השתאות ממש מול הדיכוי הישראלי חסר העכבות, במאבק שלו לשחרור, בנחישות שלו להיאחז באדמה, בכוח שלו פשוט לשרוד. השאלה מונחת יותר לפתחנו אנו, השמאל הישראלי: כיצד אנחנו מכלכלים את הצעדים שלנו, ומה אנחנו מחשיבים להצלחה.

השאלה הזו התחדדה היום ברגע מתוח אחד, לקראת סוף הצעדה שעברה באופן מעט מפתיע ללא עימותים יזומים מצד החיילים ושוטרי מג"ב, עד שהגענו למופגרה. שם כבר יכולנו לראות בבירור את הכוחות החמושים המסודרים בשורה ליד המאחז אביגיל, במרחק לא רב מאיתנו.

בנקודה הזו, מארגני ההפגנה אמרו שהצעדה לא תמשיך עד לקהילת חמאמדה עצמה, שכן המעבר ליד אביגיל יגרור ללא ספק אלימות מצד החיילים והמתנחלים, ואנשי הכפר עצמם לא מעוניינים בכך. סבו של מוחמד, הילד הפצוע שהשתחרר בינתיים מבית החולים והשתתף בצעדה על כתפי אחד מקרוביו, אמר לנו: "הריח של הגז עוד עומד בחדרים שלנו. אם יתחיל בלגאן, אתם מתישהו תלכו הביתה והם יבואו לעצור אותנו". זה היה רגע שובר לב. השארנו את מכלית המים במקום מבלי לדעת אם בכלל תגיע בסוף ליעדה או לא, וסבנו לאחור.

אלא שאז, כמה מתושבי המקום קראו להפגנה ללכת ולעמוד מול חוות מעון כדי להפגין נוכחות. נוכחות של מאות ישראלים באזור הזה איננה שגרתית ולא מתרחשת כל יום, ואפשר היה להבין בקלות מדוע התושבים רוצים לנצל את הרגע הזה כדי לעמוד כך מול פורעיהם במאחז. הקריאה הזו חוללה מבוכה ברורה בקרב המארגנים, שהחליטו מהר מאוד שלא להיענות לה וקראו למפגינים לחזור לאוטובוסים. "המטרה המוצהרת שלנו היתה מראש פעילות לא אלימה", חזרו והדגישו. התקרבות לחוות מעון תגרור אלימות. לא בשביל זה באנו.

הפלסטינים ביקשו שההפגנה תעמוד מול חוות מעון, המארגנים ביקשו להימנע מחיכוך אלים (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

הפלסטינים ביקשו שההפגנה תעמוד מול חוות מעון, המארגנים ביקשו להימנע מחיכוך אלים (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

אסור להקל ראש בדילמה שעמדה מול המארגנים, וגם אסור לבטל או לזלזל בהחלטה שקיבלו. זאת משימה לא פשוטה בכלל, כשמולך פורעי חוות מעון והכוחות ששומרים עליהם, והם אכן הכריזו מראש שמטרת הצעדה היא ליווי מכלית המים. אבל כן אפשר וצריך להעלות לדיון את משמעות המחויבות המדוברת הזו לאי אלימות, כאשר האלימות שולחת לעברך זרועות מכל עבר. שהרי הימנעות מעימות עם מתנחלי חוות מעון, או פורעים אחרים בגדה, לא תתרום דבר להפחתת האלימות. היא רק תבהיר שמול האלימות הזו, הפלסטינים עומדים בגפם. אנחנו נישאר בתפקיד הבייביסיטר.

ובמקומות שהפלסטינים עומדים בגפם מול אלימות ממוסדת, הם משלמים בחייהם. ולא רק בשטחי הכיבוש; עצרת הזיכרון לציון יום השנה ה-21 לחללי אוקטובר 2000 שמתקיימת הערב בסח'נין היא תזכורת צורבת לכך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf