newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסדרה "סיני": הצצה לקולוניאליזם בצורתו הטהורה

שני הפרקים ששודרו בכאן 11 מתארים את סיפור היישובים שישראל הקימה והחריבה בשטחים שכבשה ממצרים בחצי האי סיני, מנקודת מבטם של המתיישבים-מתנחלים. התיעוד מציע מקרה מבחן מרתק לא רק להיסטוריה של ישראל, אלא של הציונות כולה

מאת:
העיר ימית בסיני, ב-1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"אווירה של חופש אמיתי". העיר ימית בסיני, ב-1981 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

באוגוסט 2005 הגענו, שני עיתונאים ועיתונאית, לנווה דקלים, "בירת" גוש קטיף. ערכנו קניות בסופרמרקט, שעדיין פעל, והתמקמנו במבנה ששימש עד יום קודם את הדואר המקומי. אני זוכר שמדי פעם היינו רואים מבפנים את תיבות הדואר נפתחות. תושבים עדיין לא עיכלו שמכתבים כבר לא יגיעו להתנחלות הזו. תוכנית ההתנתקות עמדה לצאת לדרך בתוך ימים ספורים.

שלושה או ארבעה ימים מאוחר יותר עזבנו את המקום, ונווה דקלים חדלה להתקיים. לא סופרמרקט, לא בניין מועצה, לא דואר.

בנסיעה חזרה לאורך החולות של רצועת עזה, אני זוכר שחשבתי על כך שנווה דקלים, וגוש קטיף כולו, אכן שימשו בית לכמה אלפי אנשים, אבל בעיני היישות היותר מופשטת שנקראת "המדינה", המדינה הישראלית, היישובים האלה לא היו שונים בהרבה ממוצב צבאי שמציבים בנקודה מסוימת, ואז, כשהצרכים הצבאיים משתנים, פשוט מפנים אותו, וממשיכים הלאה.

תושבי גוש קטיף, אף שניהלו לכאורה חיים אזרחיים, שתלו שתילים ובנו בתים, היו לא יותר מאשר חיילים שישראל הזיזה על שולחן חול במשחק גדול יותר. שולחן חול במלוא מובן המילה, במקרה של גוש קטיף.

נזכרתי בחוויה הזו בנווה דקלים כאשר צפיתי בימים האחרונים בתאגיד השידור בשני הפרקים של "סיני, בין חלום לצלקות", המתארים את סיפורם של היישובים שישראל הקימה אחרי מלחמת 1967 בשטחים שכבשה ממצרים בחצי האי סיני, אותם פינתה והרסה עד היסוד ב-1982, במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

עשן עולה מההתנחלות נווה דקלים, בזמן ההתנתקות ב-2005 (צילום: פייר טרדג'מן / פלאש90)

לא שונה ממוצב צבאי. עשן עולה מההתנחלות נווה דקלים, בזמן ההתנתקות ב-2005 (צילום: פייר טרדג'מן / פלאש90)

שני הפרקים – הכוללים קטעי ארכיון מרתקים, אחד הנכסים הגדולים שהתאגיד ירש מרשות השידור – מתרכזים בסיפורם של האישי של המתיישבים-מתנחלים: איך "עלו על הקרקע", כפי שנהוג לומר בז'רגון הציוני, בהתלהבות גדולה ומתוך אמונה שהם ממלאים שליחות לאומית; איך חיו שם "כמו בגן עדן", ביטוי שיותר ממרואיין אחד חוזר עליו בהקשר של החיים בהתנחלויות בסיני; ואיך תקוותם נכזבה כשישראל החליטה לפנות אותם.

כיאה לסדרה בערוץ ישראלי פטריוטי, יש בסדרה אזכור קטנטן, כמעט זניח, של אלפי הבדואים שפונו בכוח מהשטחים ומהשדות שלהם בצפון סיני כדי לאפשר למתיישבים הישראלים להקים שם את ה"גן עדן" שלהם, בעזרת כוח העבודה של אותם בדואים, כמובן. ואין כמעט התייחסות להבלים שהממסד הישראלי ניסה ועדיין מנסה למכור בדבר "החשיבות הביטחונית" של ההתנחלויות ושל ההחזקה בשטחים כבושים.

העובדה שישראל כבשה את חצי האי סיני, סירבה לסגת ממנו מ"נימוקים ביטחוניים" והקימה בו התנחלויות כדי לחזק את הביטחון הזה, לא מנעה מלחמה עם מצרים ב-1973. אם כבר, להפך. והיציאה מסיני ופינוי ההתנחלויות לא עירערו את ביטחונה של ישראל, אלא בדיוק ההפך. הם העניקו לישראל 40 שנה של שלום, או לפחות של היעדר מלחמה.

הסיפור של השליטה הישראלית בסיני הוא הוכחה אמפירית לכך שכיבוש והתנחלויות מביאים מלחמה ואלימות, ושהסכם שלום המסיים אותן מביא לשקט. שחור על גבי הלבן של הדיונות של צפון סיני.

"התיישבות נטו"

אבל הפרכתו של הנימוק הביטחוני לכיבוש ולהתנחלויות היא רק אחת הסיבות לכך שההתיישבות הישראלית בסיני היא מקרה מבחן מרתק – לא רק להיסטוריה של ישראל, אלא של הציונות כולה.

היא לא נועדה לבנות "מדינה שבדרך", כמו ההתיישבות הציונית לפני 1948, כי המדינה כבר התקיימה; לא היה בה ממד דתי-משיחי, כפי שהיה תמיד בציונות, בוודאי במה שנוגע להתנחלויות בגדה המערבית, כי חצי האי סיני מעולם לא היה חלק מ"ארץ ישראל".

"היינו מזוהים עם הרעיון של התיישבות, לא של התנחלות או חזרה לארץ אבות", אומר אחד המרואיינים בסדרה, "פשוט התיישבות נטו".

"התיישבות נטו", או בלועזית "קולוניה". זה הסיפור שעולה באופן מזוקק משני הפרקים. סיפור של קולוניאליזם כמעט טהור, מופשט מהמחלצות של "הצורך הביטחוני", או של "השיבה לארץ אבות" או של הצורך להקים מדינה למיליוני הפליטים היהודים הנמלטים מאירופה. פשוט לכבוש שטח מידי עם ילידי, ולהתיישב בו כדי להרחיב את גבולות מדינת האם וכדי להפיק ממנו רווחים.

נוטים לשכוח שבקולוניאליזם התיישבותי כרוכה הנאה גדולה, תחושה של חופש, של שחרור. הארץ שעליה מתיישב הקולוניאליסט הוא ארץ בתולית, ארץ חדשה, שבה הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. היא כולה שלו, כולה נתונה למעשה ידיו. היא משוחררת ממשא העבר, משום שבעיניו העבר הזה לא קיים, או אם היה, רמתו כה נמוכה עד שאין לו קיום בזכות עצמו.

תחושת השחרור הזו חוזרת אצל רבים מהמרואיינים. חיליק מגנוס, לימים המחלץ הלאומי, התגורר בשארם א-שייח. "היתה אווירה של חופש אמיתי, (תחושה) שהכל זה שלךָ", הוא אומר בסדרה. מרים פרץ, זו שהתמודדה רק לאחרונה על הנשיאות, מספרת שבשארם א-שייח, שם התגוררה, היתה תחושה של "חירות מהחומריוּת".

גם מרואיינים אחרים מדברים על "כיף" ועל "להתחיל מאפס". "פה היו החולות הלבנים, נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה", נאמר ב"המנון חבל ימית".

היחס לתושבים המקוריים של הארץ הוא בהתאם. הקריין בכתבת טלוויזיה, שנעשתה בזמן אמת, מסביר שהמתיישבים החדשים הגיעו לאתר "רחוק מכל מקום שבני תרבות מתגוררים בו". אחד הקטעים המדהימים בסדרה הוא נאום שנושא המפקד הצבאי של צפון סיני ורצועת עזה (שמו לא מוזכר בסרט, אבל מדובר בדוד מימון, לימים אלוף פיקוד דרום) בפני קבוצה של בדואים.

"זו הפעם הראשונה בתולדות האזור שבה אנשי המדבר, הבדואים, עוברים מחיי נוודות לחיי קבע", אומר מימון, בעברית, כשברקע מתנופפים דגלי ישראל. "אתם הנכם החלוצים הראשונים בהגשמת דרך זו". יותר קולוניאליסטי מזה אי אפשר. הבדואים כ"חלוצים" של הקדמה שמביא איתו המתיישב-הקולוניאליסט.

גם האופן שבו סיפור ההתיישבות בימית ובשארם א-שייח הסתיים, אפוף ניחוחות קולוניאליים. כמו בגוש קטיף, ברגע שהצורך של המדינה-האם בקיום היישובים האלה חדל, גם הם חדלו להתקיים. אבל ישראל לא הסתפקה בפינוי התושבים מסיני. כמו בגוש קטיף, היא גם הרסה עד היסוד את היישובים עצמם.

תושב ימית יושב על הריסות ביתו, ב-22 באפריל 1982 (צילום: טל אור בני, לע"מ)

"בשביל מה היה צריך את מראות ההרס והחורבן?". תושב ימית יושב על הריסות ביתו, ב-22 באפריל 1982 (צילום: טל אור בני, לע"מ)

בקטע נוגע ללב אומרת אחת המפונות, שהיתה מעדיפה שהבית שלה יישאר עומד על תילו ושדמיינה מצב שהיא מבקרת בו, מתארחת אצל הדיירים הערבים שהחליפו אותה, ושותה איתם קפה. "בשביל מה היה צריך את מראות ההרס והחורבן?", היא תוהה.

המפקד הצבאי באותו הזמן מספר שהם חששו שהיישובים יפלו ל"ידיים עוינות", אבל נדמה שזו רק חלק מהתשובה. השארת היישובים היתה חושפת את ערוות הקולוניאליסט, שהיחס שלו לאדמה אינסטרומנטלי בלבד: כל עוד היא משרתת אותו, מהללים את יופיה וחשיבותה. ברגע שאין בה שימוש, צריך למחוק אותה מהתודעה.

היישובים הישראליים בסיני היו אפיזודה קצרה, שנמשכה קצת יותר מעשור. קדמה להם אפיזודה עוד יותר קצרה ולא מוכרת, שתי התנחלויות, ברפיח ובשארם א-שייח, שהקים הרמטכ"ל דאז משה דיין בדצמבר 1956, מיד אחרי מלחמת סיני, והתפנו יחד עם פינוי סיני כמה חודשים מאוחר יותר. אותו דיין שיזם את הקמת העיר ימית כמעט באותו מקום אחרי מלחמת 1967. גם היישובים בגוש קטיף היו אפיזודה שהסתיימה.

אבל האפיזודות האלה, דווקא משום שהיו להן התחלה ברורה וסוף ברור, יכולות לספר לנו משהו על הפרויקט הישראלי כולו, בעצם על הפרויקט הציוני. הן מראות שבחלקים מסוימים שלו, ברגעים מסוימים שלו (יש כמובן כאלה שיגידו שבכולו), הוא לובש אלמנטים קולוניאליים מובהקים: כיבוש, התנחלות, דחיקת התושבים המקוריים, ניצול משאבים. "סיני, בין חלום לצלקות" מספק הצצה לרגע מזוקק כזה.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf