הסגר והמלחמות בעזה הם לא מדיניות, הם טעות מתגלגלת

כותב אורח: איתמר שאלתיאל

יש משהו מפתה בניסיון לחבר בין כל הנקודות שמסמנות החלטות של הממשלה לכדי תהליך הגיוני אחד. לא משנה אם הציור הסופי אכזרי וקר, לפחות אפשר להתנחם בידיעה שכל העוול והכאב העצומים הללו הם חלק מתכנון תבוני. לפני מספר ימים היה זה חגי מטר שניסה לחבר את הנקודות. הציור הסופי: מבצע "צוק איתן" נועד ליצור הרס אדיר ברצועה, שידרוש מהפלסטינים לעסוק שנים בשיקומה וירחיק את סוף הכיבוש.

אני חושב שחגי מטר טועה, ושהאמת גרועה ומורכבת יותר מכפי שהוא רוצה להאמין. אם מחברים את כל הנקודות של מדיניות הממשלה לא מקבלים תוכנית סתרים מורכבת, אלא ציור של בוגי יעלון מתאמץ לחשוב; ומאחורי כל העוול והכאב אין תכנון תבוני, יש רק מקריות וכסת"ח.

לפני מספר ימים, בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, סיפר דן מרידור אנקדוטה מימי הממשלה הקודמת. מרידור, שהיה אז סגן ראש הממשלה, שאל בישיבה ב-2010 למה, בעצם, יש סגר על עזה. "אינרציה", ענה אהוד ברק, שהיה אז שר הביטחון, וכולם המשיכו בענייניהם. הסיפור הזה אירע במהלך ישיבה שבה דנו חברי הממשלה כיצד להתכונן למשט סיוע שהתקרב לחופי עזה. מרידור לא מספר מה קרה אחרי שברק ענה, אבל בהתחשב בכך שהסגר לא הוסר, נראה ש"אינרציה" הייתה תשובה מספקת.

הסגר לא הוסר גם אחרי המשט, למרות שהוא היה ירושה של ממשלת אולמרט ולמרות שנתניהו הודה ש"הסגר האזרחי פגע בסגר הבטחוני". אינרציה. אנחנו גם יודעים שבמשך שנים לא התקיים בממשלה דיון על המדיניות ביחס לעזה. עוזי ארד הודה שכאשר הוא כיהן כראש המועצה לבטחון לאומי, לא התקיים בממשלה דיון אודות הרצועה, וכך עולה גם מעדותו של חוקר בכיר במל"ל בתקופה שבה ראש המועצה היה יעקב עמידרור.

> תכנית ההסדרה: לאפשר לעזתים שיקום, רק בתנאים שלנו / חגי מטר

טנקים בגבול עזה, מבצע "צוק איתן" (אקטיבסטילס)

האמת היא שיותר קל לחשוב על "צוק איתן" כטעות, הסלמה שיצאה משליטה, מאשר להניח שהוא חלק מתוכנית גדולה. המבצע הזה הדליק אש קטנה מתחת לגדה ולמזרח ירושלים, פגע בלגיטימציה הבינלאומית לפעולות צבאיות ישראליות נוספות, וכפה על הממשלה מה שנראה כמו ויתור על האפשרות לנהל את הסכסוך ברצועה בנפרד מהגדה.

סבבי לחימה הם חלק מובנה מניהול הסכסוך. הם ודאיים וצפויים. כאשר עמידרור – כזכור, ראש המל"ל לשעבר – מדבר על הרצועה הוא רואה שתי אפשרויות בלבד: כיבוש הרצועה או הסלמה צבאית כל כמה שנים. במערכת הביטחון אומרים אמנם שהם מקווים למנוע את הלחימה הבאה, אבל מדברים גם על הגדלת "מרווחי הזמן בין סבבי ההתלקחות והלחימה".

דווקא במונחים של ניהול הסכסוך, אם כן, "צוק איתן" נראה כמו אסון. הוא כפה על הממשלה להסכין לשינויים עצומים רק כדי להישאר באותו המקום. הכיבוש עוד כאן, אבל האדמה קצת זזה. לראשונה מזה זמן רב יש סיכוי לראות שינוי משמעותי במדיניות הממשלה כלפי עזה, שינוי שיש לו השפעה אדירה על חייהם של מאות אלפי אנשים. מדברים עכשיו על הכנסת חומרי בנייה; מדברים על שיווק סחורות מעזה בגדה, לראשונה מאז 2007; על להתיר לסטודנטים מעזה לצאת ללימודים בגדה, לראשונה מאז 2000; יתכן שתושבי עזה יוכלו לעבור לגדה ביתר קלות, גם אם לא מדובר ב"מקרים הומניטריים חריגים". זה המון.

יתכן שמדובר בשינוי דרסטי של המדיניות, ובהבנה שהגבלות תנועה אזרחיות אינן קלפי מיקוח. אבל יתכן גם שבמקום שינוי מדיניות נקבל רק עוד וריאציה עליה. זה מה שקרה אחרי המשט ב-2010, כאשר בתגובה ללחץ הבינלאומי ישראל התירה כניסת סחורות אזרחיות לרצועה, אך שמרה על כל שאר המרכיבים של הסגר.

מוקדם עוד לקבוע אם הממשלה מתכוונת רק להחליף את הסגר בסגר-לייט, והמעקב אחרי הנושא הולך להיות אפור, משעמם ועמוס בפרטים. לתקשורת יש נטייה להשתעמם מדיונים כאלו, וכך גם פוליטיקאים. אם זה המצב, ההסלמה הבאה בפתח. עמידרור כבר מתכונן.

איתמר שאלתיאל הוא רכז מדיה חדשה בארגון "גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע". מאמר זה מייצג את דעתו של הכותב בלבד.