newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המשטר מחדיר בנו את נגע האלימות. הפתרון טמון רק בנו

מזה עשורים, ישראל מקדמת מדיניות מכוונת המייצרת את התנאים להתפרצות של אלימות קיצונית בתוך החברה הערבית, בעוד המדינה עצמה נשארת "מחוץ למשחק". מי שרוצה לפתור את בעיית הפשיעה לא יבקש מהמשטרה לעשות זאת, אלא ילך לבנות קהילה 

מאת:

מקום ראשון במזרח התיכון בשיעור מקרי הרצח. מחאת האזרחים הפלסטינים נגד הפשיעה המאורגנת, כיכר הבימה, 6 באוגוסט 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"מתחילת שנות ה-2000 ניכרת עלייה ברמת הפשיעה בחברה הערבית וכן במודעות לפשיעה זו – הן ביחס למעורבות ערבים בארגוני פשע העוסקים בהברחות סמים, הלבנת הון, גביית דמי חסות, פשיעה חקלאית (כדוגמת גניבה, שוד או פגיעה בבעלי חיים, יבולים וציוד חקלאי), סחר באמצעי לחימה, ומעשי רצח, הן ביחס לרצח על חילול כבוד המשפחה והן ביחס לאלימות פלילית ופשיעה ערבית הפוגעת במיוחד באזרחים ערבים. גופים העוסקים בזכויות אדם ובפשיעה חוששים כי פשיעה זו תחלחל גם לחברה כולה".

זאת היא הפסקה הפותחת בערך "הפשיעה בחברה הערבית בישראל" בוויקיפדיה. הסיקור בתקשורת בעברית לא חורג מרוח הדברים האלה. נוח להבין את מעשי הרצח והפשיעה בחברה הערבית כתוצרים של טבע אלים שמושרש בחברה כשלעצמה. הרי אנחנו פראיים, הגברים הערבים פרימיטיבים ומאצ'ואיסטים שמדכאים את הנשים, וזה משהו תרבותי שאינו מנותק מההוויה החברתית ולא רק הפוליטית שלנו, כאשר אנו מניעים ומונעים על ידי אלימות.

>> ברחוב הערבי מבינים: זאת תהיה מערכת בחירות מדממת

מישהו חייב לומר את המובן מאליו: אלימות היא לא רק מושג. היא פרקטיקה, היא שימוש בכוח. יש לשאול מדוע היא רווחת יותר או פחות במקום מסוים, בקרב חברה מסוימת, וחשוב להתעכב על ההסברים מבלי לפתור זאת בדרישות ל"אכיפת החוק", או ל"שילוב המשטרה בערים ובכפרים הערבים". גם הדרישות הללו בעייתיות ושגורות בהקשר של הערבים הפלסטינים בתוך ישראל.

לא מזמן, שיתף חבר בפייסבוק את נתוני הבנק העולמי, לפיהם החברה הערבית בישראל לא סתם "חריגה" בקרב עמי ערב, אלא מובילה את טבלת המזרח התיכון בשיעורי הרצח, כאשר במקום השני במעשי רצח יחסית לגודל האוכלוסייה ממוקמת עיראק (9 מעשי רצח ל-100 אלף), ואחריה תימן (6) ותוניסיה (5), כשהממוצע האזורי עומד על 4. ואילו בחברה הערבית בישראל, המונה כ-2 מיליון איש, מספר הנרצחים מתחילת השנה מעמיד את הקצב השנתי על כ-250 איש בשנה, ו-12.3 (!) איש ל-100 אלף תושבים, כלומר כ-33% יותר מעשי רצח פר קפיטה מהבאה בתור. בגדה המערבית ובעזה, לשם השוואה, עומד מספר מעשי הרצח פר קפיטה על 1 (!) – כ-8% משיעור מעשי הרצח בישראל.

בתוך הפנאופטיקון

הפנאופטיקון ("פן" –  הכול, "אופטיקון" –  לצפות, להתבונן) הוא מבנה שהגה הפילוסוף המדיני והמשפטן ג'רמי בנת'ם בשנת 1787, כחלק מהצעותיו לרפורמות חברתיות ומשפטיות. זוהי מערכת ארכיטקטונית שתפקידה בעצם לארגן ולמשטר את החברה, אותה ניתן ליישם על בתי סוהר, מפעלים, בתי מחסה, בתי מקלט ואף בתי ספר. עקרון הפעולה של הפנאופטיקון הוא בידוד ומעקב מתמיד.

מישל פוקו, שסקר את הרעיון והרחיב עליו בספרו "לפקח ולהעניש" בשנת 1975, טען כי הפנאופטיקון מגלם צורה חדשה של הפעלת כוח; בניגוד לכוח שהושת מלמעלה, בדמות עונשים גופניים ועינויים פומביים שהציגו ברבים את כוחו של הריבון, הפנאופטיקון מאפשר להפעיל כוח בתוך הגוף החברתי.

מעניין לחשוב על ישראל כעל פנאופטיקון גדול. במקום פגיעה בגוף לשם ענישה, מופעלת שיטת מעקב ופיקוח שממשטרת את גופו של הפרט, אבל יש כאן משהו אף מסובך יותר: ישראל ייצרה מצב חדש, שבו היא "לכאורה" מחוץ למשחק והגדירה אותו כערבים מול ערבים, השחקן המכריע הינו הערבי שרוצח בדם קר את בן החברה שלו, זה שהכיר וגדל איתו באותה שכונה. כמו כן, מבנה הפנאופטיקון מהווה מודל לאנונימיות של הכוח בחברה: הכוח הוא פונקציה של חלוקת החלל, המפקח הוא יישות אנונימית (ארגון פשע כלשהו לצורך העניין) שממנו מסתעפים עוד קבוצות של אינדיבידואלים בתוך הארגון, וכך זה ממשיך כאשר הנמענים ניתנים להחלפה.

לכן, בהקשר הזה, חשוב לעמוד על הבעייתיות בהתערבות של גופי המשטרה. להתערבות המוגברת של משטרת ישראל יש משמעות אחת ברורה ומובהקת: הגברת האלימות. הגברת הפשיעה והעמקתה. הפשע מתארגן מחדש, או על ידי שכלול הטכניקות של עבודתו, או על ידי פירוקו ליחידות קטנות יותר, ולכן מסוכנות יותר. בכל פעם שהמשטרה "מפרקת" משפחת פשע, קמות כ-5 קבוצות פשע קטנות יותר במקביל. לרוב "חיילים" לשעבר במשפחת פשע שהפכו ליתומים, או משפחות קטנות יותר, שלא יכלו להרים ראש בנוכחות הפושעים הגדולים. והקבוצה הולכת וקטנה עד כדי כך שכל אדם הופך לחבורה בעצמו, וכל חברי החברה הופכים ל"חשודים". המשמעות היא שהמשטרה רודפת אחר אנשים בצורה רחבה וסוחפת, סורקת בבתים ומפחידה אנשים, והדבר מביא ללא יותר מאשר לעלייה במתח ובעוינות, ויותר אלימות מהרחוב בתוך הבית.

להתערבות המוגברת של משטרת ישראל יש משמעות אחת ברורה ומובהקת: הגברת האלימות. מפגין מול שוטרים באום אל-פחם, אוקטובר 2010 (נתי שוחט / פלאש90)

בנוסף לכל זה, נוכחות המשטרה חסרת המעצורים פירושה יותר הפרות זכויות ועונשים קלים (שמשמעותם יותר עוני), ומה שגרוע יותר הוא שמספר המעצרים הפליליים יגדל ומספר האסירים יגדל. מאסר פירושו יותר משפחות הרוסות, פחות מקורות הכנסה, יותר כסף לעורכי דין והעמקת העוני, עוד דור הנולד למצב חברתי מרושש, וחוזר חלילה. לכן יש לומר זאת אחת ולתמיד: המאבק שלנו הוא נגד המשטרה ולא איתה. הבעיה שלנו היא לא היעדר יישום של החוק, אלא היעדר יסודות בסיסיים ומשאבים לחיים עצמם. אנחנו צריכים לסגור את תחנות המשטרה. אי אפשר לבקש או לדרוש מהמדינה שאפילו לא מקצה לנו אוויר לנשימה (תרתי משמע) שתסלול את פתיחת בתי הכלא לנוער שלנו.

מעגל שהופך למציאות

ייתכן שבכל החברה נשארו רק חמישה אנשים שאין להם נשק, חנות אחת שלא ירו בה ומקום פרנסה אחד שאינו ממושכן למשפחת פשע. האם אין עוד בית שאינו קורבן או שותף לפשע, מועצות מקומית שאינה נשלטת על ידי כנופיות פשע, וילד שלא יכול לקנות נשק? אנחנו יודעים היטב איך הגענו לכאן. זה לא בא מהחלל, זו מערכת פוליטית וכלכלית מאוזנת: אנחנו חברה שלמה שחיה בשוליים, צעירינו חסרי אופקים, סובלים מכל משברי העולם, חיים אחד על השני בקופסאות שימורים של סרדינים ובחוסר תקווה בכל תחום. בעיות דיור, אלימות, בריאות, לצד אנונימיזציה של המידע והידע בכל המתקשר לערבים פלסטינים בתוך הקו הירוק, ועוד. כל אלה יוצרים סביבה קלה מאוד לפשע. חברה שהנוער שלה מוסלל לכנופיות עם חוקי ג'ונגל פנימיים שמשתקים את כל מתקני החברה: אתה רוצה למצוא עבודה? אתה צריך הלוואה? האם אתה רוצה מונופול על המשרד שלך? אתה רוצה רחוב סלול? אתה רוצה להתמודד לבחירות? אתה רוצה שבבית הספר של הילדים שלך לא יהיו סמים? אתה רוצה למצוא חנייה מול הבית? האם אתה רוצה לבנות חדר נוסף לילדה? תיתקל בחמוש או במישהו שמשתייך לכנופיית פשע, וכל אלה הן רשתות של כסף.

מדובר במעגל מעין אוטונומי שנקרא "ערביי פנים'" ('ערב אל-דאחל' عرب الداخل), כלומר הפלסטינים שבתוך הקו הירוק. המשחק במעגל הזה כולל כמה מיליארדי שקלים, כמה דונמים של אדמה, כמה מאות אלפים של כלי נשק ורבבות בנים ושבאב. זה נשמע כמו עצמאות מוחלטת: עשו מה שרק בא לכם, וכשאתם עושים זאת, תריבו אחד עם ועל השני. תילחמו ביניכם ותהרגו אחד את השני. קחו מים, חשמל וביטוח, אבל הכי חשוב, אל תקרבו את הבעיות הללו למדינה המפותחת שנקראת ישראל. במעגל המשחקים שלנו, המדינה והמשטרה עשו שני דברים: האחד, הן דאגו לארגן ולהנדס את הפשיעה בצורה שיטתית שתהרוג ערבים. בסופו של דבר, הפשיעה היא המלחמה הזולה ביותר שישראל יכולה לתחזק בקרב החברה הערבית. הדבר השני הוא לדאוג לפזר את נשקם בקרבנו ואז לקרוא לזה "נשק ללא רישיון". מדי יומיים המשטרה הולכת לעצור מספר אנשים מבית פלוני, כולאת את אחד מכל משפחה, מחלקת דו"חות וקנסות חפוזים, וגמרנו.

הצטברות עשרות שנים של המצב הזה גורמת לכולם להיתקע במעגל מגיל צעיר מאוד. זה הופך למציאות.

כל צעיר שלא מוצא עבודה, עיסוקו הפך לירי והוא הופך למעין שבוי במעגל, אין לו עוד יכולת לסגת מעיסוקו זה. מי שנאלץ פעם לקחת הלוואה מהשוק השחור ופשטו או אפילו ירו על ביתו, מחליט לקנות גם נשק ולירות, או לשלם למישהו שיגן עליו. מי שנהרג, כל משפחתו מגורשת מהכפר, ללא בית, ללא כסף וללא הגנה. כך כולנו פושעים וקורבנות. אבל יש את הפושע הגדול מכולם. לא משנה כמה נאשים ונלקה את עצמנו, בסופו של דבר הפושע הגדול נשאר זה שמחזיק במשאבים החומריים והוא זה שמחזיק בסמכות הכי גדולה –  והוא המדינה. המדינה השתתפה ביצירת המצב הזה, מדיניות מכוונת וברורה מלפני שנים רבות שהביאה אותנו לכאן.

הדרך לפתרון לא עוברת בתחנת המשטרה

אלה לא סיסמאות, ובוודאי שהדברים האלה אינם מצדיקים את המצב שלנו. זה לא כמו המשפט "מישהו גרם לי לעשן". לא. יש כאן את המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. הרי אילו רצתה בכך באמת, המדינה היתה מפסיקה וממגרת את תופעת הפשע כבר מהיום הראשון, לפני שנגיע למצב שבו אנו היום. האם היא לא היתה יכולה לאסוף את כל הנשק המשטרתי המפוזר בבתים שלנו? היא לא יכלה לבנות לנו אזורי תעשייה? בתי ספר רגילים, למען השם? כבישים? בתים? לא. יש דבר אחד שהמדינה עשתה במהלך השנים, בחסות המשטרה,  הזרוע שלה, האחראית עלינו: מדיניות של התרוששות, דיכוי וניהול של המערכת המשפחתית ושל המערכת השבטית שלנו.

אם כך, האם הגיוני שאחרי 70 שנה של המצב הזה, לבקש מאותו משטר מדכא לבוא ולפתור את הבעיה באותם הכלים?

האם הגיוני לבקש מהמשטרה לפתוח עוד תחנות ולעצור צעירים? האם לא למדנו דבר מניסיונם של עמים אחרים? המנהיגים שלנו צועקים ודופקים על השולחן, דורשים שהמשטרה "תעשה את עבודתה" ותפסיק את פשע. האם לא למדנו מניסיונם של שחורים באמריקה? אנחנו רוצים שנגיע למצב שבו אחד מכל שלושה גברים כלוא? אנחנו יודעים מה יקרה לצעירים האלה בעוד חמש שנים, כשישתחררו מהכלא? אנחנו מבינים איך תיראה החברה הערבית הפלסטינית בתוך הקו הירוק בעוד כמה שנים?

מי שרוצה לפתור את בעיית הפשיעה, לא יביא את המשטרה כדי לעשות זאת, אלא ילך לבנות קהילה, חברה.

מי שרוצה לפתור את בעיית הפשיעה, לא יביא את המשטרה כדי לעשות זאת, אלא ילך לבנות קהילה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, ומפכ"ל המשטרה, רוני אלשייך, בטקס פתיחת תחנת המשטרה בכפר כנא, ב-21 בנובמבר 2017 (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

מי שרוצה לבנות חברה יודע היטב מה לעשות. מי שיודע לתקשר עם חצי מהעולם כדי לממן מערכות בחירות, שיואיל בטובו לבנות מוסדות, פרויקטים ותוכניות לאומיות עצמאיות, המספקות פתרונות במקום להישאר כלואים במעגל המתחננים לישראל "לפתור" את הבעיות שלנו באותם הכלים שבהם דיכאה אותנו. אין לנו די אזורי עבודה, מי שרוצה שצעירים יפסיקו לסחור בנשק, צריך לחשוב כיצד יהיה ניתן לפתח אזור תעשייה. בנוסף, הבנקים חונקים אותנו ולא נותנים לנו כלום. מי שרוצה שאנשים לא ייקחו חוב או "הלוואה" מהשוק השחור, צריך לתרום ליצירת קרנות חלופיות ולפתור את הבעיה הזו, ואז, ורק אז, לדרוש מהמשטרה לכלוא את מי שפונה לשוק השחור. מי שרוצה לסיים את הפשע יעשה זאת בכך שהוא יפסיק לתמוך בו ולהסתמך עליו בעבודתו, במועמדויות ובמינויים, ורק לאחר מכן מבקש מהמשטרה לבוא.

העוול שבו אנו חיים שורשי עד מאוד. אנשים מדוכאים ומדכאים, ביער הזה שבו אנו הורגים זה את זה. הפתרון הוא לא להפוך את הרחובות לזירות של מרדף ומלחמה. הפתרון הוא לשים קץ לעוול ולא להגביר את הדיכוי. לא רק שלילד התמים שמשחק בכדור אסור למות, גם לנער החמוש אסור למות. לא רק אימו של הצעיר שמת בטעות בוכה, גם אימו של הצעיר שהיה מעורב ומת בכוונה בוכה. המשטרה לא יכולה להגן עלינו. המדינה היא הסיבה, היא לא תהיה הפתרון. אנחנו הפתרון ועלינו למצוא אותו. הדרך לפתרון אסור לה לעבור בתחנת המשטרה.

יארה שאהין גראבלה היא פעילה חברתית-פוליטית מיאפא ומאסטרנטית בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf