newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המפתח לעצמאות אמיתית הוא רב-תרבותיות, לא נבדלות והפרדה

רב-תרבותיות בחינוך מחייבת מערכת בירוקרטית אחידה, עצמאות מגזרית שתחזק את הזהות הייחודית תוך היכרות עם התרבויות האחרות, ומשא ומתן מתמשך בין השחקנים השונים, שלושה עקרונות שלא מתקיימים במערכת החינוך הישראלית

מאת:

רובד משותף לכולם וכן רובד של היכרות עם תרבויות אחרות. יצירה משותפת בסמינר זרעים بذور(צילום: שרון דרעי)

מדינה עצמאית אינה רק מדינה העומדת ברשות עצמה, כמו ילד בן 4 שרק הוא "מחליט על עצמו". עצמאות כוללת גם את היכולת לנהל בתבונה את העצמאות. בעניין זה מדינת ישראל נמצאת במקום רע.

בכל הקשור למערכת החינוך, די אם אזכיר כי רק 37% מהתלמידות והתלמידים מצויים תחת אחריותו הישירה והבלעדית של משרד החינוך. כל השאר לומדים במערכות חינוך מבודדות או בדלניות, תוך הפרדה דתית, אתנית, מגדרית ומעמדית.

במובן זה, ישראל היא לא רק מדינה מרובת תרבויות, אלא מדינה מופרדת תרבויות. מצב שבו מגזרי החברה מסוגרים בתוך עצמם, מנועים (בכוח חיצוני של מבנה מערכת החינוך) מלפגוש בני קבוצות אחרות, ובשל כך משמרים ואף מטפחים חוסר סובלנות כלפי קיומם של אחרים.

כדי להגיע לעצמאות אחראית, עלינו לאמץ מדיניות רב-תרבותית במערכת החינוך. המודל הזה אינו נקי מקשיים ומדילמות, אבל הוא לפחות יחייב אותנו לדיון פומבי ולהחלטות בסוגיות יסוד, כגון: זהות, תרבות, חירות, שוויון וצדק.

רב-תרבותיות כהפרדה

קנדה היתה המדינה הראשונה בעולם שאימצה מדיניות פדרלית רב-תרבותית (בכל ענייני המדינה), כבר בשנת 1971. בתחום החינוך קיבלה ההכרזה משמעות בארבעה תחומים: תמיכה כספית בקהילות מיעוטים דוברי שפות שונות או בעלי תרבויות שונות; התאמת מוסדות החינוך לתפיסה הרב-תרבותית; תוכניות למאבק בגזענות; ותוכניות לעידוד השתלבות בחברה.

הדברים מתוארים בספר: "גישות בין-תרבותיות לחינוך" (לקריאה ברשת), שיצא לאור בשנת 2022 על ידי שני חוקרים מאוניברסיטת ז'נבה. ברוח הרב-תרבותיות, נפתח ב-2009 בטורונטו בית ספר שייוחד לתלמידים מהקהילה האפרו-קנדית. זה קרה בלחץ ההורים, שביקשו להעצים את ילדיהם על ידי הפרדה ושינוי בתוכנית הלימודים.

דרישת ההורים נענתה, משום שקובעי המדיניות הסכימו שרב-תרבותיות היא יותר מאשר הכרה בקיומם של הבדלים אתניים או דתיים. תרבות, כך הוסבר, היא המצע שעליו התלמידות והתלמידים מפתחים את זהותם. לשם כך עליהם להרגיש בטוחים, רצויים ומקובלים לפי מי שהם ולקבל השראה להצליח, בתרבות בית הספר המבוססת על ציפיות גבוהות באשר ליכולתם להצליח.

את זה, כך נטען, אפשר להשיג רק בבית ספר המתנהל ברוח תרבות בית ההורים, ועל ידי צוות של מורות ומורים בני אותה קבוצת תרבות, שיכולים לשמש השראה אותנטית לתלמידות ולתלמידים. במידה רבה, המודל הזה מזכיר את בית ספר קדמה, שנוסד בישראל ב-1994, "עם זיקה למסורת ולתרבות של התלמידים".

הקמת בית הספר בקנדה עוררה דיון האם הפרדה יכולה להיות מודל מתאים לגישה הרב-תרבותית. לצד אלה שטענו כי ההפרדה וההתאמה התרבותית מעצימות, טענו אחרים שבית הספר עלול לשמר את בוגריו כקבוצה נפרדת בשולי החברה. דוגמה ישראלית לכך היא רשת החינוך של ש"ס, שלמרות כוונותיה המוצהרות, לא הצליחה לשנות את המיצוב החברתי של בוגריה.

דיון דומה מתרחש גם בכל הקשור להפרדה המגדרית בחינוך. המצדדים בהפרדה טוענים שהיא מעצימה את הבנות, ומסייעת להן להגיע להישגים טובים יותר. המחקרים מראים אחרת. אין הוכחה שלהפרדה המגדרית יש תרומה כלשהי, וגם אם נמצא מדד אחד שבו יש שיפור לנוכח ההפרדה (לרוב, הציון במתמטיקה של הבנות), מתגלים מדדים אחרים, שבהם אין שיפור או שיש נסיגה לנוכח ההפרדה. למשל, נמצא שהחינוך החד מיני מחזק סטראוטיפים מגדריים ומקדם אפליה מגדרית.

רב-תרבותיות כהפרטה

אתגר נוסף של הרב-תרבותיות הוא בסתירה הפנימית שנוצרת לנוכח ההכרה המלאה בכל קבוצות התרבות. מכך יוצא שרב-תרבותיות נכונה להכיר בקבוצות תרבות שאינן ליברליות, או אפילו אנטי ליברלית, שמסרבות להכיר בקיומן של קבוצות תרבות אחרות. זאת באמת קושיה מאתגרת. ממש בדומה לאתגר של הדמוקרטיה, להכיל מפלגות אנטי דמוקרטיות.

לנוכח זאת עלתה הטענה, שהרב-תרבותיות הליברלית היא בעצם אחיזת עיניים. היא לא יותר משיח של חברי האליטות, במטרה לנקות את מצפונם החברתי. הם לא באמת מכבדים את כל האחרים, משום שזה בלתי אפשרי. במקום זאת, הם מאפשרים לאחרים להישאר באחרותם.

בדרך לשם, הם מרסקים את האתוס המשותף ואת הסולידריות החברתית, שהם המשענת החברתית האמיתית של השכבות החלשות. בכך הם מפריטים את התרבות והזהות המשותפות, ומפקירים את החלשים.

רובד משותף לכולם וכן רובד של היכרות עם תרבויות אחרות. תלמידות בבית הספר הדו לשוני בירושלים, 14 בפברואר 2012 (צילום: קובי גדעון / פלאש90)

התשובה לטענות אלה כפולה: ראשית, החד-תרבותיות בוודאי שאינה טובה יותר. זאת המדיניות הכלכלית של הימין, שהגדילה את הפערים הכלכליים ומשמרת את הקבוצות החלשות בחולשתן. את ההפקרה הקפיטליסטית מנסה הימין להסתיר על ידי פטריוטיות לאומית, כאילו זאת המשענת שלה זקוקות השכבות החלשות. לא תודה.

שנית, עלינו בהחלט להקשיב לביקורת, ולמצוא את הדרך שבה הרב-תרבותיות לא תדרדר לפירוק ולוויתור חברתי. גם כיוון זה מצביע על כך שהפרדה בחינוך אינה הפתרון.

רב-תרבותיות – רגש ועמימות

האם אפשר לחיות יחד, ללא הפרדה? בעניין זה אני ממליץ לקרוא את מאמרה של ד"ר מירב נקר-סדי (ואם לא רב-תרבותיות?), המתעד את חוויותיה ומחשבותיה, בעקבות השתתפות במיזם מטעם "לחיות יחד". במיזם זה נפגשו 25 נשים וגברים מכל קבוצות החברה הישראלית, פגישות אינטנסיביות במשך כשנה וחצי, להתמודד עם שאלת החיים המשותפים.

בעקבות החוויות המטלטלות בקבוצה (המתוארות במאמר), הגיעה נקר-סדי להכרה כי אכן הדיון הרב-תרבותי מתקיים בתוך שדה רעיוני מוגבל, שרובו מתייחס "לאחרות כאל מילה נרדפת לכפיפות או לפריפריאליות". במילים אחרות, שוב אנו נופלים לבור ההתנשאות התרבותית.

בפועל, התהליכים שהתרחשו בקבוצה הרב-תרבותית, חרגו מהתיאוריה הרב-תרבותית. למשל, לא היתה נכונות מלאה להכיר בעוול שתואר על ידי חברי חלק מהקבוצות (עוול הגורר עימו גם האשמה), אבל כן היתה הכרה בכאב שלהם. לא היתה הסכמה על עקרונות צדק כלליים, אבל כן נוצרו הסכמות קונקרטיות (ועמומות) לניהול חיים משותפים. לא היתה נכונות לפרק את הגבולות בין הזהויות השונות, אבל כן נוצרה הכרה הדדית בלגיטימיות של הגבולות.

רב-תרבותיות בפועל – שלוש שכבות חינוכיות

מסקנות אלה מתכתבות עם מאמרה (הנושן) של פרופ' יולי תמיר מ-1998, בו פירשה את המשמעות המעשית של הרעיון הרב-תרבותי (בספר: "רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית", הוצאת רמות). לדעת תמיר, יש לארגן את מערכת החינוך לפי "שלוש שכבות חינוכיות: שכבה דקה של חינוך אזרחי אחיד לכל אזרחי המדינה, שכבה של חינוך ייחודי המתאים לכל קבוצה וקבוצה, ושכבה של חינוך פלורליסטי החושף את חברי כל הקבוצות למגוון התרבותי הקיים במסגרת המדינית".

האתגר הגדול הוא כמובן ברובד השלישי: החשיפה הפלורליסטית, שכן יש כאלה שמתנגדים לה. על כך כותבת תמיר, ברוח המסקנות של נקר-סדי: "המירב שאפשר להשיג הוא פשרה שכל הצדדים אינם שלמים עימה. אין על כן פתרון אחד נכון, אלא רק מגוון של פתרונות הגיוניים. פתרונות אלה אי אפשר להגדיר באורח אפריורי; הם חייבים להיות תוצר של משא ומתן פוליטי מתמשך".

רוצים עצמאות?

לסיכום, אדגיש שלושה עיקרים למימוש רב-תרבויות, שאינם מתקיימים במערכת החינוך כיום:
ראשית, מערכת החינוך צריכה להיות משותפת לכולן ולכולם. כלומר מערכת בירוקרטית אחת, שבה כולם כפופים לאותן מסגרות ולאותם כללים. בתוך כך, המערכת צריכה לעודד הכללה של כל התלמידות והתלמידים, ואף לאסור כל סוג של מיון, הפרדה, הדרה או אפליה. הן כולן פסולות ערכית, וכולן נמצאו פוגעות בהישגי התלמידים.

שנית, מבחינת תוכנית הלימודים, המערכת צריכה לאפשר מידה רבה של עצמאות מגזרית, כזו שתחזק את הזהות התרבותית הייחודית, שנמצאה מסייעת להשתלבות בתרבות הרוב. במקביל, התוכנית תכלול רובד משותף לכולם וכן רובד של היכרות עם תרבויות אחרות. הרבדים האלה יכולים להיות מצומצמים למדי, כאלה שיבטיחו התנהגות אזרחית בסיסית, ובתנאי שאכן יחייבו את כולן וכולם.

ולבסוף, נדרשת הכרה בכך שאין פתרונות קסם, ועלינו לבחור בין חלופות המחייבות ויתורים. כדי שרב-תרבותיות לא תיפול לבור הבדלנות וההפקרה החברתית, היא חייבת להיות תחת בקרה של משא ומתן מתמשך. היא יכולה להסתפק בפחות מאשר מושלם.

ללא המעט האפשרי הזה, ישראל תמשיך להיות בליל של קבוצות, שכל אחת מהן חוטפת לעצמה על חשבון האחרות, כמידת יכולתה הכלכלית, החברתית או הפוליטית. זאת הפקרות, לא עצמאות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf