newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המפלגות הערביות ממליצות על מועמדים כבר משנות ה-80, ללא הישגים

מפלגות ערביות המליצו על פרס לראשות הממשלה – וקיבלו ממשלת אחדות עם הליכוד. חד"ש אף סייעו לחיים הרצוג להיבחר לנשיאות. הסכמים שנחתמו אז נראו דומים מאוד להסכם של יש עתיד עם רע"ם. אזרחות אמיתית ומלאה לא יצאה מזה

מאת:
חברי הרשימה המשותפת בדרכם לבית הנשיא, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, אחרי הבחירות ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

טיעונים ישנים. חברי הרשימה המשותפת בדרכם לבית הנשיא, להמליץ על מועמד להרכבת הממשלה, אחרי הבחירות ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאז הקמת הרשימה המשותפת ב-2015, ובמיוחד לנוכח התיקו בין המחנות הפוליטיים המתקבע מאז הבחירות לכנסת ה-21, מתרבים הוויכוחים בזירה הפוליטית הערבית בישראל בנושא ההמלצה על מועמדים לראשות הממשלה.

השיח הנוכחי בעניין התחיל בעקבות ההמלצה, שהוגדרה אז "היסטורית", של הרשימה המשותפת על בני גנץ לראשות הממשלה בבחירות 2019. על אף האכזבה מהחלטתו של גנץ ללכת אז לממשלה עם בנימין נתניהו, המליצה המשותפת שוב על גנץ ב-2020, ורוב מרכיביה המליצו לאחר מכן על יאיר לפיד ב-2021.

כעת, לקראת הבחירות בנובמבר, מתרבים הקולות בחברה הערבית שמפקפקים ברעיון ההמלצה וההשתתפות המלאה במערכת הפוליטית הישראלית, על אף האיום שמהווה התקרבותו של מחנה נתניהו ובני בריתו מהימין הקיצוני לרף 61 המנדטים.

רע"ם מציגה את עצמה מאז שנפלה הממשלה הנוכחית כחלק מ"מחנה השינוי", ומתייחסת לנתניהו כחלק מההיסטוריה – כפי שאמר יו"ר המפלגה, ח"כ מנסור עבאס, לפוראת נסאר בערוץ 12.

עמדתה של בל"ד בחודשים האחרונים התגבשה חד משמעית נגד ההשתתפות ב"משחק הישראלי", כולל המלצה על מועמד לראשות הממשלה.

ראשי חד"ש ותע"ל, שרצים יחד, מגלים יותר זהירות בהצהרותיהם הפומביות לגבי ההמלצה. יו"ר הרשימה ומנהיג חד"ש, ח"כ איימן עודה, הבהיר בשבתרבות בטירה ב-10 בספטמבר השנה כי לפיד וגנץ ייצטרכו "להזיע הרבה כדי לקבל את ההמלצה של השמאל האמיתי, של הדמוקרטים האמיתיים".

עודה מעדיף להדגיש בדבריו בנושא את הסכנות הכרוכות בממשלה בראשות נתניהו עם איתמר בן גביר ובני בריתו, לצד ביקורת על "ממשלת השינוי" – שהרסה יותר בתים פלסטינים, הרגה יותר פלסטינים ואיפשרה יותר ביקורים פרובוקטיביים תוך הפרת הסטטוס קוו בחרם אל שריף מאשר ממשלתו הקודמת של נתניהו. גם יו"ר תע"ל, ח"כ אחמד טיבי, מנופף בסכנה של חזרת נתניהו.

עודה גם מנמק את הצורך בהגדלת הייצוג הערבי בכנסת וההשתתפות בשינוי, בטענה שיסודה בהלכה האסלאמית, שמשמעותה "טוב למנוע שחיתות מאשר להשיג תועלות" ( درء المفاسد وجلب المنافع).

זהו אינו טיעון חדש. מפלגות ערביות השתמשו בטענה של "יש רע ויש יותר רע" מאז ומתמיד כדי להצדיק המלצות על מועמדים של השמאל הציוני, עוד לפני ההמלצה המפורסמת של סיעת חד"ש, בהובלת המשורר והח"כ המנוח תופיק זיאד, על יצחק רבין ב-1992 – שממנה שאבו ושואבים עד היום לגיטימיות להמלצות דומות.

"ההיסטוריה מבהירה עד כמה התרחק רעיון השותפות"

בניגוד לתפיסה הרווחת, מפלגות ערביות עצמאיות (לא רשימות הלוויין של מפא"י) המליצו על מועמדים לראשות הממשלה עוד לפני 1992. אחרי המהפך, שבו הפסידה מפא"י את השלטון לליכוד בהנהגת מנחם בגין, בבחירות במאי 1977, מצאה ישראל את עצמה לראשונה במצב של כמעט תיקו פוליטי בבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו ביוני 1981. המערך זכה אז ב-47 מנדטים, והליכוד ב-48 מנדטים.

חד"ש, כמו רצ אז, היתה מעוניינת שהמערך יזכה בשלטון, כדי למנוע את חזרתו של הליכוד. אלא שנשיא המדינה דאז, יצחק נבון, הטיל על בגין את מלאכת הרכבת הממשלה, והלה אכן הקים ממשלת מיעוט של 61 חברי כנסת.

בבחירות לכנסת ה-11, שהתקיימו ב-1984, התיקו חזר על עצמו, אך המאזן התהפך. הפעם המערך, בהנהגת שמעון פרס, זכה ב-44 מנדטים, והליכוד בראשות יצחק שמיר זכה ב-41 מנדטים. שני המחנות התקשו להקים ממשלה. חד"ש, שכללה את חברי הכנסת מאיר וילנר, תופיק טובי ותמר גוז'נסקי, לאחר שצ'רלי ביטון נעדר מהישיבה – המליצה בפני הנשיא חיים הרצוג על פרס.

וילנר הקריא מהנייר את עמדת מפלגתו, שהדגישה את תפקידו של הכיבוש בהנצחת המשברים הפנימיים בישראל וקראה למדינה לשנות מדיניות. חד"ש הדגישה גם את חסרונותיה של ממשלת אחדות, והביעה התנגדות מוחלטת לממשלת ליכוד.

על פי הפרוטוקולים של נשיא המדינה, התברר שחד"ש ביקשה להמליץ על המועמד מטעם המערך בצורה עקיפה. הנשיא ביקש עמדה חדה יותר, וטובי השיב: "לא תומכים, אלא מייעצים או ממליצים בנסיבות הקיימות שתטיל את המשימה על אחד הח"כים של המערך. מאוחר יותר נבהיר את עמדתנו על הממשלה, לכשתקום".

ולא רק חד"ש המליצו. הרשימה המתקדמת לשלום – שאפשר לראות בה את הגרעין ההיסטורי של בל"ד – המליצה גם היא על פרס אז. הרשימה התמודדה בבחירות ב-1984 בפעם הראשונה, וזכתה בשני מנדטים. המשלחת שלה לנשיא כללה את מוחמד מיעארי (הח"כ מטעם המפלגה, שהצטרף לבל"ד בהמשך), הבישוף ריאח אבו אל עסל, אורי אבנרי וחיים הנגבי. הח"כ השני, מתי פלד, נעדר.

מיעארי פתח את השיחה עם הנשיא בתגובה על כך שהרצוג הכריז על כוונתו שלא להזמין את סיעת כך, בשל עמדותיה הגזעניות, ואמר: "יורשה לי כבוד הנשיא להקדים הערה. אני רוצה להביע תודה עמוקה על עמדה מסוימת שכבוד הנשיא נקט בה. הנימוק היה שהוא מתחשב ברגשותיהם של אזרחי המדינה. לכך ציפינו, אבל כאשר זה הפך הלכה למעשה לביטוי של הנשיא, שמחתנו היתה גדולה יותר".

בסופו של דבר, המליצו חברי הרשימה המתקדמת לנשיא להטיל על פרס להרכיב את הממשלה.

בסופו של דבר, בניגוד להמלצות האלה, קמה ממשלת אחדות עם רוטציה בין פרס לשמיר. אך החלטתו של הרצוג ודבריו של מיעארי מלמדים על אווירה פוליטית שונה מזו ששוררת כיום, ועל שיח פוליטי שונה בקרב נציגי החברה הערבית אז. ביטוי לכך אפשר למצוא בהמשך דבריו של מיעארי לנשיא, שבהם הסביר את "עניין הרשימה שלנו":

"במדינת ישראל חיים כיום 700 אלף אזרחים ערבים. הם רוצים לתפוס את מקומם ולהשפיע. הם חדורי הכרה שהמאבק להשיג שוויון ושלום צודק יכול להצליח רק תוך מאבק משותף… כשבמדינת ישראל, אזרחי ישראל ערבים ויהודים, יכולים לחבר לעצמם מצע מסוים ולהגדיר נקודות מסוימות ולפעול בשיתוף כן, שווה, תוך כבוד הדדי – אנחנו חושבים שזוהי הדרך הטובה ביותר".

שנה קודם לכן, ב-1983, חד"ש מילאה תפקיד מכריע גם בבחירות לנשיאות, שבהן התמודד השופט מנחם אלון מטעם הליכוד מול חיים הרצוג מטעם המערך.

ח"כ לשעבר עוזי ברעם, שהיה אז ראש הקמפיין של הרצוג, סיפר ל"שיחה מקומית" כי ראש הקמפיין של אלון, רוני מילוא, אמר שאם יפסיד ייתן מיליון שקל לקרן לביטחון ישראל, ועמד על דעתו אף ש"עשיתם שני דברים שלא תיארתי לעצמי שתעיזו לעשות: הבטחתם שתפסיקו אימונים צבאיים בשטח תשע ליד סכנין, וגם כיצד עלה בדעתכם להחזיר את ח"כ תופיק זיאד מיפן על מנת להשתתף בבחירות?"

ברעם שלל את הטענה לגבי הפסקת האימונים, ולגבי החזרת ח"כ זיאד מטוקיו אמר: "המפלגה שלו, חד"ש, החזירה אותו, כי הם היו די נחושים בדעתם נגד מועמד הליכוד. הקול שלו היה מאוד חשוב. לבגין היתה קואליציה של 64, והיה חשוב להבטיח שכל הכוחות בפנים ואחר כך לנסות להשיג עריקים. היינו חייבים לנצח בסיבוב הראשון".

ואכן, הרצוג זכה בבחירות ברוב של 61 חברי כנסת מול 58 ונמנע אחד. ברעם הפך לחבר של תופיק זיאד. הוא מספר: "אני זוכר שכאשר הוא בא אלי למשרדי כשר תיירות, זיאד התוודה ואמר שזאת הפעם הראשונה שהוא מבקר בלשכה של שר. ואני כשר תיירות ביקרתי בעיריית נצרת (זיאד היה ראש עיריית נצרת בין 1975 ל-1994; ו"ע) כמה פעמים".

ח"כ עודה אמר ל"שיחה מקומית" שההיסטוריה הזאת, וגם הסיפור הזה, רק מבהירים עד כמה יהודים וערבים התרחקו מרעיון השותפות, ועד כמה התפשטו בארץ רוחות רעות, שנודפות משנאה וגזענות.

הבטחות לוועדות שרים ותקציבים אזרחיים

בבחירות לכנסת ה-12, שהתקיימו בנובמבר 1988, הסיפור חזר על עצמו. הליכוד בראשות שמיר זכה ב-40 מנדטים, והמערך בראשות פרס ב-39 מנדטים. חד"ש קיבלה אז 4 מנדטים, הרשימה המתקדמת במנדט אחד, ומד"ע במנדט אחד. כולן המליצו בפני הנשיא על פרס כמועמד לראשות הממשלה, על רקע הסכמה רחבה לנסות למנוע הקמה של ממשלת ליכוד, ובתמורה לסגירת פערים בין אזרחים יהודים לערבים. ושוב, בדומה ל-1984, הוקמה ממשלת אחדות.

כשפרס ניסה להקים ממשלת מיעוט על ידי "התרגיל המסריח", המערך חתמו עם חד"ש הסכם לתמיכה בו, תמורת "ועדת שרים שתפעל לצמצום הפערים במגזר הערבי", כך פורסם ב"הארץ" ב-5 ביוני 1990.

הניסיון הזה נכשל, אך מעניין לראות שנוסח ההסכם בין המערך לחד"ש מ-1990 כמעט זהה להסכם של יש עתיד עם רע"ם מ-2021, מבחינת התכנים האזרחיים הרבים. ההסכם מ-1990, לעומת זאת, כלל כמה סעיפים מדיניים, שהתייחסו גם לתהליך השלום באזור, לטיפוח ידידות וקשרי גומלין בין ישראל לכל מדינה שוחרת שלום, וכן להעמקת היחסים עם ארה"ב ולחידוש היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ.

ההמלצה על רבין בבחירות לכנסת ה-13, ב-1992, היתה קלה יותר, והתבססה על בקשה מפורשת של אש"ף – אף ששנים ספורות לפני כן קרא רבין לשבור עצמות של פלסטינים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה.

בספר זכרונותיו בערבית, "האתגר למען השלום", מפרט הח"כ לשעבר עבד אלוהאב דראושה את המגעים שניהל אש"ף מאחורי הקלעים עם המנהיגות הערבית בישראל ערב בחירות 1992, כדי לעודד את האזרחים הערבים להשתתף ביתר שאת בהצבעה, וכשי לאחד עד כמה שניתן מפלגות ערביות ברשימה אחת כדי לתמוך במפלגת העבודה. זאת, כאשר במקביל התקיימו מגעים חשאיים בין ישראל לאש"ף באוסלו.

נשיא הרשות הפלסטינית היום, מחמוד עבאס (אבו מאזן), היה אז האחראי על הדסק הישראלי באש"ף, והוא זה שניהל את המגעים עם המנהיגות הערבית בישראל, באמצעות שגריר פלסטין במרוקו וגיה אל קאסם (אבו מרואן), ד"ר למחקרים ישראליים שביקר כאן פעמים רבות, וכותב שורות אלה ליווה אותו בביקוריו הרבים בארץ אז ואף נכח בישיבת עדכון עם אבו מאזן ברמאללה.

המאמצים לאחד את הרשימה המתקדמת לשלום בהנהגת הח"כ לשעבר מוחמד מיעארי עם מד"ע בהנהגת דראושה לא צלחו. אז התערבה במגעים גם מצרים, ואורגן מפגש בבית מלון שרתון בקהיר, בהשתתפות דראושה, מיעארי, אברהים נימר חוסין (יו"ר ועדת המעקב דאז), מחמוד עבאס ואוסאמה אל בז, יועצו המדיני של הנשיא חוסני מובארק. גם המאמץ הזה כשל. ואז, כמה ימים לפני הבחירות, אבו מאזן שיגר פקס בהול ומאיים למיעארי, שבו כתב: "אני מורה לך לבטל את השתתפות רשימתך בבחירות".

מיעארי אישר את הדברים ל"שיחה מקומית". הוא נזכר היה באותו יום בשדה התעופה בן גוריון, כדי לקבל את פניו של הפילוסוף הפלסטיני פרופ' אדוארד סעיד, שהגיע מארה"ב, "ואז צלצלו אליי חברים מהרשימה המתקדמת, ביניהם אחמד גרבוני, לשעבר ראש עיריית עראבה, וסיפרו לי על המברק של אבו מאזן. השתמשתי בפתגם הערבי המזלזל, 'שיטיל את המברק במים וישתה אותם'".

בסופו של דבר, הרשימה המתקדמת לא עברה את אחוז החסימה. מד"ע זכתה בשני מנדטים, וחד"ש בשלושה. שתי המפלגות המליצו בפני הנשיא על רבין, ומאוחר יותר גם העניקו לממשלתו רשת ביטחון בצורת "גוש חוסם", בהסכם כתוב, שכלל התחייבות לשלום עם העם הפלסטיני; ביטול החוק שמונע מגע עם אש"ף; סגירת פערים בין אזרחים יהודים לערבים באמצעות תקציבי רשויות מקומיות, מענקי ביטוח לאומי ועוד; הקמת אוניברסיטה בנצרת; והכרה בכפרים לא מוכרים בנגב ובגליל. על ההסכם חתמו משה שחל, דראושה וזיאד. יש שיגידו כי הוא יושם באופן חלקי בלבד.

בהמשך, רבין העביר את הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 ברוב של 61 חברי כנסת, ובהם חברי הכנסת הערבים. גם אריאל שרון עשה דבר דומה, כשהעביר באוגוסט 2005 את תוכנית ההתנתקות בתמיכתם של חברי הכנסת הערבים.

בפרספקטיבה היסטורית, ניתן לומר שהמפלגות הערביות הלכו כברת דרך בהשתלבות במערכת הפוליטית הישראלית, ויחד איתם הפלסטינים אזרחי ישראל. כפי שניתן לראות, הם ויתרו פעמים רבות על נתחים מהנרטיב הלאומי, שילמו מחירים סמליים ומורליים, והקריבו חלק מהעבר והעתיד למען ההווה, בכיוון של הכרה וישראליזציה – מבלי שקיבלו תמורה אמיתית, שתהפוך את אזרחותם לאמיתית ומלאה.

ודיע עואודה הוא עיתונאי וסופר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כ-40 אחוז מתקציב החינוך של מועצת אלקסום מוקדש להסעות של ילדים מהכפרים הבלתי מוכרים. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

יסחבו פערי התפתחות והשכלה עד אחרית חייהם. ילדים בדואים בדרך לבית ספר בנגב (צילום: יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים)

הילדים הלא מוכרים להורים הלא מוכרים בכפרים הלא מוכרים בנגב

אלפי ילדים בגיל חינוך חובה בכפרים הלא מוכרים בנגב לא רשומים לגנים. במקום לספק כיתות, המדינה מתעלמת מהחלטות ומציעה פתרונות גרועים. במשך שנים ישראל מתעמרת בתושבים בתקווה שיעזבו את אדמותיהם, והילדים משלמים את המחיר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf