המיליון הנעלם: ההתעלמות המתמשכת של השמאל מהפריפריה
בבחירות האחרונות השמאל הישראלי נמחק לחלוטין ביישובי הפריפריה. עם יותר ממיליון מצביעים, הם זוכים ל"מתנות" מהימין ומהתעלמות גורפת מהשמאל שהעדיף להתרכז בבוחרים המסורתיים. האם המהלך של פרץ יצליח לשבור את קללת השמאל בפריפריה?
לקראת הבחירות ב-2009, החליט יו"ר מרצ דאז חיים אורון (ג'ומס) לנסות להרחיב את התמיכה במפלגה ולצרף אליה כוחות חדשים. ניצן הורוביץ וטליה ששון, לדוגמה, חברו אז למרצ במסגרת מה שכונה "התנועה החדשה". גם ד"ר הני זובידה, פעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, קיבל הזמנה מאורון להצטרף. זובידה מספר שהגיע לפגישה ואמר לאורון שיצטרף רק אם יוצב במקום השלישי. לא בגלל ענייני כבוד, אלא כדי שהייצוג המזרחי יהיה משמעותי. אורון, מספר זובידה, סירב. "אתם בפריפריה אף פעם לא מצביעים לנו", משחזר זובידה את מה שאמר לו אורון, "תמיד הבטחתם לנו, והקולות אף פעם לא הגיעו". השידוך, כפי שידוע, לא יצא לפועל.
חלק מהתגובות השליליות לאיחוד בין עמיר פרץ ואורלי לוי, בין העבודה לגשר, שיקפו בדיוק את הגישה הזו. ההצהרות של פרץ ולוי כי יביאו קולות מהפריפריה התקבלו בספקנות עמוקה. גם כשפרץ הזכיר שב-2006 הוא הצליח להביא לעבודה עשרות אלפי קולות מהפריפריה, טענו מולו שהמצב השתנה ואין לו סיכוי לחזור על ההצלחה. פעיל בכיר באחת ממפלגות השמאל מספר כי כשהציע להשקיע מאמץ בפריפריה, הסבירו לו שאין טעם, כי זה קרב אבוד. עדיף להשקיע ביישובים שכבר הצביעו לנו בשיעורים גבוהים, אמרו לו. זו גם היתה הטקטיקה המוצהרת של ארגון V15 לפני הבחירות ב-2015: להתרכז בהעלאת אחוזי ההצבעה באזורים שבכל מקרה מצביעים למרכז שמאל. בקיצור, הגישה הרווחת בקרב רבים בשמאל היתה שלשאיפה של פרץ ולוי להביא קולות מהפריפריה אין על מה להתבסס, והיא עלולה רק להזיק, כי הם יבזבזו משאבים על ריק. עדיף להתרכז במצביעי השמאל הקיימים.
מנדט מתוך 30
אבל לפני שמחליטים לוותר לחלוטין על הפריפריה, כדאי לברר מה ההשפעה שלה על הבחירות הנוכחיות. הבדיקה שערכתי כאן מראה שההשפעה היתה מכרעת. ב-37 הישובים העירוניים שבדקתי, שכולם שייכים לפריפריה בדרך כזו או אחרת, הצביעו בבחירות האחרונות באפריל השנה קצת יותר ממיליון איש מתוך 1.6 מיליון בעלי זכות הבחירה, שיעור הצבעה של 62.5%, מתחת לממוצע הארצי. המצביעים שאכן הגיעו לקלפי היו שווים כ-30 מנדטים, רבע מהמושבים בכנסת. לשתי מפלגות השמאל, העבודה ומרצ, הצביעו כ-32,000 איש, 3.25%, שהיו שווים לה מנדט אחד. כלומר, שתי המפלגות ההיסטוריות האלה, שמתיימרות להיות מפלגות כלל-ארציות, פשוט לא קיימות בפריפריה. שמאל יוק.
כ-16.8% מהמצביעים בפריפריה, כ-170,000 איש, הצביעו כחול-לבן, מה שהיה שווה לה קצת יותר מחמישה מנדטים. עוד כ-60 אלף קולות, כ-5.9 אחוז שהם כ-1.8 מנדטים, הלכו לשתי מפלגות בעלות אופי חברתי-מזרחי שרצו בבחירות הקודמות – כולנו וגשר. עוד חצי מנדט, כ-13,400 קולות, הלכו לחד"ש-תע"ל ולרע"ם-בל"ד בערים המעורבות – לוד, רמלה, נצרת עלית ועכו. כמעט כל 22 המנדטים הנותרים הלכו למפלגות הימין. הליכוד זכה במרבית הקולות האלה: כמעט 390,000 קולות, 38.7 אחוז, שהיו שווים לליכוד כמעט 12 מנדטים. שליש מהמצביעים שלה. בקיצור, בלי הפריפריה, הליכוד לא היה המפלגה הגדולה בישראל ולימין לא היה רוב. חד וחלק.
המושג "פריפריה" הוא כמובן גמיש מאוד. בגוש דן יש שכונות רבות מאוד שיכולות להיחשב כפריפריה מבחינת הרמה סוציו-אקונומית וגם מבחינת המוצא העדתי. ירושלים כולה יכולה להיחשב כפריפריה. גם חיפה והקריות סביבה. אבל לצורך החישוב הזה, הבאתי בחשבון ישובים עירוניים מחוץ לגוש דן, ירושלים וחיפה והקריות, המאופיינים באוכלוסייה ממוצא מזרחי או רוסי, ונמצאים כמעט כולם בחלק התחתון של הסולם הסוציו-אקונומי. בין הישובים האלה יש הבדלים גדולים, אבל נדמה לי שבכולם יש תודעה די ברורה של שייכות לפריפריה.
בתוך 37 הישובים האלה כללתי ישובים שהוקמו כ"עיירות פיתוח" (אופקים, אור עקיבא, בית שאן, דימונה, חצור הגלילית, ירוחם, כרמיאל, מעלות, מצפה רימון, נתיבות, ערד, נצרת עלית, יבנה, מגדל העמק, קרית גת, קרית שמונה, יקנעם עלית, קרית מלאכי, שדרות, טירת כרמל ושלומי), ישובים עירוניים שהוקמו או פותחו אחרי קום המדינה, לא נספרים בדרך כלל כ"עיירות פיתוח" אבל שייכים באופן מובהק לפריפריה (באר שבע, אשקלון, אשדוד, אילת, ראש העין, בית שמש), ישובים שהיו קיימים לפני קום המדינה אבל בפועל הן היו חלק מהפריפריה החברתית-כלכלית (טבריה, צפת, עפולה, נתניה, נשר, חדרה, נהריה), וישובים מעורבים יהודים-ערבים שהם לחלוטין חלק מהפריפריה (עכו, לוד, רמלה).
רוב הישובים האלה נמצאים במקומות 4 ו-5 בסולם הסוציו-אקונומי. אופקים, בית שמש, ירוחם, מצפה רמון, נתיבות, לוד, צפת וקרית מלאכי נמצאות נמוך יותר, במקומות 2 עד 3. ראש העין, שלומי, נתניה, נהריה, נשר, כרמיאל, יקנעם, יבנה, חדרה ואילת נמצאות בדירוג 6 ו-7. אף אחת מהן לא נמצאת גבוה יותר. עם רוב מזרחי ורוסי ברור, דירוג סוציו-אקונומי בינוני עד נמוך, ופיזור גיאוגרפי ממרכז הארץ – הישובים האלה בהחלט עונים על המושג פריפריה במובנו הישראלי. הפריפריה היהודית, כמובן. הישובים והכפרים הערבים הם חלק בלתי נפרד מהפריפריה, אבל לצורך החישוב הזה שמתי אותם בצד. אפשר כמובן לגרוע ישוב או להוסיף ישוב כזה או אחר, אבל אני חושב שהיישובים שבחרתי מייצגים את המגמה.
והמגמה הזו עגומה מאוד לשמאל. לא רק בתוצאות בפועל, אלא גם בגישה. ללא קשר לסיכויים של פרץ ולוי להביא מצביעי ליכוד, כפי שהם מבטיחים; ללא קשר לשאלה האם הפנייה של פרץ לפריפריה היא אמיתית או רק תרגיל פוליטי כדי להימנע מחיבור עם מרצ ואהוד ברק ו"לזחול" לממשלת נתניהו, כפי שהאשימו אותו רבים; ללא קשר לשאלה האם התרגיל הזה עלול להביא את העבודה אל מתחת לאחוז החסימה משום שתפסיד קולות בקרב מצביעיה "המסורתיים" ולא תשיג מצביעים חדשים, לא ברור כיצד שמאל יכול לקרוא לעצמו שמאל ולוותר מראש על יותר ממיליון מצביעים. לוותר מראש על המצביעים העניים יותר, החלשים יותר, המודרים יותר.
העוני לא מעניין
"זו הזנחה פושעת, עבודה מחפירה של השמאל", אומר אבי דבוש, שהתמודד על ראשות מרצ ועמד בראש מטה הפריפריות במפלגה, ומשמש היום כמנכ"ל רבנים לזכויות אדם. אין קיצורי דרכים, אומר דבוש, השמאל חייב את הפריפריה, בלעדיה אין לו סיכוי. ואת העבודה הזו בפריפריה, טוען דבוש, צריך לנהל כל השנה, כל השנים. "אי אפשר להגיע ברגע האחרון".
דווקא משום שהוא עצמו גר בשדרות, דבוש מודע לכך שממשלות הימין "נותנות הרבה מתנות" לפריפריה: מנוי לבריכה לקיץ במחיר מופחת, סרטים בזול, גני ילדים מסובסדים. מול "המתנות" האלה, טוען דבוש, אי אפשר להסתפק רק בדיבורים יפים על "צדק חברתי". "צריך להגיד מה אתה נותן בתמורה", אומר דבוש. אבל כרגע, הוא טוען, לשמאל אין באמת הצעות חלופיות ל"מתנות" של הליכוד. העניין בעוני בשמאל, אומר דבוש, נמוך מאוד.
דבוש לא מופתע משיעור ההצבעה הנמוך מאוד למפלגות השמאל בפריפריה. גם המצביעים האלה, הוא אומר על סמך ניסיונו, ייתכן מאוד שהם אשכנזים או באים ממעמד מעט גבוה יותר. לפני ימים אחדים, הוא מספר, הוא נפגש עם קבוצה של בני נוער. היה שם נער מאופקים שאמר לו ש"אף פעם לא שמע על מישהו באופקים שמצביע לשמאל". הנער לא היה רחוק מהמציאות. רק 215 איש הצביעו באופקים בעד העבודה ומרצ, 1.5 אחוז. קרוב מאוד לשיא השלילי של נתיבות: 110 מצביעים למפלגות השמאל, 0.6 אחוז. גם בשדרות, עירו של פרץ, העבודה קיבלה 3.8 אחוז בלבד.
העניין הוא שגם בישובים גדולים יותר המצב לא הרבה יותר טוב. מבין 117 אלף האשדודים שהלכו לקלפי, רק 2,360 הצביעו למרצ והעבודה, כשני אחוז. בבאר שבע שיעור מצביעי השמאל עמד על 3.8 אחוז, באשקלון – 2.4 אחוז. בנתניה רק קצת יותר – 3.6 אחוז. אפילו בערים מעורבות כמו עכו, לוד ורמלה, שם סביר שהיו אזרחים ערבים שהצביעו למרצ, התמיכה בשתי המפלגות עמדה על קצת יותר משלושה אחוז. למעשה, רק בשלושה מבין 37 הישובים שבדקתי – נשר, יקנעם ומצפה רמון – שיעור מצביעי השמאל עלה על חמישה אחוז.
"ההסתדרות היתה הזרוע של השמאל בפריפריה", מסביר ד"ר הני זובידה, ראש החוג למדע המדינה, האקדמית עמק יזרעאל, "ההסתדרות סיפקה עבודה. ברגע ש(חיים) רמון פירק את ההסתדרות, נגדעה הזרוע של השמאל בפריפריה, לא היה מי שיעשה שם עבודה". נכון שהממסד היה מסואב ונתן עדיפות לאשכנזים, אומר זובידה, אבל המזרחים היו "בפריזמה". הפועלים בנמל אשדוד יכולים לשמש כדוגמה. בתקשורת הם תוארו כ"מאפיה", אבל הם נהנו מתנאי עבודה הוגנים הודות להסתדרות.
ד"ר רוויטל עמירן, מומחית למדע המדינה וכותבת במעריב, אומרת שמאז סוף שנות ה-70, לשמאל לא היה יותר מה להציע לפריפריות. "אחרי שהוותיקים (עמירן נזהרת לא להגיד אשכנזים, מ.ר.) שהקימו את המדינה, נהנו ממדינת הרווחה וזכו לביטחון כלכלי, הם הפסיקו לתמוך במדינת הרווחה והתחילו לתמוך בשוק חופשי. הסיפור הסוציאל-דמוקרטי נשחק מאוד".
מנחם בגין, מזכירה עמירן, הציע לפריפריה את שיקום השכונות. הפריפריה של היום, מוסיף זובידה, היא לא הפריפריה של שנות ה-60 וה-70. "המצב הכלכלי השתפר, הם קיבלו גאוות יחידה", אומר זובידה. וזה כמובן מעבר לעניין הזהות, שנצרבה באופן עמוק מאוד במשך 40 שנות שלטון הליכוד. "החיבור הוא מאוד עמוק", אומר דבוש על סמך הניסיון שלו כאיש שמאל שפועל בפריפריה, "כסף של הימין, גרעינים תורניים, חיבור דתי דרך בתי הכנסת, והחיבור היהודי מסורתי".
ובכל זאת, זובידה אומר שוויתור על מיליון מצביעים הוא בכלל לא אופציה. "שמאל אמיתי צריך להציע תרופות חינם, צריך להציע בריכה חינם", הוא אומר בתגובה על "המתנות" שהימין נותן לפריפריה, "צריך להציע סיעוד חינם". וכמובן צריך להציע חלוקת אדמות, שינוי שטחי שיפוט. תוחלת החיים ביישובי הפריפריה העירונית בצפון, הוא אומר על סמך מחקר שערכה תלמידה שלו, קצרה ב-11 שנה מתוחלת החיים בקיבוצים באותו אזור. "השאלה היא לא פריפריה", הוא אומר, "אלא הדרה".
המצע הכלכלי שהעבודה-גשר פרסמו אתמול הולך במידה מסוימת לכיוון הזה. העלאת שכר מינימום, בניית 200,000 דירות בידי הממשלה, ביטוח סיעוד ממלכתי, חינוך חינם מגיל אפס, העלאת הקצבאות, ולא פחות חשוב מכך – העלאת המיסוי על בעלי השכר הגבוה מאוד. חלוקת אדמות ושינוי אזורי שיפוט לטובת ערי הפריפריה לא מופיעים בתוכנית. כנראה שיש דברים שגם העבודה-גשר, גם במתכונת מוכוונת לפריפריה, עדיין לא מעזה לעשות.
אימת פוליטיקת הזהויות
העבודה הזהותית, אומר עמירן, היא לא פחות חשובה. "השמאל נוטה לראות את 'פוליטיקת הזהויות' כמשהו שלילי", היא אומרת. עמירן חושבת שזו טעות, וזה מקור הקרע של מה שהיא מגדירה "השמאל המזרחי". "חייבים לכבד את הזהות התרבותית כדי ליצור שותפות", היא אומרת, "ישראל היא מדינה מסורתית. סוציאל-דמוקרטיה לא יכולה לעזוב את הפן הזה".
ומעבר לכל השאלות האלה, עומדת גם שאלת הייצוג. "למה שתצביע למישהו שלא מהקהילה שלך", תוהה דבוש. מבחינה זו, אומר זובידה, עמיר פרץ עושה מעשה חשוב מאוד. הוא מציב בראש הנהגה שבאופן מובהק היא מזרחית ופריפריאלית. הוא עצמו, אורלי לוי וגם כרמן אלמקייס. "הוא אומר: בוא נגיד שאנחנו פריפריה, בוא נגיד שאנחנו מזרחים, בוא ננסה להגיע אל המיליון הזה".
זובידה לא מצפה שפרץ, לוי ואלמקייס יצליחו להזיז לכיוון שלהם רבים מתוך מיליון המצביעים בפריפריה. אבל הוא חושב שהם עשויים להפתיע. עמירן יותר סקפטית. היא חושבת שהמהלך של פרץ ולוי הוא "מבורך, ראוי ומתבקש", אבל לדעתה הוא הגיע מאוחר מדי. "אי אפשר לשנות תודעה שנצרבה אצל אנשים במשך כל כך הרבה שנים תוך חודש-חודשיים". יש לה גם ביקורת על הסתרת הדגל המדיני, והיא גם חושבת שמרצ וברק הפיחו רוח חיים במחנה השמאל באמצעות הקמת "המחנה הדמוקרטי", ובכל זאת המהלך של פרץ ולוי נראה לה "מהלך אידיאולוגי נכון". כך חושב גם דבוש, אף שהוא חבר מרצ.
"לא בטוח שעמיר פרץ יכול לחזור על ההישג שלו ב-2006", אומר ד"ר מוטי גיגי, ראש המחלקה לתקשורת במכללת ספיר ובעצמו יליד שדרות, "אז הוא הביא כתשעה מנדטים מהפריפריה, ואם האשכנזים לא היו עוברים לקדימה, הוא היה ראש ממשלה". אבל מאז, אומר גיגי, התזוזה ימינה כל כך עוצמתית בפריפריה, שייתכן שזה מאוחר מדי. אבל אפילו במצב הזה, גיגי מעריך שפרץ יכול להעביר שלושה מנדטים בפריפריה. מה שעשוי למנוע מהליכוד להרכיב ממשלה.
אבל למרות חילוקי הדעות המסוימים בין עמירן, זובידה וגיגי, שלושתם מסכימים שאם העבודה-גשר יצליחו לעבור את אחוז החסימה ולקבל תוצאה יפה, זה בהחלט יכול לשמש יסוד של פעולה חדשה של השמאל בפריפריה. האם זה אפשרי? בבחירות באפריל, כאמור, גשר וכולנו קיבלו יחד כמעט שני מנדטים בפריפריה, 60 אלף מצביעים, שהתחלקו בערך ביחס של שניים לאחד לטובת כולנו (למעט בית שאן, שם גשר היתה המפלגה השלישית בגודלה עם 7.5 אחוז). אם המנדטים האלה ינדדו לעבודה-גשר, זו בהחלט יכולה להיות התחלה יפה. מה שבטוח, גם אם הבחירה של פרץ בברית עם לוי באה מתוך מניעים פוליטיים קטנוניים, כפי שטוענים מתנגדי המהלך בתוך מפלגת העבודה ובמחנה הדמוקרטי, מיליון המצביעים בפריפריה הפכו לשחקן בחישובים של השמאל. גם זה שינוי מבורך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן