הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי
הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי
ללא רשות מדברים בשמי, ובלי שום התייעצות מנהלים משא ומתן על דרישות עבורי. מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)
בחודשים האחרונים צפיתי בסטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, מצליחים להשתלט על כותרות החדשות במרבית העולם המערבי והעולם הערבי, בעקבות מחאות רחבות וקולניות בקמפוסים ובערים שבהן נמצאת האוניברסיטה. בחלק מהמוקדים, מארגני המחאות הפגינו עוצמה ונחישות, ורשמו הצלחות במו"מ שניהלו מול הנהלת המוסדות.
הדי מחאות הסטודנטים הגיעו רחוק. מצד אחד הן זכו לשבחים, לתהילה ולתמיכה בלתי מוגבלת מקבוצות, ממפלגות ואפילו ממדינות, ואף הצליחו לשבש את מנוחתו של תושב קיסריה הידוע, שנאלץ להתייחס אליהן. מנגד, נמתחה עליהן ביקורת חריפה ונוקבת מכיוונים רבים. על כן, התעורר בי עניין להיפגש עם סטודנטים שמשתתפים במחאות לשיחה אודות ה"אני מאמין" שלהם. ואז נקרתה בדרכי הזדמנות, ויצאתי לפגוש את אותם אנשים קולניים, שללא רשות מדברים בשמי, ובלי שום התייעצות מנהלים משא ומתן על דרישות עבורי.
בשבוע שעבר עשיתי את דרכי לממלכה המאוחדת, לביקור קצר ומהיר בעיירה פסטורלית במרחק שעתיים נסיעה מלונדון, כלומר אוקספורד. כבר חודשים רבים מתנהלת במרחב הציבורי שם מלחמת חורמה סימבולית. המלחמה מתרחשת בכל רחוב, ראשי וצדדי כאחד, בשכונות המרכזיות והמוזנחות, בסמטאות המוארות ובפינות החשוכות. הכל מלא פוסטרים, מדבקות, תמונות ודגלים, שנתלו על ידי פרו-פלסטינים, שפרו-ישראלים או אנטי פרו-פלסטינים דואגים להשחית ואולי לתלות משהו במקומם. ולהיפך.
יצאתי לחפש את מתחם האוהלים בעיר. מצאתי אותם ליד מוזיאון ההיסטוריה של הטבע של האוניברסיטה. בעניין רב ניגשתי למתחם, והבטתי בבד ,שעליו כתבו את דרישותיי. סליחה, דרישותיהם. הסתכלתי גם על המדבקות והפוסטרים שהונחו על הדוכן בכניסה למתחם, שמשמש כמחסן התחמושת לקרבות העזים במרחב הציבורי.
סטודנטית אחת ניגשה אלי ושאלה אם אני מעוניין בסיור במתחם. הנהנתי בהסכמה. הסיור יצא לדרך, וכלל הסבר מפורט על המתחם ועל פעילות הסטודנטים ומה הם מתכננים לעתיד הקרוב. חמש דקות לאחר מכן חזרנו לדוכן. הסטודנטית התחילה לקרוא ולהסביר לי את דרישותיהם, שנכתבו שם על בד לבן.
הדרישה הראשונה היתה שקיפות כלכלית מול הסטודנטים; השנייה – ניתוק הקשרים עם חברות שמשתפות פעולה עם הג'נוסייד-אפרטהייד והכיבוש הישראלי; השלישית – הפסקת כל הקשרים עם בנק ברקליס, שלהבנתי יש לו קשרים רבים עם ישראל; הרביעית – חרם על מוסדות אקדמיים ישראליים; והחמישית כוללת דרישה של הסטודנטים לסייע בבנייה מחדש של תשתיות ההשכלה הגבוהה בעזה, כשהסטודנטית מדגישה בפני כי ישראל הרסה באופן שיטתי 12 אוניברסיטאות בעזה.
עד אותו רגע לא ציינתי בפניה מי אני, מאיפה באתי ומהן עמדותיי הפוליטיות.
אחרי שהקשבתי להסבר המפורט, שאלתי את הסטודנטית: למה הדרישה האחרונה אינה הראשונה? הרי הם מוחים כסטודנטים, בתוך מסגרת אקדמית. לשאלה הזאת לא קיבלתי תשובה ברורה. המשכתי ושאלתי לגבי הדרישה להחרים אוניברסיטאות בישראל. אמרתי לה: אני מניח שאת יודעת כי 20% מאזרחי ישראל הם פלסטינים, כך שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בישראל עשוי לפגוע בהם. בהערת אגב ציינתי שאני אחד מהם.
גם לשאלה הזאת לא קיבלתי תשובה ברורה, ולכן הצגתי בפניה עוד סיטואציה, אולי מורכבת יותר. סיפרתי לה על המכתב שחיבר נשיא אוניברסיטת תל אביב, הישראלי-ציוני, שבו הביע התנגדות להחלטת משטרת מחוז תל אביב לא לאפשר לתא חד"ש לקיים טקס לציון יום הנכבה. יש להדגיש כי המכתב לא נכתב בגלל ערכים דמוקרטיים שנשיא האוניברסיטה חפץ בהם, אלא אחרי מאבק ארוך של תא חד"ש להנכיח את הזהות הפלסטינית בתוך המרחב הציבורי והאקדמי. גם לשאלה הזאת לא קיבלתי תשובה.
אף פעם לא תמכתי בתרבות הביטול והחרמות שהתפתחה בעולם בעשור האחרון. בשיחה עם הסטודנטית באוקספורד התחדדה אצלי ההבנה מדוע לא תמכתי. תרבות הביטול והחרמות היא תוצאה של היעדר הרצון או חוסר היכולת לעסוק במהות. קל להחרים, לבטל ואף למחוק את מה שלא יודעים להתמודד איתו. לעומת זאת, קשה לעסוק במהות, להיכנס למרחבים שלמים שעלולים לגרום לאי נוחות, לפעמים קיצונית.
פרקטיקות של החרמה, ביטול ואף מחיקה הן תוצאה של מגוון סיבות, שאם נעמיד אותן על רצף נמצא בקצה אחד פחדנות, בורות ושטחיות, ובקצה השני פשיזם. מגוון הסיבות ברצף הזה עלולות להוביל למגמה של השתקה, הרחקה ובידוד של כל אדם או קבוצה שאינם "אני". משם, הדרך לדמוניזציה ודה-הומניזציה של האחר קצרה. זהו צעד נוסף בדרך לנפילה חופשית לפשיזציה של השפה, השיח והמרחב.
חלילה מלחשוב שאני מסנגר על ישראל בחו"ל, יש מספיק מסבירנים ואנשי תעמולה שעושים זאת, לא תמיד בהתאם למטרה שלשמה הם עובדים. עם זאת, ציפיתי מהסטודנטים של אוקספורד לא לדרוש להחרים את אוניברסיטת תל אביב, למשל, אלא הפוך, להזמין כמה שיותר מרצים וחוקרים משם ולשאול אותם את כל השאלות הקשות.
אנחנו, הסטודנטים הפלסטינים באקדמיה הישראלית, נמצאים כבר עשרות שנים במאבק עיקש, בלתי מתפשר ומתמשך על הקיום שלנו במרחב הזה. זה מאבק שבו רשמנו גם הצלחות וגם כישלונות, וכך או כך שילמנו עליו מחירים כבדים. תשאלו למשל את וטן מאדי מאוניברסיטת בן גוריון על מסע הרדיפה הפוליטית שעברה אחרי נאום שנשאה בעצרת לציון יום הנכבה בקמפוס.
גרוע מכך, אנחנו הסטודנטים הפלסטינים מכירים היטב את פרקטיקות ההשתקה, ההרחקה וההדרה מהמרחב האקדמי. ובכלל, האזרח הפלסטיני בישראל מבין טוב-טוב – וחווה על בסיס יומיומי – מה זה שפה, שיח ומרחב פשיסטי, במיוחד בשמונת החודשים האחרונים. בסופו של דבר, אולי היתה לי ציפיה מוגזמת מסטודנטים שנמצאים באחד מהמרכזים האינטלקטואלים החשובים ביותר בעולם.
פרא אציל, זה אני
בחזרה לאוקספורד: על הדוכן שהוצב בכניסה למתחם נתלה פוסטר שמציג את מפת פלסטין ההיסטורית. בתוך הגבולות, בין הים לירדן, יש ציור של פלסטיני שעוטף את פניו בכאפייה. רואים רק את עיניו. זהו ייצוג של אלמוקאום (המתנגד) הפלסטיני. הבטתי בפוסטר ונזכרתי שכאשר התהלכתי ברחובות אוקספורד, ראיתי רבים, מכל רחבי העולם, לובשים כאפייה – שכבר מזמן הפכה לאופנה.
זה גרם לי לתהות עמוקות, מהי דמות הפלסטיני בעיניהם? ייתכן שהם חושבים שהפלסטיני הוא פרא אציל?
הכאפייה הפכה לאופנה. מחאת סטודנטים בקמפוס של אוניברסיטת פנסילבניה, ב-25 באפריל 2024 (צילום: Joe Piette/CC BY-NC 2.0 DEED)
התשובה היא כן. הפלסטיני בעיניהם הוא האדם שעוד לא התלכלך מהציוויליזציה המערבית, על אף שנדפק ממנה. הפלסטיני הוא היליד, המקומי והאותנטי שנאבק בקולוניאליזם. בכך הצליחו הפרו-פלסטינים לצמצם את הזהות הפלסטינית למשבצת קטנה, צרה ולא מציאותית – ואף מעליבה. כפלסטיני, זה גרם לי לתחושת אי נוחות.
כעבור זמן מה גיבשתי כמה תובנות. תחילה לגבי המפגינים, שהחשיבה הדיכוטומית שוררת עמוק מאוד בקרבם. בשל כך, הם נדרשים ואף חייבים, ביודעין או שלא ביודעין, לצמצם את הזהות הקבוצתית והלאומית למשבצות צרות, שאינן משקפות את המציאות ולעתים חורגות ממנה. זוהי לוגיקה פגומה, שלפיה יש טוב מוחלט ורוע מוחלט, בני אור ובני חושך. מבחינתם יש משבצת של פלסטיני אותנטי שנאבק בקולוניאליזם, ומולה משבצת של ישראלי-ציוני קולוניאליסטי, ולפלסטינים ולישראלים אסור לחרוג מהמשבצות האלה, אחרת למוחים לא יהיה על מה להפגין.
הפילוסוף אבישי מרגלית דן בספרו "החברה ההגונה" (תורגם מאנגלית לעברית וראה אור ב-2016) במושג "ההשפלה". בפרק השישי בספר טוען מרגלית כי אחת הדרכים להשפיל אדם או קבוצה היא באמצעות הדרתם מקהילת בני אנוש. לדבריו, הדרה זו נעשית כאשר גורעים מאדם או קבוצה את האנושיות שלהם, או באמצעות התייחסות אליהם כתת-אנושיים, או הפוך, התייחסות אליהם כעל-אנושיים, כמו למשל הפרעונים. במקרה הנדון, היחס לפלסטינים חורג למחוזות דמיוניים, שבהן מיוחסות להם תכונות על-אנושיות.
הפלסטינים אינם מלאכים. אנחנו איננו הטוב המוחלט ואיננו הרוע המוחלט. איננו בני אור ואיננו בני חושך – וטוב שכך. הזכות של הפלסטיני להגדרה עצמית במדינה עצמאית מושתתת על כך שקודם כל ולפני הכל, אנחנו בני אדם.
קיים חשש כבד שהמפגינים באוניברסיטאות שקעו כל כך בתוך התיאוריה והספרים, ופספסו שמה שהם לומדים בשיעור הם חיי היומיום שלנו. הם פספסו שהמציאות היא מורכבת, משתנה ודינמית. לצמצם, להפשיט ולשטח אותה בצורה כזאת זה לעשות עוול לתיאוריה, לספר ולנו.
בביקור הקצר והמהיר הצלחתי אולי לתעד חלק קטן ממלחמת החורמה הדמיונית שמתרחשת ברחובות העיירה ובין כותלי הקולג'ים של אוקספורד. ואז עשיתי את דרכי חזרה לארץ – למציאות של מלחמה אמיתית, שנמשכת כבר חודשים רבים.
ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
