מרחבים של אי-נוחות

המפגינים בקמפוסים שאני ביקרתי בהם בעיקר רצו לדבר. המאהל באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)

בספטמבר 2000 התחלתי את לימודי הדוקטורט שלי בחוג להיסטוריה באוניברסיטת שיקגו, תחת הנחייתו של פרופ' רשיד ח'אלידי, לאחר שסיימתי תואר ראשון ושני בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.

הטשטוש בין אנטישמיות לאנטי-ציונות הוא טעות פוליטית

כחודש לאחר תחילת הלימודים בשיקגו החל מעגל דמים נוסף בין ישראל והפלסטינים, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, אירועי אוקטובר, ומה שבא בעקבותיהם. בזמן שבישראל רבים מאוד "התפכחו" מהרשות הפלסטינית ו"התאכזבו" מהתגובה האלימה של הפלסטינים, לאחר כישלון ועידת קמפ דייוויד ומיתוס "נתנו להם הכל" של אהוד ברק, מצאתי את עצמי יושבת במשרד עם ההיסטוריון והאינטלקטואל הפלסטיני החשוב ביותר ומשוחחת איתו בכאב על היסטוריה ופוליטיקה, לא בהכרח בסדר הזה.

במהלך השיחות האלה, השיעורים ופגישות ההנחיה המרתקות, למדתי להכיר מקרוב את פרופ' ח'אלידי כמי שיכול לייצר מרחב בטוח לשיחה פוליטית, גם בין סטודנטים וחברי סגל שמגיעים משני עברי המתרס הפוליטי והלאומי הכאוב של הסכסוך, אדם שיכול להקשיב ולגלות אמפתיה, ובו זמנית גם להיות ביקורתי כלפי ההנהגות הפוליטיות, הישראלית והפלסטינית כאחת, ולתהות על תפקידן ומהותן בימים קריטיים. עבורי ועבור רבים, ח'אלידי היה ונשאר דוגמה ומופת לאינטלקטואל ציבורי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

לפני שבועיים התקיים כנס הפרישה של פרופ' ח'אלידי. האירוע אמור היה להתקיים באוניברסיטת קולומביה, שאליה עבר משיקגו ב-2003, אבל בעקבות פיזור המאהל בקמפוס וסגירת האוניברסיטה, המפגש התקיים בקרבת מקום.

ח'אלידי העמיד במהלך הקריירה הענפה והפורייה שלו כ-60 תלמידי דוקטורט, מספר מרשים בכל קנה מידה, חוקרות וחוקרים שעוסקים במגוון נושאים בהיסטוריה של המזרח התיכון והאימפריה העות'מאנית, רבים מהם השתלבו באקדמיה בארצות הברית ובמזרח התיכון. כמחצית מתלמידי הדוקטורט לשעבר הגיעו לכנס, אחרים שלחו ברכות.

מופת של אינטלקטואל ציבורי. טקס הפרידה מרשיד ח'אלידי (שני משמאל בשורה התחתונה) בניו יורק (צילום: באדיבות אביגיל יעקובסון)

התלבטתי מאוד אם להגיע. על פי דיווחי התקשורת בארץ, אוניברסיטת קולומביה, והמכון למחקרים פלסטיניים במיוחד, נדמו כמקום בעייתי. חששתי מאוד מהאקלים הפוליטי, מהאופן שבו יתייחסו אלי, כישראלית שמגיעה מהאוניברסיטה העברית. חששתי להכניס את עצמי ללב הסערה הפוליטית בקמפוס האמריקאי. מצד שני, מאוד רציתי להשמיע את קולי דווקא בכנס הזה, שחוגג את הקריירה המפוארת של המנחה שלי, שתרם למי שאני היום כחוקרת, מרצה, מנחת סטודנטים וגם אקטיביסטית פוליטית.

לאחר התלבטויות רבות החלטתי לנסוע. הכנתי הרצאה קצרה ואישית מאוד, שמתארת את היחסים שלי עם פרופ' ח'אלידי כמנחה וכמורה, ואת התחושות שלי כישראלית שלמדה אצלו בתקופה כה סוערת פוליטית. כשעמדתי מול הקהל שגדש את האולם – סטודנטים לשעבר, עמיתים מקולומביה, חברים ובני משפחה – התרגשתי מאוד. מלבד סטודנטית ישראלית נוספת, שמסיימת את כתיבת הדוקטורט בהנחיית ח'אלידי בימים אלה, הייתי הדוקטורנטית לשעבר הישראלית היחידה שהשתתפה בכנס.

הדברים שאמרתי היו שונים במהותם ובנימה שלהם מרבים מהדברים שנשאו אחרים בנוגע לתרומתו של ח'אלידי למחקר שלהם ולהתפתחותם האינטלקטואלית. שיתפתי את הקהל בהתלבטות שקדמה להגעה לכנס. נדמה שח'אלידי התרגש איתי. לאחר ההרצאה הוא חיבק אותי חיבוק אמיץ והודה בחום על שהגעתי. מבחינתי זו היתה סגירת מעגל, שהתחיל בספטמבר 2000: תהליך של התבגרות והתפתחות אקדמית, אינטלקטואלית ופוליטית, שח'אלידי היה חלק מהותי ממנה.

המפגש בקולומביה היה המשך ישיר לארבעה ימים אינטנסיביים בבוסטון, לשם הוזמנתי כדי להיפגש עם סטודנטים וקולגות ולהרצות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT. לב ההרצאה היה ניסיון לתת קונטקסט היסטורי למערכת היחסים המשולשת של חמאס, ישראל והרשות הפלסטינית, ולספק הסבר היסטורי מסוים לנקודה הטרגית שבה אנו עומדים כיום.

במהלך הביקור עצרתי במאהלי המחאה בMIT- ובהרווארד, שבדיוק עמדו במוקד החדשות בארץ, יחד עם המאהלים האחרים שקמו בקמפוסים שונים בארצות הברית. חברים ובני משפחה בארץ דאגו לביטחוני האישי. מצאתי את עצמי נכנסת כמעט בחשש לשערי הרווארד, רק כדי לגלות קבוצה של כ-20 אוהלים על המדשאה, עם דגלי פלסטין וסטודנטים עם מחשבים ניידים וכאפיות שלומדים לבחינות הגמר. התחושה במאהל ב-MIT היתה דומה.

השיחות היו מרתקות. פעילי המחאה התעניינו בעמדתי, כחוקרת שמגיעה מישראל, והביעו את תסכולם מהאופן שבו מאבקם נתפס במדיה הישראלית. לפי מה שסיפרו לי, רבים ממקרי האלימות במאהלים שלהם נוצרו כתוצאה מחיכוך והתגרות מכוונת, שהגיעו דווקא מצד סטודנטים ופעילים יהודים ופרו-ישראלים. הם אמרו שרצו לפתח שיחה ודיון, אבל לטענתם המפגינים הפרו-ישראלים לא הגיעו כדי לשוחח אלא כדי להתנגח. אנטישמיוּּת בוודאי שלא הרגשתי, וגם לא תחושות של חוסר בטחון. ייתכן בהחלט שהמצב בקמפוס של קולומביה היה אחר, אבל אליו כאמור לא יכולתי להיכנס.

שיחות עם סטודנטים וקולגות יהודים בקמפוסים שביקרתי בהם הצביעו על הדילמה שרבים מהסטודנטים היהודים הליברליים בקמפוסים האמריקאיים מתמודדים איתה: חוסר היכולת של סטודנטים יהודים, שתופסים עצמם פרוגרסיביים וליברלים אך גם מזדהים כציונים, למצוא את מקומם בחלוקה הבינארית והדיכוטומית שבין "ציונים פרו-ישראלים" ל"אנטישמים פרו-פלסטינים", כפי שהדבר נתפס בארץ. את המרחב האפור והמורכב הזה, שבין שני הקצוות, קשה למלא ולהגדיר, ולכן רבים מתקשים להשתלב במרחב הפוליטי שנרקם בקמפוסים בימים אלה.

החקירות נגדה מאיימות על המרחב האקדמי. פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן בראיון שעורר את הסערה (צילום מסך, makdisi street)

כחברת סגל באוניברסיטה העברית, היה לי לא פשוט לפגוש עמיתות ועמיתים, ששבו ושאלו שאלות קשות על חופש הביטוי והמרחב האקדמי ההולך ומצטמצם, כפי שעולה מהחקירות שעברה פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן וכפי שעולה מההפיכה המשטרית. במובנים רבים, גם אני הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, ושמעל לטענות שניתן לקיים מרחב ביקורתי ופתוח באקדמיה הישראלית תלוי סימן שאלה גדול.

למרות זאת, הימים האינטנסיביים בבוסטון ובניו יורק חיזקו אותי במאבק על מה שאני תופסת כערכים החשובים כל כך שלנו: חופש הביטוי, חשיבה ביקורתית, מרחב מגוון באקדמיה ומחוצה לה, מאבק בגזענות ובאפליה, ובעיקר, מאבק עיקש למען סיום המלחמה הארורה הזו ושפיכות הדמים המתמשכת, ולמען השבת החטופים.

דווקא בימים האלה, הקשים והטעונים, פוליטית ורגשית, המבט המרוחק, הפרספקטיבה וההתבוננות הביקורתית חשובים מאוד. מושמעת ביקורת קשה ולגיטימית על התנהלותה של ישראל ועל מוסדותיה האקדמיים, כמו גם כמובן על הזוועות שמתרחשות בעזה, בצד ביקורת קשה וחד משמעית על חמאס ועל הפשעים של 7 באוקטובר. אפשר וחשוב לקיים שיח, גם על הנושאים הכאובים ביותר, לשמוע ולהשמיע, לא להיכנע לניסיונות של צנזורה וצנזורה-עצמית, ולהעז להגיע למרחבים של אי נוחות ואי נחת. אי הנוחות הזו היא הכרחית כדי לחשוב על ביקורת ופעולה פוליטית, וכדי לחשוב על קיום שפוי יותר במרחב המשותף שבין הנהר לים.

אביגיל יעקבסון היא פרופסור חבר בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית