המדינה מצפה שתושבי ח'אן אל-אחמר ישכנעו את שכניהם להתפנות

כבר שנים ארוכות – מאז אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, למעשה – ישראל פועלת כדי לגרש את הפלסטינים הגרים באזור המשתרע מזרחית לירושלים. מאמצים מיוחדים מוקדשים לגירוש אלו הגרים בתוך התוואי המתוכנן של גדר ההפרדה, באזור המכונה "בועת מעלה אדומים". המאמצים הללו גלויים לעין כל, מתמשכים ואלימים. ועם זאת, הבוטות שהמדינה מגלה בתגובתה לבג"ץ בעתירה החדשה נגד הריסת ח'אן אל-אחמר היא חריגה.

בניסיונותיה לתרץ בבית המשפט את הצורך לגרש את התושבים הפלסטינים, נתלתה המדינה בשלל טיעונים פורמליים, כולם בטכניקת "שלטון החוק" ולעזאזל ההקשר: טענות מופרכות מיסודן בדבר "בנייה בלתי חוקית" (ומה זה משנה שהמדינה היא זו שמונעת כמעט כל אפשרות לבנייה פלסטינית "חוקית"); טענות בנוגע לסמיכות בין הקהילה לבין כביש מס' 1 (ומה זה משנה שהקהילה היתה שם עוד לפני הכביש, ושממילא היא מוכנה לזוז צפונה 100 מטרים כדי להתרחק מהדרך), וכן הלאה. תירוצים פורמליים במטרה לנסות ולהסתיר את התכלית האמיתית שישראל חותרת אליה: טיהור "בועת מעלה מאדומים" מקהילותיה הפלסטיניות.

ילדים מול בולדוזר בח'אן אל אחמר. עכשיו המדינה מצפה שהם ישכנעו את שכניהם מעבר לכביש להתפנות (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

אלא שבתגובתה לבית המשפט בעתירה הנוכחית, כרכה המדינה לפתע את עתידם של תושבי קהילת בית הספר של ח'אן אל-אחמר בעתידם של שכניהם: לא שכניהם המתנחלים, חלילה. אלא שכניהם הפלסטינים בשלוש קהילות סמוכות נוספות, שגם אותם מבקשת המדינה לגרש. הפעם לא ניסתה המדינה אפילו לתרץ מדוע. היא פשוט קובעת שהיקף הגירוש שהיא מכוונת אליו לא כולל "רק" את קהילת בית הספר, שם חיות יותר מ-30 משפחות, אלא שלנגד עיניה עומדים "ארבעת מתחמי שבט ג'הלין אבו דהוק, המונים כ-80 משפחות". כך, מספרם של בני האדם הצפויים לגירוש יוכפל, ואף למעלה מכך, ויגיע ליותר מ-400. מבחינת המדינה, זהו התנאי שבלעדיו אינה מוכנה להציע למגורשים חלופה: "תכנית זו תקודם בהתאם ובכפוף להוראות כל דין, וקידומה יותנה בחתימת כלל המשפחות המתפנות על תצהיר, לפיו הן מתחייבות להתפנות ממתחם ח'אן אל אחמר באופן עצמאי וללא כל אלימות".

במילים אחרות: מבחינת המדינה, היא מוכנה כבר כעת, ולמעשה כבר מזה יותר מחודשיים, לגרש את עשרות המשפחות מקהילת בית הספר, היישר אל "אתר הקיבוע" שליד מזבלת אבו דיס. המדינה חוזרת ואומרת שהיא "בישורת האחרונה של ההכנות לצורך מימוש צווי ההריסה הסופיים במתחם ח'אן אל-אחמר". אבל אם כבר יש עתירה חדשה, למה לא לנסות למנף אותה כדי לגרש עוד פלסטינים מהאזור? אז מה אם העתירה כלל איננה קשורה אליהם. אז מה אם זה שובר שיאים של ציניות: המדינה מצפה שפלסטינים מקהילה אחת ישכנעו עכשיו, מאות פלסטינים נוספים להצטרף אליהם לגירוש "בהסכמה", כאילו לטובתם. ואז מה אם זה חושף את הכוונות האמיתיות: לנשל ולגרש כמה שיותר פלסטינים מהאזור שסומן לטיהור.

ח'אן אל אחמר והקהילות הקרובות לו המועמדות גם הן לגירוש (באדיבות בצלם)

שופטי בג"ץ כשלו ושבו וכשלו מעתירה לעתירה, בכך שלא סירבו כבר בראשית הדרך, עוד לפני שנים, לתת את ידם לגירוש תושבים מוגנים מאדמתם. כישלונם הפך לחרפה בהחלטתם מ-24 במאי שאישרה את פשע המלחמה שהוא גירוש התושבים. העתירה הנוכחית היא אולי ההזדמנות האחרונה עבור השופטים להביט נכוחה במציאות, להפסיק לשרת את מדיניות הגירוש באמצעות אספקת תירוצים משפטיים פורמליסטיים – ולמנוע את הפשע. תמונת המצב בשטח היא של לחץ מתמיד ואלים שהמדינה מפעילה נגד כל הקהילות הפלסטיניות במרחב, כולל בקהילות ג'בל אל-באבא ואבו נוואר הסמוכות. ישראל שואפת לסלק את כולן ולספח באמצעות הגדר את האזור המשתרע מזרחה מירושלים, עד לחצי הדרך לנהר הירדן, כשהוא נקי מפלסטינים. כמובן שישראל מתכוונת להוסיף ולשלוט גם בשטח שמחוץ לבועה זו, אבל היא תואיל בטובה לאפשר לפלסטינים המרוכזים במובלעות להמשיך לחיות במה שהותירה מחייהם.

עד כמה עולה הסירחון ממדיניות ישראלית זו אפשר ללמוד מה"חלופות" שהיא מציעה לתושבי ח'אן אל-אחמר: או ליד המזבלה של אבו דיס, או ליד מפעל טיהור השפכים אוג – אליו מגיעים, בין היתר, שפכיה של כפר אדומים, ההתנחלות שתושביה עתרו פעם אחר פעם לבג"ץ, כדי להביא לגירוש שכניהם הפלסטינים. הנה התוכנית הישראלית: או שהפלסטינים, שפעם היו השכנים של כפר אדומים, יהפכו בקרוב להיות השכנים של השפכים של כפר אדומים; או שיעברו לגור ליד הזבל של ירושלים. שפכים או זבל – העיקר שהמרחב יהיה טהור.

חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם