newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שום תוכנית לימודים לא תמחק מהעולם את הלאומיות הפלסטינית

הדיכוי של הלאומיות הפלסטינית במערכת החינוך משיג את ההיפך מהמכוון, ומחקרים מראים כי המורות והמורים הערבים מוצאים דרכים להתמודד עמו ו"להלך בין הטיפות". ראוי שמשרד החינוך יוביל את השתחררות החברה הישראלית מפחדיה, וייתן להם אוטונומיה

מאת:

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בחן את האופן שבו מורות ומורים לאזרחות בחינוך הערבי מתמודדים עם ההתנגשות בין עמדותיהם האישיות והקולקטיביות (כפלסטינים) לבין המדיניות של משרד החינוך בתוכנית הלימודים לבגרות באזרחות.

בגדול: מורות ומורים ערבים מזהים את תוכנית הלימודים ככזאת המנחילה את הנרטיב הציוני ומדירה ומדכאת את הנרטיב הפלסטיני. הם מודעים לתפקידם כמורים "מטעם המדינה", חוששים מסנקציות של הפיקוח המשטרי, ויחד עם זאת רואים בחינוך לזהות לאומית את אחד מתפקידיו של בית הספר וחובתם כמחנכים. על כן, הם נוקטים אסטרטגיות "כיפוף" שונות של התקנות, אשר מאפשרות להם לשרת את הצרכים שלהם ושל קהילותיהם.

הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

"להטוטנים" המתמקחים עם המציאות שנכפתה עליהם. מורה בכיתה. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

דווקא הבידוד של החינוך הערבי והפרדתו המוחלטת מהחינוך העברי יוצרים מרחב פלסטיני הומוגני, המחזק את הלגיטימציה והנכונות שלהם לחרוג מהמדיניות הרשמית.

המחקר נערך ופורסם על ידי הדיל דיאב וניסים כהן, מהמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת חיפה. מחקרים דומים שנערכו על ידי חוקרי חינוך (ויוזכרו להלן), הגיעו לאותם ממצאים ומסקנות, מה שמחזק את הטיעון.

לא מכבר כתבתי על ספר המאמרים "חינוך בחברה הערבית בישראל", אשר מוביל למסקנה האחת, הפשוטה והמתבקשת: ככל שזהותו של צעיר מקבוצת מיעוט מגובשת יותר, כך הוא מפתח "הרגשה חיובית" כלפי קבוצת הרוב.

מכאן מסקנתי שהלאומיות הפלסטינית לא תיעלם בגלל תקנות של משרד החינוך, תוכניות לימודים חד צדדיות ופיקוח משטרי. משרד החינוך היה הראשון שצריך ללכת בדרך ההפוכה: להכיר בהכרח של הפלסטינים לגבש את זהותם הלאומית, להבין שאין לו זכות להפריע לכך, ולאפשר אוטונומיה פדגוגית בחינוך הערבי בישראל. זאת הדרך לחיים משותפים.

הצד של הבחינה, והצד של האמת

במחקר, ביטאו המורות והמורים הערבים לאזרחות את פחדיהם: "תמיד יש חשש לדבר על נושאים ספציפיים, מכיוון שאנחנו לא רוצים להסתבך עם משרד החינוך…".

ועם זאת, תפיסתם ואחריותם כמחנכי הדור ברורה: "זוהי חובתי להציג את שני הצדדים: הצד של החומר לבחינה [בגרות באזרחות], והצד של האמת".

רבים מהם מוצאים את הדרך להציג את הנרטיבים המקבילים בכיתות: "אני אומר לתלמידים, אני רוצה להראות לכם שחומר בחינת הבגרות משקף נקודת מבט מסוימת, אבל יש נקודת מבט נוספת: שלנו. אני מעביר לתלמיד את שתי נקודות המבט…".

האסטרטגיות שהם נוקטים נפתלות, ומציגות באור מגוחך את תקנות משרד החינוך. כפי שהעיד אחד המורים: "אני יודע שעל פי החוק אסור למורה להשתמש במונח 'נכבה', אבל מי אמר שאסור לתלמידים להשתמש בו?"

כך גם כאשר ביקש מורה לעודד הפגנה כנגד שר החינוך דאז, רפי פרץ: "אתה לא יכול להדריך אותם באופן פומבי ולהגיד להם 'בואו להפגין', אבל אתה יכול ללמד אותם את הזכות להפגנה עממית…". שיעור עיוני לכאורה, שהניע את התלמידים לפעולה.

במחקר דומה ("בסבך הציפיות הסותרות", 2016) מאת ח'אלד עראר ופאדיה אבראהים, נזכרו אירועי שיא בימי מועד לאומיים פלסטיניים, אשר אורגנו על ידי ועד ההורים או הרשות המקומית, ולא תחת האחריות הישירה של בתי הספר.

אותן אסטרטגיות "כיפוף" של התקנות נמצאו גם במחקר מאת ראבח חלבי וספאא דבאח ("בין הפטיש לסדן", 2020), וכן במחקריהם של שחר גינדי ורקפת רון ארליך ("פוליטיקה בכיתה", 2018; "הלהטוטנים המתמקחים", 2021). בכל המחקרים נמצא שהמורים הערבים נמצאים "בין הפטיש לסדן", אולם לומדים "להלך בין הטיפות", כ"להטוטנים" המתמקחים עם המציאות שנכפתה עליהם.

תוכנית לימודים מדירה

את המסגרת להבנת הממצאים של המחקרים השונים, מצאתי במאמר מאת יוסי יונה (בספר: זהות, נרטיב ורב תרבותיות בחינוך הערבי בישראל). שורש הבעיה, כך הוא מציע, נמצא בתפיסה שהנרטיבים הלאומיים מתחרים זה בזה במשחק סכום אפס. כלומר שהכרה בזכות הפלסטינים להכרה לאומית, באה בהכרח יחד עם שלילה של הזכות הלאומית של הציונים.

כל עוד זאת התפיסה, ברור מדוע הממסד הציוני מפחד מכל בדל של אזכור של הנרטיב הלאומי הפלסטיני. תוכנית הלימודים באזרחות בחינוך הערבי (בדיוק כמו זאת בחינוך העברי) מחייבת את התלמיד הערבי ללמוד מושגים ומונחים מתולדות הציונות, כמו ארגוני המחתרות בתקופת טרום המדינה: הגנה, פלמ"ח, אצ"ל ולח"י. אולם בכל הקשור לערביות, מוזכרים רק מונחים תרבותיים, כמו למשל "הכנסת אורחים", ובשום אופן לא מונחים הקשורים לתנועה הלאומית הפלסטינית.

התוכנית באזרחות נלמדת בהיקף 3 יחידות לבגרות, כלומר כ-270 שעות בכיתות י'-י"ב. ועם זאת, כך מוזכר במחקר של דיאב וכהן, בפרק על הקמת מדינת ישראל מוקדשים שני שיעורים בלבד להוראת הצד הערבי במלחמת 1948. 2 מתוך 270! איזה מורה ערבי של תלמידים ערבים יכול לשתף פעולה עם הדרה שכזאת?

הציונים מפחדים

בשנת 2000 הציע שר החינוך דאז יוסי שריד שתלמידי ישראל ילמדו גם את שירתו (הלאומית) של המשורר מוחמד דרוויש. בדיון שהיה אז בכנסת, ביטא ראובן ריבילין, לימים נשיא המדינה, את פחדיו: "אם אנחנו צריכים ללמוד משורר לאומי פלסטיני ששולל את הזכות שלנו – למעשה אנחנו בעצמנו יכולים להכניס לילדינו […] שיתהו וישאלו: אולי באמת התנועה הציונית לא היתה תנועה מוסרית?"

נו? ומה רע בזה שילדינו יתהו וישאלו? אני מתפלא מדוע דווקא אנשי ימין, שכל כך בטוחים שהציונות היתה ועודנה תנועה מוסרית, מפחדים מתלמידים שואלים. אבל עובדה שזה מפחיד אותם.

השבוע, למשל, ביטא ראש הממשלה, נפתלי בנט, את תפיסתו ש"הפלסטינים לא הולכים לשום מקום". ולמרות זאת, ואולי דווקא בגלל ההכרה בקיומם לנצח, חושש בנט מהכרה בלאומיותם. כך למשל, כאשר שימש שר החינוך טירפד בנט יוזמה שהניעו גורמי המקצוע במשרד, לקידום חינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות כלפי הערבים.

ראש הממשלה, נפתלי בנט (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

ראש הממשלה, נפתלי בנט (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

תרבות כן, לאומיות לא

יונה מסביר במאמר כי לנוכח הפחד, פועלת מערכת החינוך בדיכוטומיה מוזרה: מצד אחד הכרה מלאה בתרבות הערבית, ומצד שני שלילה מוחלטת של הלאומיות הפלסטינית. כביכול הם לא צדדים של אותה מטבע בדיוק.

ועדת התכנון לחינוך הערבי שפעלה ב-1973 בראשות מתתיהו פלד, המליצה אז כי מטרה החינוך הערבי תהייה: "להשתית את החינוך על יסודות התרבות הערבית". זה נתפס בזמנו כל כך מרחיק לכת, שמיד הם הוסיפו: "ונאמנות למדינת ישראל". זהות תרבותית כן, זהות לאומית לא.

גם במטרות החינוך הכללי, שנוסחו בשנת 2000, חוזרת אותה דיכוטומיה. כל תלמידי ישראל נדרשים, על פי מטרה 11: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית". וזהו. הערבים בישראל מוצגים כקבוצה אתנית, תרבותית, אבל בשום אופן לא מוכרים כקבוצת מיעוט לאומי.

אגב, גם לאחר "חוק הנכבה", יש למורות ולמורים חופש ביטוי רחב, יותר ממה שנדמה. ראו בעניין זה מסמך הסברה על חופש הביטוי בכיתות, של האגודה לזכויות האזרח.

לשים את הלאומיות הפלסטינית על השולחן

בכמה מהמאמרים שהוזכרו מוצגת העמדה הישראלית בעניין זה בשם: "דו-תרבותיות חד-צדדית". הציונים נכונים לשיתוף, אבל רק בתנאי שהערבים יוותרו על קיומם הלאומי. זה כל כך מגוחך, שראוי היה למשרד החינוך לעשות מעשה, ולהוביל את השתחררות החברה הישראלית מפחדיה. לא רק "הפלסטינים לא הולכים לשום מקום", גם הלאומיות הפלסטינית לא תיעלם מחיינו בגלל עריכה מגמתית של תוכניות הלימודים.

בנייר עמדה שכתבו יוסף ג'בארין ואיימן אגבאריה בדרישה לאוטונומיה פדגוגית, הם מגדירים את החינוך הערבי בישראל "צל שאין לפניו דמות". אבל מכיוון שהצל חי ובועט, והמורות והמורים מוצאים דרכים לטפחו, הגיע העת להתיר ולגלות גם את הדמות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
במקום להגן על עיתונאים בעזה, הווסט הפך לסכנת חיים. קסדת עיתונאי על קברו של חמזה אל דחדוח, עיתונאי אל-ג'זירה שנהרג ממתקפה ישראלית. חמזה הוא בנו של מנהל משרד אל-גיזירה בעזה, ואאל אל-דחדוח. ינואר 2024 (צילום: מוחמד טלאטתנה, שותפות AP ו-DPA)

במקום להגן על עיתונאים בעזה, הווסט הפך לסכנת חיים. קסדת עיתונאי על קברו של חמזה אל דחדוח, עיתונאי אל-ג'זירה שנהרג ממתקפה ישראלית. חמזה הוא בנו של מנהל משרד אל-גיזירה בעזה, ואאל אל-דחדוח. ינואר 2024 (צילום: מוחמד טלאטתנה, שותפות AP ו-DPA)

הווסט לא עזר: כך כטב"מים ישראלים הרגו עיתונאים בעזה

טילים מכטב"מים אמורים לפגוע בול במטרה, ובכל זאת לפחות 18 עיתונאים נהרגו ונפצעו בעזה מכטב"מים ישראליים, בין יותר מ-100 עיתונאים פלסטינים שנהרגו במלחמה. מקור ישראלי: "אפשרי" שעיתונאים סומנו כמטרה. פרויקט מיוחד של "פורבידן סטוריז" עם "שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf