newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זהו לא רק תיעוד הכיבוש, אלא סיפורם של החיים עצמם

הספר "חמישים" מצליח לתאר את המציאות היומיומית שמעבר לכיבוש, ואת מה שגרוע ממנו: כיבוש שהוא אינו רק צבאי אלא גם אזרחי, הוא כבר לא זמני והוא ממש לא אידאולוגי

מאת:

כותב אורח: ראיף זריק

הספר "חמישים – סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש", שיצא לאור לרגל חמישים שנות כיבוש ישראלי (בעריכת מייקל שייבון ואיילת ולדמן) מצליח במשימה שאותה לא תכנן לעצמו בכלל. הרעיון של הספר נולד – כפי שניתן להסיק מכותרתו – להיות עד לכיבוש, לכיעורו ופשעיו, וזאת בשנה החמישים לכיבוש הישראלי בגדה המערבית ורצועת עזה. אך מי שקורא את הספר שם לב שהוא לא מתאר את הכיבוש, אלא משהו אחר, שדומה לכיבוש אך שונה ממנו.

המילה "כיבוש" מעלה דימוי של חיילים וצבאות שהאובססיה שלהם היא הביטחון, אך הספר מביא מראות ועדים ועדויות של מה שהוא יותר מכיבוש – מנגנון של שליטה כמעט על כל דבר: בנסיעה בדרכים ובמחסומים, בתעודות זהות, בחלוקה של אזורים, הפרדתם וחיתוכם, בתכניות הלימודים ובחיי נהגי המוניות (בפרק "סאמי" שכתב רג'א שחאדה).

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

זהו מנגנון שעובד על הפצת דאגה תמידית שמחייבת את הפלסטינים להיות תמיד מוכנים עם מסמכי הוכחה ("סאם" של מייקל שייבון), מנגנון שמכריח פלסטינים לעמוד כל יום בתור במחסומים, ומנגנון שמנשל פלסטינים מיכולתם לשלוט בזמן (המאמר של עלאא חליחל), ועוד.

כיבוש שהוא כבר לא צבאי, לא זמני וכבר לא אידאולוגי

הקורא מרגיש שהוא עומד מול מנגנון שלוחץ על החזה של הפלסטינים ושולט בחושיהם, מארגן מחדש את רגשותיהם, נכנס להם לחדרי השינה, מפריד בין משפחות והורס משפחות והופך את הקיום שלו לקיום בעל תסמינים של דאגה, מתח וחרדה שמהלך לו על חוט דק של זמן מעל לאדמה שתמיד זזה במקומה.

במובן הזה, הספר מתאר את מה שהוא מעבר לכיבוש ויותר גרוע ממנו. הוא מתאר כיבוש שהוא לא סתם כיבוש, זאת משלוש סיבות: הוא כבר אינו רק צבאי אלא גם אזרחי, הוא כבר לא זמני, והוא כבר לא אידאולוגי.

ראשית, הכיבוש כמובן עומד על כוחו של הצבא, אך הצבא עושה הרבה מעבר לכיבוש צבאי. הוא בונה התנחלויות ופסי רכבת ואוניברסיטאות ומכוני מחקר. הצבא נמצא ברקע אך החזית של הכיבוש היום היא ההתנחלויות והחיים האזרחיים "הרגילים". כיום יש מתנחלים בתפקידים רשמיים בבית המשפט העליון ובממשלה הישראלית.

שנית, בשל הסיבות לעיל, הכיבוש מנהל את עצמו כאילו הוא לא זמני אלא שהוא כאן בשביל להישאר ובשביל לשלוט בפלסטינים. זה לא אומר שגורלו הוא להישאר, אך זה מעיד על התפיסה העצמית שלו ועל האופן שבו הוא מנהל את עצמו. תחומי העניין שלו כוללים את הכל, כולל המים והאויר, והוא בעל תכניות ארוכות טווח וכוללניות.

שלישית, פרויקט ההתנחלות כבר אינו פרויקט עבור יקירי המתנחלים מהימין הלאומי-דתי השמרני כפי שהיה לפני כמה עשורים. ההתנחלויות והמתנחלים הם פרויקטים שאליהם רצים כרישי הקבלנים הגדולים ביותר. הם רצים אחרי אדמות זולות כדי לבנות עליהןפרויקטים של נדל"ן, ואז רצים לשווק אותם לפלחי אוכלוסייה שרוצים לגור ברמת חיים טובה במרחק של חצי שעה מתל אביב. לזה תוסיפו את ההקלות במס ואת התמיכה הממשלתית הנדיבה בשירותים חברתיים, ותראו כיצד ישראל הקימה משטר ניאו-ליברלי בתוך הגבולות שלה, ומשטר רווחה בהתנחלויות. האוכלוסייה שמרוויחה מההתנחלויות זו כבר לא רק הקבוצות האידיאולוגיות הימניות-דתיות.

מה עושים כשהמציאות הכל כך שגרתית, היא החריגה?

כתוצאה מכך, הכיבוש וההתנחלויות עוברים לשלב של המובן מאליו. הכיבוש יוצא מהחזית ועובר לרקע. הוא כבר לא האירוע אלא הרקע לאירוע. ירי במחסומים, פשיטות על מחנות פליטים, הפקעת אדמות, סגירת מוסדות – כל אלה הם אירועים שהכיבוש נמצא ברקע שלהם, וכמו כל רקע הוא נדון להפוך לשקוף עם הזמן כי הוא הופך להיות המסגרת שבתוכה קורים ומסתדרים להם החיים. ואז החשיבה הופכת להיות על איך לשנות בתוך המסגרת, ולא איך לשנות את המסגרת עצמה.

> כשהמילה כיבוש מפסיקה לתאר את מה שקורה בין הים לירדן

פלסטינים מהגדה המערבית חוצים דרך מחסום קלנדיה בדרכם לתפילות הרמאדן במסגד אל אקצא בירושלים, לקראת אירועי לילת אל קאדר. 21 ביוני 2017 (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

פלסטינים מהגדה המערבית חוצים דרך מחסום קלנדיה (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)

המובן מאליו הזה ונרמול הכיבוש הם האתגר שבפניו עומד הספר: איך כותבים על סיפור, בעוד הסיפור הוא החיים היומיים הרגילים – שהם לא רגילים? איך ניתן לאחוז בחוסר הנורמליות של הרוטינה? איך כותבים על מה שנראה רגיל כשהוא בעצם חריג?

מאחר והטקסטים בספר הם טקסטים ספרותיים, הם מתחייבים למה שהם רואים ומצליחים לתפוס את המציאות בפרטי החיים היומיומיים שלה. עם התחייבותם של הטקסטים לחווית החיים, הם בעצם "בוגדים" במשימה שניתנה להם – הלא היא לתעד את הכיבוש. הם מתעדים את מה שמעבר לכיבוש, את מה שהוא יותר כבד ומכוער ומתועב מהכיבוש.

יכול להיות שזו מעלתה של הספרות על המשפט: השפה המשפטית ושפת זכויות האדם מתבססות על "ההפרות", אך ההתייחסות רק להפרות היא מסוכנת כי היא רואה את הרגעים של "חוסר האיזון" שנמצאים מחוץ לרקע או למסגרת, אך אינה מצליחה לראות את המסגרת או את הרקע. אולי זה ייחודה של הספרות, לראות את מה שהמשפט אינו רואה, והוא מתעד את מנגנון ההרג ורואה בו את האירוע וכך מתאפשר לנו לא ליפול אל תוך סטגנציה רגשית, וכדי שלא נסובב את הגב שלנו לכאביה של האנושות בכלל ולכאבו של העם הפלסטיני בפרט.

ראיף זריק הוא מרצה למשפטים ועוסק בפילוסופיה פוליטית. המאמר פורסם במקור באתר קדיתא, ותורגם לשיחה מקומית על ידי דימה דראושה.

> מרתון התנ"ך, והניסיון לנרמל את שליטתנו בשטחים

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

הבעיה של מערכת החינוך היא לא המורות אלא התנאים שמספקים להן על מנת לממש את מקצועיותן. מורה בכיתה בגבעתיים. אילוסטרציה (הדס פרוש/פלאש 90)

שום תוכנית לימודים לא תמחק מהעולם את הלאומיות הפלסטינית

הדיכוי של הלאומיות הפלסטינית במערכת החינוך משיג את ההיפך מהמכוון, ומחקרים מראים כי המורות והמורים הערבים מוצאים דרכים להתמודד עמו ו"להלך בין הטיפות". ראוי שמשרד החינוך יוביל את השתחררות החברה הישראלית מפחדיה, וייתן להם אוטונומיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf