היינו אמורים לזהות את ה"מסית מרכזי" בין אלפי מפגינים ולירות לו ברגלים
לפני שש שנים הייתי שם. אותם האזרחים, אותה המחאה, ואותה ריצה אל עבר הגדר שמסמלת יותר מכל כי המוות הוא כנראה אלטרנטיבה לא כל כך רעה. גם אותן פקודות לירות לעבר גוש של מפגינים ולחפש "מסיתים". אני כבר השתחררתי, תושבי עזה עדיין שם, נאבקים על חירותם
כותב אורח: שי אילוק
הייתי שם לפני שש שנים. 30 במרץ 2012. יום שישי, יום האדמה. הפגנות אחרי תפילת יום שישי. חוליית הצלפים מתמקמת כבר בלילה שלפני ויתר היחידה עם אמצעים לפיזור הפגנות במוצבים קרובים יותר לגדר. הפקודה ברורה: כשעזתי עובר את גדר התיל של אזור החיץ – 300 מטר מהגדר (לכיוון עזה), לפי פקודה, ניתן לירות לעבר הרגליים של "מסיתים מרכזיים".
הפקודה הזאת, שלא ניתן להבין ממנה איך חייל אמור לבודד "מסית מרכזי" מתוך עשרות אלפים ולירות בו ברגל – הטרידה אותי אז וחזרה להטריד אותי בסוף השבוע האחרון עם הדיווחים על הירי במפגיני צעדת השיבה. "איך ירי חי לתוך גוש מפגינים יכול להיות פקודה חוקית?", שאלתי אז את הסמ"פ שלי. עד היום לא קיבלתי תשובה.
מה היה קורה אילו חיילים היו משרתים באותו הקו לאורך כל השירות שלהם? הרי כמו שלפני שש שנים עבורנו, חיילים שזה הרגע סיימו מסלול והגיעו לקו עזה, יום האדמה הצטייר כ"סוף-סוף אקשן", "הזדמנות לתת עבודה", "פעילות מאתגרת" – כנראה שגם אותם נערים שירו למוות בסוף השבוע האחרון בלפחות 14 פלסטינים חשבו בדיוק אותו דבר. כנראה שגם המפקדים שלהם היו מאוד נרגשים. הזדמנות להביא ביצועים.
> איך אפשר להרוג 16 פלסטינים ולהטיל את האחריות על חמאס?
אני די בטוח שאם חבריי לצוות היו נקראים מאז, מדי שנה, לעשות את אותה הפעולה בדיוק, ייתכן ומשהו היה מחלחל ומשתנה. הרי הסיטואציה הזאת – כל שנה, אותו זמן, אותו מקום, תמיד מישהו יאבד את חייו, ותמיד הסיכוי שזה יהיה פלסטיני ולא יהודי עומד על בערך 99% – היא אולי הגיונית רק בפעם הראשונה. הגיונית בעיניו של נער בן 18 שמגיע לאזור חדש ולא מוכר.
אבל כל חייל שהיה חוזר לשם מדי שנה, ורואה בעצמו שוב ושוב דרך הכוונת, עם כיווץ הלב הבלתי נמנע, עזתי שנופל ארצה קטוע רגל במקרה הטוב ומת במקרה הרע – היה מייצר פתרון טוב יותר למצב. כל חייל שהיה חוזר לשם מדי שנה ורואה את אותם האזרחים, אותה המחאה, ואותה ריצה אל עבר הגדר שמסמלת יותר מכל כי המוות הוא כנראה אלטרנטיבה לא כל כך רעה – היה מבין שחייבת להיות דרך אחרת.
יש לי חבר אחד שאשכרה הרג שם מפגין. אני חלק מצוות שסוחב על כתפיו את המוות הזה. ההבדל היחיד ביני לבין החבר שלי היה עניין שרירותי של חלוקת פק"לים עוד בזמן ההכשרה. אם הייתי נשלח לקורס צלפים ולא לקורס חובשים – אני הייתי יורה, וכך כל אחד אחר בצוות. הצוות כולו נתן תמיכה לפעילות הזאת – והדם, למרות שהשתחררנו וכבר חזרנו מהטיול הגדול – עדיין עלינו, וספק אם מישהו מלבדי זוכר זאת.
כל שנה היא שנה חדשה. מגיעים לעזה מפקדים חדשים, חיילים חדשים, דם צעיר חדש ונמרץ והנהגה שגם היא עם זיכרון לטווח קצר במיוחד.
> אנשים יוצאים להפגין וחוזרים בתכריכים. לנו אסור לשתוק
לחיילים יש פריווילגיה. בכל שלושה או שישה חודשים הם עוברים לקו אחר. הם רואים קצת מהייאוש של עזה, אבל עוד לפני שיספיקו לעבד אותו ולחשוב עליו דבר או שניים הם עוברים לראות את הייאוש בחברון, רמאללה ושכם. אחר כך אולי "מתאווררים" קצת עם קו "קליל" יותר בצפון או במצרים.
החייל הבודד דפק על דלת משפחת אבו-עוואד באמצע הלילה רק פעם אחת, הוא ירה ביום האדמה רק פעם אחת, עשה "תגבור צירים" רק במשך חודשים בודדים, וביצע מעצרים רק במשך מספר חודשים. אחריו כבר הגיע חייל אחר והחליף אותו – עד גם שהוא זוכה להשתחרר ולהשיג את חירותו.
אזרחי עזה ואזרחי הגדה חוגגים יובל תחת כיבוש, ואין אף מחזור גיוס אחריהם, אין אף אחד שיבוא לשחרר אותם ולשאת בנטל. מה שאצלנו כחיילים הוא זמני – עבורם הוא נצחי.
שי אילוק הוא לוחם לשעבר בפלס״ר נחל וכיום פעיל בתנועת לוחמים לשלום וסטודנט לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב.
> מסר ממארגני צעדות השיבה בעזה: "רוצים לחיות בשלום עם הישראלים"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן