המשטרה נגד החיסיון העיתונאי: מה האינטרס של הציבור?
החיסיון העיתונאי לא שייך לעיתונאים וגם לא למקורות, הוא שייך לציבור. טוב שיש במדינה משטרה שחוקרת עבירות, אבל העיתונאים לא צריכים לעבוד בשבילה
כותבים אורחים: אמיר בשה ומורן סבוראי
במסגרת חקירה שהיא מנהלת תחת צו איסור פרסום, פנתה משטרת ישראל לאחרונה לבית המשפט בבקשה שיורה לכל מערכות החדשות בערוצי הטלוויזיה והאינטרנט למסור לידיה חומרים עיתונאים שנמצאים ברשותם הקשורים לאותה פרשה. בית המשפט הסכים, הצווים יצאו, ומערכות התקשורת התנגדו ומחו נגד הצו.
אין זו הפעם הראשונה בה מבקשת משטרת ישראל מבתי המשפט אישור לעשות שימוש בחומר עיתונאי שנמצא ברשותם של עיתונאים וכלי תקשורת וזאת על אף מעמדו של החיסיון העיתונאי שהמשטרה מנסה, שוב ושוב, לצמצם אותו. נושא הסרת החיסיון העיתונאי תלוי ועומד גם כעת בפני בית המשפט המחוזי בעקבות דרישת המשטרה לקבל חומרי גלם עיתונאיים מתוך ראיון שערך כתב חברת החדשות של ערוץ 2, גיא פלג, עם נאשמת בפלילים.
בעבר המשטרה אף פנתה לבית המשפט בבקשה שנדחתה להסרת החיסיון לגבי מסירת תמונות שצילמה צלמת עיתונות במהלך התפרעת מפגינים יהודים במפקדת חטיבת יהודה, וגם דרשה מצלמי עיתונות למסור לה תמונות מעימותים עם בדואים ליד העיירה חורה. בשני המקרים האחרונים בתי המשפט בסוף ביטלו את הדרישה המשטרתית.
הרשות הרביעית
החיסיון העיתונאי הוא כלי בעבודת העיתונאי ופגיעה בו מהווה צמצום של החירות העיתונאית, לצד פגיעה גם מערכת היחסים המורכבת והעדינה בין העיתונאי לבין המקור. החיסיון העיתונאי חל גם על זהות המקורות וכן על חומר שנמסר לעיתונאי ממקורותיו לרבות גם למידע שעלול לחשוף את המקור – כלומר, גם חומר עיתונאי שלא נוצר עקב הסכמה מפורשת בין העיתונאי למקור. פגיעה במערכת היחסים העדינה שבין העיתונאי למקור, יכולה ותהיה לאפקט מצנן על מקורות שיחששו מחשיפה דבר שיגרום לסיפורים רבים, שיש אינטרס ציבורי לחשיפתם, להיוותר עמוק מאחורי הקלעים והעין הציבורית, בתוך "תיבת פנדורה" שלא תיפתח לעולם.
מנגד, לטענת המשטרה והפרקליטות, החשיבות של גילוי האמת – חייבת להיות מעל החיסיון העיתונאי. לנושא זה נחזור בהמשך.
> עיתונאים בעד צנזורה: על כתבת שוברים שתיקה בערוץ 2
בפסק הדין בעניין ציטרין (1987), שהניח את היסודות לחיסיון העיתונאי, נקבע כי חריגה מחיסיון עיתונאי תתאפשר רק במקרים חריגים, בהתקיים מבחן משולש של רלוונטיות (המידע המבוקש רלוונטי להליכי המשפט והחקירה), מהותיות (המידע המבוקש חיוני ובעל חשיבות למען עשיית צדק בעניין מהותי, קרי פשע או עוון בעלי תוצאות או משמעות מהותית) ונחיצות (המידע המבוקש נדרש מאחר ואין אפשרות לערוך משפט צדק ללא קבלתו).
בית המשפט העליון דאז עמד על יסודותיו של חסיון זה (שיסודו בהלכה הפסוקה ולא בחוק) במבנה הדמוקרטיה ובמקומו החשוב של חופש הביטוי במסגרת זו. ראוי לזכור, כי "חירות הביטוי" אינה רק מטבע לשון שחוק, אלא כלי המאפשר דיון ציבורי, ובמסגרתו תחרות הוגנת בין עמדות שונות. "שוק הרעיונות" המתאפשר באמצעות חירות הביטוי הוא כלי של ממש בשמירה על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק, ובתוך כך, בהמשך בחינתה של האמת ביחס למתמודדות אפשריות שונות הטוענות לכתר.
לכן העיתונות נחשבת חלק מ"הרשות הרביעית" (לצד שלושת הרשויות הקלאסיות: השופטת, המחוקקת והמבצעת), שתפקידה להגן על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק באמצעות עמוד התווך של ביקורת ציבורית, זאת היא עושה לצידם של גורמי ביקורת נוספים, כמו מבקר המדינה.
עיתונאי הוא לא "מודיע"
במובן היסודי ביותר, החסיון העיתונאי אינו "שייך" – אם כן – לעיתונאי זה או אחר, ואף לא למקור זה או אחר, אלא הוא שייך לציבור. השאלה אינה – ובכל מקרה אינה רק – מה רוצה או מה מוכן המקור וגם אינה מה רוצה העיתונאי הספציפי, כפרט.
במאמר מפורסם בן כמעט מאה שנה עשה המשפטן הופלד הבחנה בין שימושים שונים של המילה זכות: זכות; פריבילגיה; חסינות; וכוח. אם ניישם את ההבחנה הוותיקה הזו על שאלת גבולות החיסיון העיתונאי, ועל מה שמתרחש בכלל בעולם העיתונות, אזי חשוב להדגיש: הזכות היא של הציבור, להיות בעל עיתונאות חופשית; הפריבילגיה היא של העיתונאי, זו הפריבילגיה שלא לחשוף מידע מסוים המוגן באמצעות החיסיון העיתונאי; הכוח, להפעיל את החיסיון, גם הוא של העיתונאי, שאינו כפוף בעניין זה לגורמים שלישיים; ואילו החסינות, מוענקת למקור.
ובמילים אחרות – כפי שעורך דין אינו רשאי לחשוף את מה שחוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח (כי הזכות אינה שלו), כך גם העיתונאי (ואפילו המקור) אינם בהכרח רשאים לחשוף מידע החוסה תחת חיסיון עיתונאי, כי הזכות אינה של מי מהם – אלא של הציבור עצמו.
אכן, חשוב וראוי כי במדינה מתוקנת תהיינה רשויות אכיפה ראויות לשמן והפשע יימנע. חשוב לא פחות כי תהיה עיתונות חופשית – המדובר בשתי רשויות שראוי שלא יתערבבו זו בזו במובנים הפוגעים בעקרונות היסודיים ביותר המקימים אותן.
> תקרית יערי-וייס: מי בכלל צריך פרשנים לענייני ערבים?
עיתונאי אינו עוד משלח יד אלא תפקיד בעל מעמד וחשיבות ציבורית במדינה דמוקרטית, וחלות על העיתונאי נורמות כבדות משקל של אחריות והבאת הסיפור האמיתי בפני הקורא, הצופה או המאזין.
השאלה היא מה נכון מבחינה ציבורית וכיצד שומרים על עיתונאות חופשית, שאינה תלויה ברשות המבצעת ואינה הופכת לגורם שהוא חלק מהרשות המבצעת. עיתונאי אינו "מודיע" של הרשות המבצעת, אינו "עובד" של הרשות המבצעת, ועם כל החשיבות של שמירה על החוק ומניעת פשע (שאיננו מזלזלים בו כמובן), ראוי גם ראוי שהעיתונאות תישאר חופשיה מהרשות המבצעת, שימשיכו ויבואו בשעריה ידיעות התורמות לחופש הביטוי ולזרימה החופשית שלו.
אכן, יש ובמסגרת ראיון עיתונאי נחשפות עובדות חדשות שהמשטרה או רשויות החוק מעוניינות להמשיך ולחקור אותן. לשם כך הן רשאיות, כמובן, להזמין לחקירה את אותם גורמים החיוניים להמשך החקירה, יהא זה המקור או גורם אחר. החובות והזכויות העומדות לנחקר במסגרת כזו – ולרבות זכות השתיקה מחד והחובה להעיד מאידך – עומדות בעינן. ואולם אין לאפשר לרשות המבצעת להיכנס לגדרי הרשות המבקרת ולקבל חומרי רקע או חומרי גלם עיתונאים – משום שיש בכך כדי להפר את האיזון העדין, השברירי לעיתים, שהוא מה ששומר על שלטון החוק.
עו"ד אמיר בשה ועו"ד ד"ר מורן סבוראי הם היועצים המשפטיים של ארגון העיתונאים בישראל ושותפים במשרד בשה זבידה סבוראי, המתמחה במשפט עבודה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן