הוא לא רק תכנן פיגועים; הוא כבר חשב מי יגור בבתים שלנו

יעד מרכזי. הכניסה לטובא-זנגרייה, בינואר 2021 (צילום: דיוויד כהן / פלאש90)

פרקליטות מחוז מרכז הגישה אתמול (שני) לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד כתב אישום נגד פרופסור למתמטיקה ומרצה באוניברסיטת בר-אילן. לפי כתב האישום, הפרופסור תכנן לרצוח מאות ערבים כדי להביא לגירושם של האזרחים הערבים ושל הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מיוחסות לו עבירות של הכנה לביצוע מעשי טרור, סחיטה באיומים ושיבוש מהלכי משפט.

לפי מסמך המצוטט בכתב האישום, התוכנית כללה גם הוראה לשמור על הבתים, כדי שאחרי ההרג והגירוש יוכלו מפונים יהודים ועולים להתגורר בהם. המתכנן כבר חשב על מי שייכנס לבית אחרי שהמשפחה שחיה בו תסולק. במסגרת התוכנית לרצוח מאות אנשים, הוא מצא מקום לדאוג לרכוש שיישאר אחריהם. כשקוראים את הפרט הזה, קשה לחזור אל הניסוח המרוחק "עבירות ביטחוניות". מדובר בחיים שלנו, ובאפשרות שמישהו אחר כבר מתכנן מה יקרה במקום הזה בלעדינו.

אנחנו יודעים שהגזענות הולכת ומחריפה. אנחנו נתקלים בה מספיק פעמים כדי שלא נזדקק לאזהרה נוספת. ובכל זאת, ההסלמה והאכזריות שבתוכנית הזאת מצליחות לזעזע. מה שמפחיד במיוחד הוא שמימוש של חלקים ממנה כבר לא נראה דמיוני. הייתי רוצה לקרוא את כתב האישום ולחשוב שאין שום סיכוי שמישהו יצליח להוציא דבר כזה לפועל. קשה להחזיק בביטחון הזה כשמסתכלים על מה שכבר קורה סביבנו.

לפי כתב האישום, המרצה תכנן פיגועים שנועדו לרצוח בין 600 ל-700 ערבים. המטרה היתה לעורר בהלה, שתוביל לגירושם לצמיתות של האזרחים הערבים, בהם הבדואים, ושל הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה המערבית – לירדן, ללבנון ולעזה. לתוכנית קרא "עם יעשה טרנספר". הוא ביקש להפעיל 72 משתתפים ב-12 חוליות, לפחות מחציתם בעלי רישיון נשק. הוא עצמו החזיק אקדח ברישיון.

המסמך כלל הנחיה "לא לרחם אפילו על הנשים ועל הילדים האכזריים והמבחילים שלהם", וגם תוכנית להשתלטות על בתי חולים. לצד הרצח, הנאשם תכנן להפיץ בזמן אמת קריאות לציבור להצטרף. ההרג ופרסומו נועדו לדחוף עוד אנשים להשתתף ולגרום לאחרים לברוח. הוא חשב גם על הדרך שבה הציבור יראה את האלימות, ועל האפשרות שהצופים יהפכו לשותפים לה.

ההכנות התחילו, לפי כתב האישום, בפברואר 2023, כלומר לא ניתן לטעון שהתוכנית נולדה בעקבות אירועי 7 באוקטובר (אף שלפי התביעה הם העצימו את נחישותו). באביב אותה שנה אסף הנאשם תצלומי אוויר וערך סיורים באזור טובא-זנגרייה. בבקשת המעצר מפורטת הודאתו, ונכללים מסמכים ועדויות התומכים בה.

לפי כתב האישום, ניסיונות הגיוס נכשלו. משה פייגלין, שהנאשם רצה להיעזר בו כדי להגיע לפעילים, לא נענה לפניותיו. בתו של הנאשם סירבה לחבר אותו למכריה מנוער הגבעות. 12 החוליות היו חלק מהתוכנית, ולא רשת שהוקמה. ובכל זאת, במשך תקופה ארוכה הוא פנה לאנשי ביטחון לשעבר, לאנשי תקשורת, לאקדמאים ולפעילים, משום שסבר שיוכל למצוא אצלם הזדהות. השאלה מדוע חשב כך עדיין תקפה, גם אחרי שסירבו לו.

לפני כשלושה שבועות ראינו תלמיד מדבר למצלמה על הרצון להרוג ערבים. בסרטון שפרסם ליאור שליין ב-15 בספטמבר, אמר הנער: "כל ערבי בארץ צריך למות". למחרת, בעקבות סערה ולחץ מצד הוריו של הנער, מורים וראש המועצה האזורית, שליין הסיר את הסרטון. הנער איבד בני משפחה ב-7 באוקטובר, אבל אמר שהחזיק בעמדות האלה עוד לפני המלחמה. האובדן שלו מחייב רגישות, אבל גם במסגרת הבנת הכאב יש להקשיב לאיום שהוא מפנה כלפי אנשים שלא פגעו בו.

שליין אמר בתגובתו שצעירים רבים נוספים חושבים ומדברים כך, ותהה: "אם הדברים כל כך מזעזעים, איפה הייתם עד אתמול? מה עשיתם? עזבו מה עשיתם, מה תעשו עכשיו?" ההסרה נועדה להגן על הנער מפני החשיפה, אבל מה יגן על האנשים שעליהם דיבר? גם לאחר שהסרטון הוסר, לא ניתן להתעלם מהשאלה איך תלמיד מרגיש בנוח לקרוא להרג ציבור שלם במהלך שיחה בבית הספר. אי אפשר להשאיר את הטיפול בכך להורים ולמורים שלו ולחזור לשגרה.

עכשיו דמיינו תלמיד ערבי אומר שהוא רוצה להרוג את כל היהודים. האם היו מנסים להבין את נסיבות חייו באותה סבלנות? האם הדיון היה נשאר ממוקד בו, או שהיו מעמידים במרכזו את הוריו, את בית הספר ואת החברה הערבית כולה? האם הוא לא היה נעצר מיד?

ביוני פורסמה שיחה אחרת של שליין עם נער שהציע לגרש את כל הערבים. כפי שנכתב בעקבותיה ב"שיחה מקומית", השיחה הזאת לא חשפה רעיון או תופעה חדשים, אבל היא הציפה את העובדה שרעיונות שבעבר נחשבו לבלתי לגיטימיים או קיצוניים יכולים להיאמר כיום במהלך שיחה כמעט שגרתית. כמה חודשים אחרי זה התקדמנו מגירוש להרג. אלה שני נערים שונים, אבל הציבור שומע את שניהם בתוך אותו ויכוח על זכותנו לחיות כאן. הרי מי שמציע לגרש מיליוני אנשים צריך להביא בחשבון שהם ירצו להישאר בבתיהם. מה הוא מציע לעשות להם אז?

אסור להקל ראש בסכנה

את ההנחה שאפשר להכריע מבחוץ את עתידנו שמענו שוב ב-28 בספטמבר, כאשר פעילי ימין שחזרו לאזור המאחז ליד מג'ד אל-כרום תיארו את תושבי היישוב כ"תושבים זמניים". אני חושב שהפירוש של "זמניים" בהקשר הזה ברור מאוד.

אני חוזר גם לטובא-זנגרייה. ביוני כתבתי על ביקוריהם של אנשי ימין ביישוב: השר איתמר בן גביר הגיע למקום והתעמת עם תושבים, וח"כ צבי סוכות ניסה לפרוץ לבית ספר בעזרת מסור. עכשיו אנחנו קוראים שהמרצה סימן את אותו יישוב כיעד מרכזי בתוכניתו. הסיורים שלו שם התקיימו כמה שנים לפני הביקורים של בן גביר וסוכות, כך שאין בסיס לקשור ביניהם ישירות. אבל השאלה מה הופך שוב ושוב את היישוב ותושביו למטרה נשארת.

תיארו את תושבי היישוב כ"זמניים". מאחז חדש שהוקדם בצמוד לאדמת מג'ד אל-כרום, ב-13 בספטמבר 2026 (צילום: אורן זיו)

בעקבות הפרשה הנוכחית, זימנו ועדת המעקב העליונה וועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות ישיבת חירום במועצה המקומית בטובא-זנגרייה. יו"ר ועדת המעקב, ג'מאל זחאלקה, אמר שהמקרה אינו מנותק מהאקלים הפוליטי שבו מתרבות הקריאות לטרנספר וההסתה נגד האזרחים הערבים. יו"ר ועד ראשי הרשויות, מאזן גנאים, הדגיש שאין כוונה לזרוע פחד, אך אסור להקל ראש בסכנה.

עבור תושבי טובא-זנגרייה, הפרטים בכתב האישום נוגעים למקומות שבהם מתנהלים חייהם. לפי כתב האישום, הנאשם אסף תצלומי אוויר של סביבת היישוב, סייר באזור ובחן כיצד לתקוף אותו. התושבים זכאים לדעת מה נעשה כדי להגן עליהם ואיך הרשויות מתייחסות לאיומים המופנים כלפיהם. העובדה שהמזימה לא יצאה לפועל אינה מסיימת את הדיון בביטחונם. חובת המדינה להגן על חייהם מתחילה הרבה לפני שנורית הירייה הראשונה.

כדי למלא את החובה הזאת, נדרש גם בירור של הטיפול בחקירה. לפי הפרסומים, שב"כ העביר את התיק למשטרה בתוך שעות, עוד לפני החיפוש בבית הנאשם, וההחלטה שלא להמשיך בטיפול התקבלה בדרגים בכירים. בתגובת שב"כ נאמר שאנשיו עצרו וחקרו את הנאשם, שכוונותיו נחשפו בחקירה ושתוצריה שימשו בסיס להמשך חקירת המשטרה. התגובה חשובה, אך גם השאלה מה היו השיקולים שהובילו את שב"כ לסיים את מעורבותו בתיק כזה נותרה פתוחה.

שמו של הנאשם עדיין אסור בפרסום, עוד דבר שמעורר דיון בנוגע לפער ביחס ליהודים ולערבים. פרופ' ריאד אגבאריה מאוניברסיטת בן-גוריון אמר בעניין כי "אילו היה מדובר במרצה ערבי, איש לא היה ממתין לכתב אישום, והמסכים כבר היו מתמלאים בדיונים על 'גיס חמישי'". הוא הדגיש שחזקת החפות שמורה לנאשם ושבית המשפט יאמר את דברו, אך הוסיף: "שתיקה אינה ניטרליות, והמתנה אינה עמדה". אגבאריה הזכיר שמדובר בפרופסור המלמד גם סטודנטים ערבים, ושאל מי יבטיח לסטודנטית ערבייה הערכה אקדמית הוגנת מצד מי שמואשם בכך שראה בה מטרה.

הפער הזה מטריד עוד יותר כשקוראים על ציפיותיו של הנאשם מכוחות הביטחון. הוא תכנן לגייס גורמים מתוך הצבא שיסייעו בתקיפת ריכוזי אוכלוסייה ערבית, לרבות באמצעות חיל האוויר, התותחנים והשריון. הוא גם ציפה שחיילים ושוטרים נוספים יצטרפו עם התרחבות האלימות.

כתב האישום אינו מצביע על כך שהצליח לגייס סיוע צבאי, אבל האפשרות שכוחות הביטחון יעמדו לצד התוקפים מוכרת היטב לפלסטינים. למשל, ב-3 בינואר 2025, באזור בני נעים שבמחוז חברון, מתנחלים תקפו חקלאים פלסטינים שחזרו מפגישה עם עורך דין בעניין אדמותיהם. לפי תחקיר "בצלם", חייל שהגיע עם המתנחלים ירה באוויר בזמן התקיפה. בהמשך כוחות צבא מנעו מאמבולנסים להגיע לפצועים, ושוטרים עצרו כמה מהחקלאים. האנשים שהתקשרו למשטרה לבקש עזרה מצאו את עצמם חשודים. ארבעה חקלאים נפצעו, ובהם אדם שרגלו נשברה. וזה לא המקרה היחיד.

אין צורך להניח שכל רכיב בתוכניתו של המרצה היה בר-ביצוע כדי להבין מדוע הסעיף הצבאי מפחיד במיוחד. מי שרואה שוב ושוב חיילים מסייעים למתנחלים, או פועלים נגד הפלסטינים המותקפים, מתקשה להסתפק בהבטחה שבמקרה הזה המצב יהיה שונה. מה שמתרחש בגדה עלול להיות הקדמה למה שיקרה כאן. דגם מאחזי הרועים כבר הגיע לגליל, ואיתו ההכרזה שתושבים פלסטינים הם זמניים. האזרחות צריכה להבטיח שהמדינה תגן עלינו, וההבטחה הזאת נבחנת במצבים שבהם יהודים מאיימים על חיינו.

הפרשה כבר זכתה לסיקור מחוץ לישראל, בין היתר בסוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו. מבחינתנו היא מציבה שאלה יומיומית: על מי אפשר לסמוך? המעצר וכתב האישום הם צעדים נחוצים. בעקבותיהם צריך לברר למי הגיע המידע, מתי הועבר לרשויות, איך הוערכה מסוכנותו של אדם חמוש, ומדוע הוחלט על חלוקת העבודה הזאת בין גופי החקירה.

קריאות לגירוש ולאלימות מחייבות תגובה גם כשהן נשמעות בבית הספר וגם כשמשמיע אותן פעיל ימין ליד כפר בגליל. המדינה צריכה להראות שהיא מסוגלת לזהות את האיום, לחקור אותו ולהגן על מי שהוא מכוון נגדו. אנחנו זכאים להישאר בבתינו ולגדל בהם ילדים. ההגנה על הזכות הזאת צריכה להתחיל הרבה לפני שמישהו אחר מחליט מי יגור בהם אחרינו.