הבוחרים הפלסטינים הצליחו לכופף לברק את היד

הביקורת על ההתנצלות של ברק על אירועי אוקטובר 2000 גרמה לי להרגיש שרבים בשמאל – יהודים ופלסטינים – פשוט מעדיפים להיות חלשים מאשר משפיעים.

ברור שההתנצלות היא לצרכי בחירות, וברור שהיא נעשתה כדי לקדם איחוד עם מרצ. אני גם לא שופט את המשפחות שלא מסתפקות בה, ובטח שלא שיניתי את דעתי על ברק, שהיה וכנראה נשאר טיפוס מקורי, אבל חסר אחריות. אבל ברמה הפוליטית, קורה כאן דבר מעניין: האזרחים הפלסטינים הולכים ותופסים עמדת כוח. זה קרה עם מרצ במערכת הבחירות, זה קרה עכשיו עם ברק, וזה קורה אפילו מול נתניהו מדי פעם.

עצם העובדה שהבין שמשיקולי בחירות הוא צריך להתנצל על אירועי אוקטובר היא החשובה. אהוד ברק (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

הבוחרים היהודים יותר מקוטבים ומפולגים מאי פעם, וזה יוצר הזדמנויות פוליטיות לפלסטינים, כי אף אחד לא יכול להתעלם מגוש של 10-15 מנדטים פוטנציאליים. כתבתי כאן אחרי הבחירות, שאחת הדרכים לנצל את ההזדמנות הזאת תהיה מפלגה יהודית-ערבית אמיתית, שתחסל את האבחנה האנכרוניסטית בין מפלגות ציוניות ללא ציוניות (הדרך המכובסת של המערכת הפוליטית לומר "יהודים" ו"ערבים", כי אף אחד לא אומר שהחרדים הלא-ציונים פסולים לקואליציה). אבל אפילו בלי מפלגה כזו, לפלסטינים יש מנוף טוב מאי פעם להשפיע על המדיניות בישראל.

מי שמסתכל על ההתנצלות דרך שאלת האותנטיות שלה פשוט מפספס את העניין: שום דבר בפוליטיקה הוא לא "אותנטי", אלא תוצאה של משחקי כוח. ואתמול הפלסטינים כופפו את היד של ברק. הימין זיהה את זה מיד והשתולל. השמאל עדיין לא. שווה לחשוב על זה.