newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההריסה השישית של חומסה מלמדת: אין שינוי בממשלת השינוי

הריסתו החוזרת והנשנית של כפר הרועים הפלסטיני אינה החריג, אלא יישום של מדיניות ממשלתית, שנועדה ליצור תנאים בלתי נסבלים שיגרמו לתושבים לעזוב את ביתם. הממשלה החדשה הבהירה כי אין לה כוונה לחזור בה ממדיניות ההרס והגירוש. המפתח היחיד נתון כרגע בידיה של הקהילה הבינלאומית

מאת:

בדברי הימים של הגירוש שישראל מנסה לבצע בקהילות הרועים הפלסטיניות בגדה המערבית, בירוקרטיה, משרדים ממוזגים ואולמות משפט ממלאים את התפקיד המרכזי.

הדיונים של בג"ץ, שמאשר כשגרה את מדיניות הגירוש של הממשלה ואת צווי ההריסה של פקידי המינהל האזרחי, אמנם אינם מחזה דרמטי כמו דחפור שהורס אוהלים ומכלי מים, או מנוף המעמיס את שרידיהם על משאית. אבל השופטים, המדינאים ומפקדי הצבא אחראים להרס ולסבל הזה הרבה יותר ממבצעיו הישירים – חיילים וחיילות ועובדי קבלן של משרד הביטחון.

תושבים בח׳רבת חומסה, יום לאחר שהצבא הרס את כל המבנים בקהילה, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

רגע שמזקק את מדיניות ההתעללות. תושבים בח'רבת חומסה, יום לאחר שהצבא הרס את כל המבנים בקהילה, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

ובכל זאת, לפעמים די בתמונה אחת מהשטח כדי לזקק רגע אחד המייצג את כל מדיניות ההתעללות של ישראל בקהילות הפלסטיניות מהמוחלשות בגדה, שתכליתה אחת: לגרום לתושביהן להתייאש ולעזוב את בתיהם ואת מקומות מגוריהם כדי שישראל תוכל להשתלט על אדמתם. רגע כזה, שבו הדברים מתחדדים ונעשים ברורים כשמש בצהרי היום, ממש כמו השמש הקופחת על כפר הרועים הפלסטיני ח'ירבת חומסה שבצפון בקעת הירדן.

ביום רביעי, 7 ביולי, הגיעו לארבעת מתחמי האוהלים והפחונים שבהם גרו 61 בני אדם, בהם 34 ילדים, משאיות מנוף, דחפורים וכלים כבדים אחרים, מלווים בחיילים ובחיילות, בשוטרי מג"ב ובעובדי קבלן שמעסיק המינהל האזרחי. כל אלה ניגשו היישר למלאכת ההרס.

הנשים והילדים ממשפחות אבו אל-כבאש ועוואוודה, שהיו אותה שעה בבתיהם בעת שהגברים היו במרעה עם הצאן, צפו בדחפורים שתלשו ועקרו את עמודי המתכת וכיסויי הפלסטיק של אוהלי המגורים שלהם וגרפו אותם לתוך משאיות. הם התבוננו מהצד כאשר נהג הדחפור פיצח מכלי מים גדולים ושחורים, ואז הפיל מכל מים לבן וענק וכתש אותו אל תוך האדמה החרבה, כשהוא מוודא שלא יישאר ממנו דבר.

אישה אמיצה אחת מהקהילה תיעדה חלק מהאירועים בטלפון שנתנו לה מבעוד מועד פעילות מחסום ווטש, עד שהתרוקנה הסוללה. רחוק יותר, מחוץ לשטח הקהילה, עמדו תחקירן בצלם, פעילים פלסטינים מאזור הבקעה, דיפלומטים אירופאים ונציגים של האו"ם וארגונים הומניטריים, ותיעדו את המתרחש. החיילים אסרו עליהם להתקרב.

לאחר שהדחפורים סיימו לרמוס, לפרק, ולמעוך את כל מבני המגורים ומכלאות הצאן של הקהילה, נפנו עובדי הקבלן לרכושם האישי של התושבים. במשך שעות הם העמיסו על משאיות את תכולת הבתים שהרסו קודם לכן: רהיטים, כלי מיטה, בגדים, כיריים לבישול ומזון.

אחר כך נסעו המשאיות ופרקו את רכוש התושבים בקודה בנקודה באזור עין שיבלי, בשולי שטח C, שאליו מנסה ישראל לגרש את התושבים. זאת על אף דבקותם החד משמעית של התושבים בבתיהם ובמקום מגוריהם, וסירובם המוחלט לעבור למקום אחר, ובוודאי למקום כמו עין שיבלי, שבו לא יוכלו להמשיך לקיים את אורח חייהם ולהתפרנס מגידול צאן, בשל היעדר שטחי מרעה.

תושבי חומסה נשארו בבגדים שלעורם, ללא ציוד בסיסי או מחסה. כך העבירו את הלילה בשטח. זו הפעם השישית בשנה האחרונה בלבד שהם מתנגדים בגופם לניסיון הגירוש הישראלי, שהפעם היה בוטה יותר מקודמיו, אך לווה באותן הצדקות: ישראל הגדירה את האזור בשנות ה-70 כשטח אש, בניגוד למשפט הבינלאומי.

ישראל אמנם לא העלתה גם הפעם את התושבים בכוח על משאיות, אבל נציגיה לקחו את רכושם הדל והשאירו אותם בשטח, בחום של כמעט ארבעים מעלות, ללא מים או מחסה. איזו ברירה השאירו להם?

הריסתה של חומסה אינה החריג, אלא הנורמה שקבעה ישראל. זוהי מדיניותה המתמשכת של הממשלה, והיא נועדה ליצור תנאי חיים בלתי נסבלים במטרה לגרום לפלסטינים לעזוב את בתיהם, לרכז אותם במובלעות ולהשתלט בקלות על אדמותיהם.

ניסיון להעברה בכפייה של תושבים מוגנים הוא פשע מלחמה על פי המשפט ההומניטרי הבינלאומי ועל פי חוקת בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג. האחראים לביצוע הפשע הם אלה שהורו עליו, אישרו אותו ופיקחו על ביצועו: אנשי הדרג המדיני והפיקוד הצבאי הבכיר, בכירי המינהל האזרחי ושופטי בית המשפט העליון שנותנים לה גושפנקה משפטית. חשוב שהחקירה המתנהלת כרגע במשרד התובעת של בית המשפט הבינלאומי תעסוק באחריותם של כל אלה.

ועוד מילה על אחריות, גם אם עקיפה, לאירועים אלה: לאחר ההריסות הקודמות בקהילה הגיעו לבקר במקום משלחות של דיפלומטים בכירים מהאיחוד האירופי. הם אמרו לתושבים כי האיחוד ניצב לצדם במאבקם על אדמתם ומתנגד למדיניות הישראלית. מסרים ברוח דומה הועברו על ידי שגרירי האיחוד לממשלת ישראל, שבחרה להתעלם מהם ולהמשיך ביישום המדיניות.

לבחירה זו לא היה כל מחיר, ואירופה לא דרשה מישראל לשאת בהשלכות כלשהן להריסה. ההפך הוא הנכון: מאז הריסתה של חומסה כבר הספיק שר החוץ החדש, יאיר לפיד, להתארח בישיבת שרי החוץ של האיחוד. נודע כי בפגישה הוסכם שישראל תוכל לקבל מימון אירופאי לפרויקטים בתחום האמנות, בתנאי שהוא לא יועבר להתנחלויות, כשישראל תבהיר במקביל כי היא דוחה את עמדת האיחוד לפיה ההתנחלויות אינן חוקיות.

ציוד שהחורם על ידי הצבא מתושבים במהלך הריסה בח׳ירבת חומסה והועבר למקום מרוחק, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

ציוד שהחורם על ידי הצבא מתושבים במהלך הריסה בח'ירבת חומסה והועבר למקום מרוחק, 8 ביולי 2021 (צילום: אורן זיו)

ארה"ב, שתחת נשיאותו של ג'ו ביידן חזרה לדבר על פתרון שתי המדינות ועל זכויות האדם, בחרה להתעלם לחלוטין מהאירועים בחומסה.

בלילה של היום הארוך שהחל בהריסת הקהילה, הגיע למקום דחפור צבאי וקבר את ההריסות ואת שברי הציוד שעוד נותרו בשטח. ח'ירבת חומסה נמחקה מעל פני האדמה. מחוץ לשטח נותרו תושבים שעדיין מנסים להיאחז באדמתם תחת סככות מאולתרות. מאז, מגיעים מדי פעם לשטח פעילי סולידריות פלסטינים וישראלים ועובדי ארגונים הומניטריים, וחיילים וחיילות המסיירים בשטח בג'יפים מאיימים עליהם לבל יכנסו לשטח הסגור.

תושבי חומסה לא יוכלו לשרוד זמן רב בשטח במצב הנוכחי. מקבלי ההחלטות הישראלים ב"ממשלת השינוי" הבהירו, במעשיהם שאינם משתמעים לשתי פנים, כי אין להם כל כוונה לחזור בהם ממדיניות ההרס והגירוש. המפתח היחיד נתון כרגע בידיה של הקהילה הבינלאומית. האם היא תבחר להבהיר לישראל כי יש מחיר לפגיעה בתושבי חומסה וקהילות פלסטיניות נוספות, או שגינוייה יישארו גם הפעם ריקים מכל תוכן?

שרית מיכאלי היא רכזת קשרי חוץ בארגון בצלם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf