הדרך היחידה: שיחות שלום עם הפלסטינים, בלי הממשלה
בשתי הפעמים שממשלת ישראל הייתה קרובה לחתימה על הסכם ועזיבת השטחים, קדמו לכך יוזמות אזרחיות שניהלו שיחות מול בכירים בצד הפלסטיני. במקום לכתוב עוד פוסטים, זו המטרה שאנו צריכים לחתור אליה
כותב אורח: אורן אביטוב
השנה היא 1993, קבוצה של אנשי אקדמיה ופוליטיקאים ישראלים נועדים עם קבוצה דומה מהצד הפלסטיני. על הפרק: מתווה להסדר קבע בין שני העמים. המתווה מבשיל לבסוף ומוכר בשם "הסכמי אוסלו". ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, מאמץ את המתווה ומעניק, לראשונה, סיכוי להסכם שלום בין שני העמים.
כעבור עשור, בשנת 2003 ובעיצומה של אינתיפאדה מדממת וריק מדיני, מתנהלת סדרה של מפגשים בין שתי משלחות. המשלחת הישראלית מורכבת מפוליטיקאים, אישי ציבור ואנשי צבא לשעבר. המשלחת הפלסטינית מורכבת מאישים בעלי משקל בציבוריות ובפוליטיקה הפלסטינית. המפגשים נערכים בז'נבה, ומולידים את "יוזמת ז'נבה". ראש הממשלה, אריאל שרון, נאלץ לצאת מהקיפאון המדיני והמחשבתי שאחז בו. כעבור שנתיים מפרוץ היוזמה, ישראל יוצאת באופן חד צדדי מתוך רצועת עזה, ולראשונה בתולדותיה היא מפנה התנחלויות, הן בגדה והן ברצועה.
> פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני
הפגנת "שלום עכשיו" בתל אביב בקריאה לפתרון מדיני (יותם רונן/אקטיבטילס)
2017. השמאל הישראלי משותק מתדהמה וזעם: האחיזה של הימין הישראלי במוסדות השלטון מעולם לא נראתה חזקה ואפקטיבית כל כך; התנערות מפתרון שתי המדינות, העברת "חוק ההסדרה" שמפלה פלסטינים באופן חוקי ורשמי, רדיפה והשתקה של קולות אופוזיציוניים בטענה שהם "פועלים נגד המדינה", הכנת הקרקע לבניה בהתנחלויות והסלמה בדרום בדרך למלחמה נוספת בעזה.
אוסלו ועזיבת עזה מוכיחים: זו הדרך היחידה לשלום
אנשי השמאל הישראלי מחפשים קצה חוט שבעזרתו יוכלו לשנות את כיוון הפלגתה של הספינה הישראלית המקרטעת. הם מנסחים טקסטים שנונים ומנומקים ברשתות החברתיות. הם מפנטזים על מהפך פוליטי תוך שהם מתעלמים מהדמוגרפיה הישראלית. הם תולים את כל חוליי המדינה בראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, ומייחלים להסתלקותו, שבעקבותיה – איכשהו – "הכול יסתדר". חלקם מקימים תנועות וארגונים שמטרתם "להביא את השינוי מלמטה", לחבר בין יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, מתוך תקווה שמתישהו (10 שנים? 20 שנה?) המאמץ יישא פרי והמהפך החברתי והפוליטי בוא יבוא.
באופן מפתיע, אף אחד בשמאל הישראלי לא מנסה ללכת בדרך שכבר הוכיחה את עצמה פעמיים בעבר: משא ומתן חשאי בין נציגות ישראלית בעלת משקל (גם אם לא ממשלתית) לבין נציגות פלסטינית דומה, תחת פלטפורמה בינלאומית כלשהי (מדינה אירופאית אוהדת), שבסופה יוצג מתווה מפורט לסיום הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד ישראל.
ב-1993 המשימה הייתה קלה יחסית, כי הממשלה הייתה ממשלת שמאל, ויצחק רבין פרש את חסותו על יוזמת אוסלו והנהיג אותה באומץ עד שנרצח. ב-2003 הדינמיקה הייתה שונה: תכנית ההתנתקות נועדה לחסל את יוזמת ז'נבה, כפי שהעיד דב וייסגלס בראיון שערך איתו ארי שביט באוקטובר 2004. התכנית של וייסגלס ושרון, אגב, הצליחה, משום שיוזמת ז'נבה אינה נוכחת בשיח הפוליטי והציבורי בישראל. אבל היכולת של היוזמה לעקור ראש ממשלה ממקומו ולגרום לו לאמץ מדיניות אליה התנגד בנחרצות כל חייו היא בהחלט מרשימה.
הגיע הזמן לעוד אוסלו, לעוד ז'נבה אחד. חבל לבזבז כוחות על פוסטים בפייסבוק, חלומות בהקיץ על שלטון, או הזיות על "שלום אמת" בין שני העמים. שלום עושים מלמעלה, מההנהגות. הוא לא "שלום אמת", אלא "שלום חוזי". הסתכלות מפוכחת כזאת תסייע גם להשיג את המתווה המיוחל. בשביל זה צריך לדבר (ולכתוב) פחות, ולעשות (בשקט) יותר.
אז איפה הוא או היא ה"יוסי ביילין" של הדור הנוכחי? מי ירים את הכפפה ויוביל את מדינת ישראל לסיום הכיבוש בדרך המוכחת היחידה?
אורן אביטוב. בן 44. נשוי ואב לשלושה. אוהב את מדינת ישראל וחרד לגורלה ולעתידה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
