newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדילמה של איימן עודה אמיתית, אבל הפתרון הוא לא לעמוד מהצד

המשבר הנוכחי מציב בפני עודה וחד"ש דילמה ברורה. אבל הוא יכול לשמש גם כהזדמנות לנצל את הפוליטיקה הדו-גושית בישראל כדי לחזק את הייצוג הפלסטיני ואת הדרישה לסיים את הכיבוש והאפרטהייד

מאת:
לא יכול להביא לקמת ממשלת ימין אבל גם לא לשימור ממשלת הכיבוש של בנט. איימן עודה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

לא יכול להביא לקמת ממשלת ימין, אבל גם לא לשימור ממשלת הכיבוש של בנט. איימן עודה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

אם איימן עודה יצביע בעד פיזור הכנסת והקדמת הבחירות, או יתרום בדרך כלשהי להפלת הממשלה באופן הצפוי להביא לעליית ממשלת ימין "על מלא", שנגדה הוא נאבק במשך שנים, הוא והפוליטיקה שלו עלולים להינזק ולהיחלש עד מאוד.

אם יתמוך בדרך כלשהי בממשלה הקיימת, שמדיניות החוץ והכיבוש שלה היא ימנית יותר או לא פחות ימנית מהמדיניות של ממשלות בנימין נתניהו, הוא גם עלול להיחלש מאוד, בעיקר משום שהדבר יאפשר למנסור עבאס להגיד: "ברוכים המצטרפים, אמרתי לכם!".

הרי לכם אחת הדילמות היותר קשות שניצבו מול פוליטיקאי ערבי בישראל. חשוב להבהיר, אני מתמקד כאן בעודה לא רק כמנהיג בולט, אלא כנציג הכי מובהק של הפוליטיקה המבוססת על שלוש הנחות או מאפיינים עיקריים.

העיקרון הראשון הוא חתירה לשוויון באמצעות השגת חלק מהשלטון, כפי שעודה עצמו אמר: "אין דמוקרטיה בלי שוויון, ואין שוויון בלי עוצמה". העיקרון השני הוא כי קיים "שוֹני מְשַנֶה" (difference which makes difference) בין הימין לבין המרכז-שמאל היהודי-ציוני.

העיקרון השלישי: ניהול פוליטיקה מפוזיציה פלסטינית, המבקשת להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ובמיוחד חתירה אקטיבית לסיום הדיקטטורה הצבאית הישראלית בשטחים שהתחילה בכיבוש ב-1967. זאת בניגוד גמור לעבאס, כפי שהתבטא רק לאחרונה אצל רינה מצליח בתוכנית "פגוש את העיתונות".

אבל העניין הוא לא רק הדילמה של עודה, אלא מבט תהליכי רחב ומעמיק יותר. חייבים לומר בתחילה: עודה צודק, ומבקריו, בעיקר בקרב הרוב היהודי, טועים ומטעים. יש משום צביעות, התנשאות, חוסר עקביות ואף חוצפה רבה לבקש מעודה ומהרשימה המשותפת להציל את ממשלת נפתלי בנט.

עודה לא רק צודק בטענה שספק רב מאוד אם כדאי להציל את הממשלה הזו, כפי שאמר בראיון בערוץ 12, אלא גם בטענה שספק רב אם בכלל אפשר להציל אותה אפילו עם חמש אצבעות של המשותפת (בהנחה שסאמי אבו שחאדה מבל"ד לא יסכים למהלך כזה). אבל למרות השיקולים האלה והניתוח הזה של עודה, ייתכן שהוא אינו נותן מספיק תשומת לב לניתוח אפשרי נוסף.

טענתי היא כי כישלון הממשלה הזו, וכישלון "ממשלת האחדות" של נתניהו ובני גנץ שקדמה לה, מעידים שהימין אינו מעוניין לחלוק את השלטון עם המרכז או המרכז-שמאל. הימין מרגיש כנראה מספיק חזק ובוטח, ורואה בעצמו עגלה מלאה – מלאה בעיקר בעליונות יהודית עם ארומה דתית שבדרך כלל מאופיינת כמסורתיוּת – כדי להגיד שהוא יכול לשלוט לבדו, ולהתנהג בהתאם.

משום שבישראל הימין, המרכז והשמאל, כפי שמטיב לנתח זאת הסוציולוג פרופ' לב גרינברג, הם שבטים יותר מאשר עמדות, כלומר שיוכים ומיקומים סוציולוגיים ולא פוליטיים, המסקנה של הימין אינה עומדת להשתנות ואף צפויה להתחזק נוכח העובדה שהדמוגרפיה של הימין נמצאת בעלייה.

אם הניתוח הזה נכון, הרי שמגמת הדו-גושיות בישראל תמשיך להתחזק, ועמה תתחזק ההבנה הכמעט אריתמטית שלפיה המרכז-שמאל או המפלגות ש"משמאל לימין", בהיעדר זהות פוליטית מובחנת, יבינו שאין להם סיכוי להגיע לשלטון, בלי לכרות ברית עמוקה, המבוססת על "היגיון גושי", עם המפלגות הפועלות ברחוב הערבי.

שינה את עמדתו לגבי המשותפת. יאיר לפיד עם נפתלי בנט ומנסור עבאס (צילום: דוברות רע"מ)

שינה את עמדתו לגבי המשותפת. יאיר לפיד עם נפתלי בנט ומנסור עבאס (צילום: דוברות רע"מ)

חשוב לציין כי לא מדובר בתהליך שמתחיל עכשיו. ערב הבחירות האחרונות, לדוגמה, אמר יאיר לפיד כי "בעבר אמרנו שלא צריך להיעזר ברשימה המשותפת כדי להקים ממשלה. היום אנחנו אומרים שאין סיבה לא לעבוד עם מי שמייצגים 20% מתושבי המדינה. אנחנו השתנינו והם השתנו". גם העובדה כי 76% ממצביעי המרכז-שמאל מסכימים לשותפות קואליציונית עם הרשימה המשותפת מעידים כבר על כך שהתהליך התחיל.

הפוליטיקה של עודה וחד"ש עשויים להיות המרוויחים העיקריים מהתחזקות הפוליטיקה הדו-גושית בישראל, גם משום שהפוליטיקה הדו-גושית מיטיבה פחות עם הפוליטיקה של עבאס או עם הפוליטיקה של בל"ד.

האינטלקטואל הפלסטיני ד"ר ראיף זריק איבחן כבר במדויק כי הפוליטיקה של עבאס מבוססת, בין השאר, על התכה של שתי תזות. הראשונה היא התזה של בל"ד, שלפיה אין הבדל בין שמאל לימין בישראל, בבחינת "ראיתי ציוני אחד, ראיתי את כולם". התזה השנייה שעבאס משתמש בה היא התזה של חד"ש, החותרת להיות גורם פעיל בפוליטיקה הישראלית הקואליציונית ולא רק הפרלמנטרית, או במלים אחרות: "תזת ההשפעה".

אחד מסימוני הגבול בין הימין לבין המרכז-שמאל נוגע לגבולות הקהילה הפוליטית בישראל. הימין מכונן את עצמו כשלטון על טהרת היהודים, על בסיס ההנחה שמדינה יהודית היא בראש ובראשונה מבנה כוח ומונופול יהודי על השלטון. כאמירתו של הרב דרוקמן: "מי ממנה ממשלה בישראל ומי מפרק אותה? מי מרכיב ממשלה בישראל? בכוח מי שולטת מדינת ישראל? בכוח העם היהודי".

רק היהודים יחליטו. הרב חיים דרוקמן (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

רק היהודים יחליטו. הרב חיים דרוקמן (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

לכן אם, בגלל המציאות הדו-גושית, לציבור הערבי לא תהיה אפשרות להתייצב בעמדת מיקוח גם מול הימין וגם מול המרכז-שמאל, עמדה שהיא אחד מיסודות הפוליטיקה של עבאס, מעמדו של עבאס ייחלש עד מאד.

מצד שני, האפקטיביות הצפויה של ההשתתפות הפוליטית הערבית פלסטינית במערך הדו-גושי המתהווה צפויה להחליש את התזה של בל"ד, שלמרות ירידה בכוחה האלקטורלי, נותרה דומיננטית מאד בקרב האליטות האינטלקטואלית והאקדמיות.

בל"ד הרי טוענת שאי אפשר באמת להשפיע מבפנים, ולכן "אנחנו לא חלק מאופוזיציה ולא מקואליציה", כאמירתו של סמי אבו שחאדה לאחרונה. החלוקה הדו-גושית בין הימין למרכז-שמאל היהודי מבוססת, בין השאר, על עמדה שונה באופן מהותי לגבי מקומה של הפוליטיקה הערבית בתוך הפוליטיקה הכלל-ישראלית, הדרוקמניזם מול הלפידיזם.

מה המסקנה? בעוד שעודה צודק, כאמור, בהטלת ספק לגבי הכדאיות והאפשרות להציל את הממשלה הזו, עדיף שייקח בחשבון, בעיקר מתוך אינטרס פלסטיני,  שמה שמוטל על הכף הוא חיזוק האפשרות של הפוליטיקה הערבית-הפלסטינית לבנות פוליטיקה דו-גושית בישראל, באופן שיטיב עם הפוליטיקה שלה.

מה שמוטל על הכף הוא האפשרות לחולל, אולי, מפנה היסטורי שבו הפלסטינים בתוך האזרחות הישראלית, ה"צבעונים" בהשאלה מהמקרה של דרום אפריקה, ייכנסו לשלטון, בראש ובראשונה כדי לסיים את האפרטהייד שאחיהם ה"שחורים", אם להמשיך בהשאלה, סובלים ממנו.

פירוש הדבר שעודה אינו יכול להסתפק באמירות מרומזות שלפיהן הוא לא סגר את הדלת לגמרי בפני ממשלה מסוג זה. עליו להיות פרואקטיבי הרבה יותר כדי למצות הרגע הפוליטי הזה, ויותר מכל כדי לחזק את הנרטיב והתהליך הדו-גושי בישראל.

חיזוק כזה דורש מהפוליטיקה של עודה לפתח "תודעת גוש", שהיא רחבה יותר מתודעה ה"מחנה", בין אם מחנה השלום או המחנה הדמוקרטי, שעודה מטיף כבר שנים להקמתם ולחיזוקם.

אמיר פאחורי הוא משפטן וסוציולוג תרבותי ופוליטי, מנהל שותף של "פרויקט ניסן" במכון ון ליר לחקר וקידום חברה משותפת בישראל. מאמרו "פוליטיקה פלסטינית בעידן נתניהו: השוואה ועימות בין הפוליטיקה של עודה לבין הפוליטיקה של עבאס" התפרסם אשתקד בגיליון 54 של כתב העת "תיאוריה וביקורת"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf