newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדוקטורט של שאשא ביטון: יש פלסטינים ויש להם נרטיב

הדוקטורט של ד"ר יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך החדשה, עסק בתפיסות שלום ומצא שבעוד שילדים יהודים רוצים שלום "שלילי", כלומר העדר אלימות, ילדים פלסטינים רוצים שלום "מבני" ועמוק. צריך לקוות שהתובנות האלה יחלחלו לתוכניות של משרד החינוך

מאת:

תענוג לקרוא את מחקר הדוקטורט שערכה יפעת שאשא ביטון, שרת החינוך הנכנסת, באוניברסיטת חיפה בשנת 2002. אני לא שוכח שהיא שותפה פוליטית של גדעון סער, שהיה שר חינוך של הפרטה ושל שנאת האחר; ועם זאת, אי אפשר להתעלם מתוכן המחקר, כמו גם מעצם היותה של השרה משכילה ובעלת תעודה בתחום אחריותה.

בדקה את תפיסות השלום אצל ילדים יהודים ויהודים פלסטינים. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון כניסתה למשרד (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

בדקה את תפיסות השלום אצל ילדים יהודים ויהודים פלסטינים. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון כניסתה למשרד (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

שאשא ביטון מצאה במחקרה שלבני נוער ישראלים (יהודים) ופלסטינים (מהרשות) יש פרשנות שונה למושג "שלום". ציפיותיהם מהשלום נובעות מתוך הנרטיב הלאומי הנבדל: ישראלים יהודים עסוקים בהיותם נרדפים, ולכן מבקשים שלום של אי-לחימה; בעוד הפלסטינים עסוקים בהיותם מנושלים ולכן מבקשים שלום של צדק ושוויון זכויות.

זאת ועוד, תוכניות חינוך לשלום מטפלות בעיקר בתפיסת שלום שלישית, שלום של ידידות ושכנות טובה, ולכן אין בהן מענה לצרכים ולציפיות של אף אחד מהצדדים.

שאשא ביטון לא הציגה את עמדתה ומסקנותיה במסגרת המחקר הכתוב. את המסקנות אני כותב על אחריותי: יש פלסטינים, יש להם (כמו גם לציונים) נרטיב משלהם, והנרטיב משפיע על עמדותיהם וציפיותיהם מהעתיד. הנוהג של מערכת החינוך להציע לתלמידים עמדה ופתרון משלה הוא חסר ערך ומיותר.

צריך לחזור ליסודות הפדגוגיה הביקורתית, ולהעניק לגיטימציה לתפיסת המציאות ולצרכים, כפי שהם נתפסים על ידי התלמידים. המהלך החינוכי אינו הכרזה על נרטיב אחד כלגיטימי ועל האחר כפסול. המהלך החינוכי כרוך בחשיפת הצורך האותנטי של כל אחד מהצדדים. כשהם נחשפים, מתברר שהמענה הדרוש לצד האחד אינו בהכרח על חשבון אי-מענה לצד השני. זה נכון לא רק לסכסוך הישראלי פלסטיני, אלא לכל הקבוצות המוחלשות והמדוכאות בחברה הישראלית ובמערכת החינוך.

שלושה מובנים שונים לשלום

שאשא ביטון ערכה את מחקר הדוקטורט שלה בשנת 2002, במסגרת החוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בהדרכת פרופ' גבי סלומון המנוח. ברקע התיאורטי היא הבחינה בין שלוש הגדרות שונות של שלום: שלום הנתפס כהיעדר מלחמה, ומכאן הגדרתו כ"שלום שלילי". הכוונה לביטחון קיומי שפיגועים או אלימות אינם מאיימים עליו; שלום המוגדר על דרך החיוב: מצב של יחסי ידידות ושכנות טובה; ו"שלום מבני" (או מהותי), שבו לא רק שהצדדים אינם תוקפים זה את זה, ולא רק שהם מיודדים זה עם זה, אלא הם שואפים לשוויון ולצדק בין הקבוצות המתחרות.

בספרות המחקרית נטען ששלוש פרשנויות השלום הן מדורגות, וקשורות לשלבי ההתפתחות האישיים. כלומר, מתקיימת התפתחות שכלית הירארכית המתחילה עם שלום שלילי, מתקדמת אל תפיסת שלום חיובית, ובשיאה מגיעה אל תפיסת שלום מהותי.

שאשא ביטון בחרה בכיוון מחקר חדש, והציעה שתפיסת השלום אינה רק הירארכית ותלויה בגיל ובהתפתחות, אלא נגזרת מתוך הנרטיב הקולקטיבי (הלאומי) של הקבוצה. כלומר תפיסת שלום אחת אינה בהכרח נעלה ומתקדמת יותר מתפיסת שלום אחרת, אלא שהן שוות ערך ומתגבשות לנוכח הצרכים של כל קבוצה.

היחס לנרטיבים במערכת החינוך ובחינוך לשלום

שאשא ביטון הגדירה את הנרטיב הקולקטיבי "כסיפור ההיסטוריה של חברה, כפי שסיפור זה משתקף בעיניה". במצב של קונפליקט בין חברות, מתרחשים שני תהליכים משלימים: מצד אחד מעצימים את הסיפור הלאומי ואת מאמצי הנחלתו לדור הצעיר כדי ליצור סולידריות ונכונות להקרבה אישית. מצד שני, מנהלים מסע דה-לגיטימציה והכפשה כלפי הסיפור של הצד השני, על ידי הצגתו כשקרי ומופרך.

מערכת החינוך משמשת כאחד הכלים המרכזיים לביצוע שני המהלכים. בנקל ניתן להראות כיצד מערכת החינוך הישראלית, כמו גם זאת הפלסטינית, שוקדות להנחיל את הסיפור הלאומי של כל צד, כמו גם להכפיש ולפסול את הסיפור של הצד הנגדי.

הפלסטינים רוצים קודם כל לתקן את העוול. ילד פלסטיני כותב "פלסטין" על הלוח (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

הפלסטינים רוצים קודם כל לתקן את העוול. ילד פלסטיני כותב "פלסטין" על הלוח (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

תוכניות חינוך לשלום פועלות, בדרך כלל, למתֵן את פסילת הסיפור האחר. הן אינן מנסות להחליש את הסיפור הלאומי שמוכר לתלמידים, אלא לחזק את הלגיטימיות של עצם קיומם של סיפורים מקבילים. במובן זה, מושגי המפתח הם הכרת האחר, אמפתיה לנקודת המבט ולסבלו את האחר, ושאיפה לפתרון באמצעות דיאלוג. כללו של דבר, תוכניות חינוך לשלום נוקטות גישה של שלום חיובי: בואו נהייה ידידים.

תפיסת השלום לנוכח הנרטיבים הישראלי והפלסטיני

במוקד הנרטיב הישראלי (הציוני), כפי שמתואר במחקרה של שאשא ביטון, עומדת תחושת הנרדפות ההיסטורית. ארץ ישראל נתפסת כמולדת העם היהודי, אולם במהלך ההיסטוריה היא נכבשה על ידי זרים שוב ושוב. כיבושים אלה הביאו איתם אסונות וגלויות, אולם "רציפות" הישוב היהודי לא פסקה מעולם. בכל דור ודור "קמים עלינו לכלותינו", והערבים הם רק חוליה עכשווית בשרשרת המבקשים לחסל את העם היהודי או להרחיקו ממולדתו.

הנרטיב הפלסטיני מוצג במחקר תחת הדגשת תחושת הגזילה והנישול. הפלסטינים הם ילידי הארץ והם ישבו ויושבים על אדמתם מאז ומעולם. החל מהמאה ה-19 היגרו לכאן היהודים הציונים, וגזלו את אדמתם של הערבים. בהקשר זה מובא ציטוט המדגים כיצד תופסים הפלסטינים את הצהרת בלפור: "זה שאין לו קניין נתן לזה שאין לו זכות", ויחד הם הצליחו לגזול את האדמה מבעלי הזכויות והקניין.

הבדלים אלה בסיפור הלאומי, כך שיערה שאשא ביטון, יקבלו ביטוי בהבדלים בתפיסת מושג השלום. הפלסטינים, שבמוקד הסיפור שלהם נמצאים העוול והנישול, יבקשו שלום שיתקן את אי הצדק ההיסטורי, ויביא לשוויון. כלומר, הם זקוקים ל"שלום מבני".

הישראלים הציונים לעומת זאת, שבמוקד הסיפור שלהם נמצאים הנרדפות והצוררים, יבקשו שלום שיעניק ביטחון קיומי ואי-מלחמה. כלומר הם זקוקים ל"שלום שלילי".

מערך המחקר של שאשא ביטון

המחקר נערך על בסיס תוכנית חינוך לשלום שמוביל "מרכז ישראל פלסטין למחקר ולמידע" (IPCRI), ארגון שנוסד בשנת 1988 על ידי מחנכים ישראלים לפלסטינים לקידום פתרונות של שלום. התוכנית נקראה "נתיבי התפייסות" (שפותחה בשיתוף מדרשת אדם) וכללה תכנים של דמוקרטיה ושלום, ששולבו בתוכניות הלימודים כגון ספרות, היסטוריה וסוציולוגיה.

המדגם כלל כאלף בני נוער בגיל 15 עד 16, מחציתם ישראלים יהודים ומחציתם פלסטינים מהרשות הפלסטינית. מחצית מהמדגם השתתפו בתוכנית החינוכית, ומחציתם לא השתתפו בתוכנית ושימשו קבוצת ביקורת.

הנבדקים מילאו שאלון הבוחן את תפיסת מושג השלום, לפני ההשתתפות בתוכנית החינוכית ולאחריה. השאלון כלל חמש שאלות פתוחות, כגון: מהו הדבר הראשון שעולה בדעתך כשאתה שומע את המושג שלום? וכן 24 שאלות סגורות, שבהן יש חזרה בנוסחים שונים על אותם היבטים. למשל: באיזו מידה יביא השלום לדעתך ביטחון ורגיעה? באיזו מידה יבטיח השלום את קיום המדינה וביטחונה?

ישראלים ופלסטינים מבינים אחרת

בניתוח תשובות התלמידים, בכל הסוגים והנוסחים של השאלות, התבררה תמונה דומה: רוב מוחלט של בני הנוער הישראלי יהודי הבינו את השלום במונחים של אי-לחימה, כלומר שלום שלילי. לעומת זאת, רוב מוחלט של בני הנוער הפלסטיני, הבינו את השלום במונחים של צדק ושוויון זכויות, כלומר שלום מבני.

לדוגמה, בתרשים המצורף מוצגות תשובות התלמידים לפני השתתפותם בתוכנית החינוכית לשאלה פתוחה מספר 4: "אם יהיה שלום, מה תהייה התועלת העיקרית שלו לדעתך?" 97.7 אחוז מהישראלים ציינו תועלת ביטחונית, כלומר "שלום שלילי". בצד הפלסטיני, 88.3 אחוז ציינו את תיקון העוול של הנישול, ועוד 7.4 אחוז מהפלסטינים ציינו את החופש, שניהם ביטויים של "שלום מבני".

הפתרון החינוכי: לחשוף את האמת של התלמידים

יש בעבודת המחקר ניתוחים נוספים, רבים וחשובים, אולם העיקר הוא בזה: פלסטינים וישראלים יהודים מדברים בשפות מקבילות.

כאמור, שאשא ביטון לא הציגה במחקר הכתוב את עמדתה ומסקנותיה. מסקנותיי שלי הן אלה: ראשית, כאשר ישראלים יהודים אומרים שידם מושטת לשלום והפלסטינים לא רוצים, או כאשר הפלסטינים אומרים שדווקא הישראלים הם סרבני השלום, הם צודקים. צודקים במובן זה שלכל אחד מהצדדים יש ציפיות שונות מהשלום, שאינן מקבלות מענה בהצעות הצד השני.

שנית, התוכניות החינוכיות שמופעלות בבתי הספר מציעות לתלמידים "פתרון בית ספר" סטרילי, שאינו רלוונטי לאף אחד מהצדדים. מה שנחוץ הוא לחשוף את האמת האותנטית של כל צד, כדי לחפש את הדרך שבה הקווים המקבילים ייפגשו.

הלוואי ששרת החינוך תשתמש במסקנות מחקרה, ולא רק בהקשר הפלסטיני, אלא תכיל את התובנות החשובות על כל קבוצה מוחלשת או מדוכאת בחברה הישראלית.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

קורבן נוסף של יום הדמים בגדה (צילום מסך מתוך סרטון בצלם, המתעד את הירי במאלכ חמדאן מכפר סאלם)

תיעוד: חיילים ירו למוות בצעיר פלסטיני מבלי שהיווה סכנה

על פי התיעוד, מאלכ חמדאן נורה למוות על ידי חיילים שירו לעבר פלסטינים בתגובה ליידוי אבנים. זאת למרות המרחק הרב ביניהם ובזמן שאלה ניסו להימלט מהמקום. באותו היום נורו למוות עוד 10 איש בגדה, חלקם בידי מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf