newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבעיה של השמאל בישראל היא לא הגלות. היא הבדידות

אני לא משוכנע שהכתבה ב"הארץ" על פעילי השמאל שעברו לחו"ל משקפת תופעה. מה שנכון הוא שפעילי שמאל רבים מרגישים שהם פועלים לבד, בלי מחנה, ובדידות יוצרת ייאוש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אני מניח שלא הייתי היחיד שקרא בכאב וכעס את הכתבה שהתפרסמה ביום שישי האחרון במוסף "הארץ" על "הגולים החדשים", פעילי השמאל נגד הכיבוש שבחרו להגר מישראל.

מפגין במחאת שמאל על המתקפה על עזה ב-2014 (צילום: אורן זיו)

מפגין במחאת שמאל על המתקפה על עזה ב-2014 (צילום: אורן זיו)

ראיתי כאלו שתהו על כוונת "הארץ" מאחורי פרסום הכתבה. היו כאלה שניתחו את הפריבילגיה שיש למרואיינים ואין לישראלים ולפעילי שמאל יהודים אחרים, או לפלסטינים כמובן. הכתבה גם איפשרה לפעילי שמאל ציוני, אלו שלא מפספסים הזדמנות להתרפס בפני הימין ומנהיגיו, ללעוג לקלות דעתם של אלו שהאמינו והפסיקו להאמין. היו גם גם תגובות של פעילי "שמאל מעמדי", שרואים בכתבה הוכחה לכישלון שיח "זכויות אדם" שאינו מעמדי ולכן מוביל בסוף לוויתור. ברוך השם לא ראיתי עדיין תגובות מימין, אבל אני בטוח שגם הן עוד יגיעו בצהלות מנצחים.

על אף שלא השתכנעתי שאכן מדובר בתופעה, שמדובר בפעילי שמאל מרכזים ולא בסך הכל ברילוקיישן של כמה אקדמאים, התגובות לכתבה הזו הדגישו לי את אחד הכישלונות הצורבים בהתנהלות השמאל הרדיקלי בארץ. כישלון שנוכח גם היום בשיחות ובדיונים פנימיים בין פעילי שמאל, שיש לי את הכבוד להיות חבר של כמה מהם.

כשמדברים על הקושי הזה, מייד מתלווה לכך סוג של התנצלות, כאילו לאנשי השמאל, הפריבילגים, אסור להתלונן ולהתמרמר שעה שמול עינינו מתחוללים פשעים ונעשות עוולות נוראיות לבני אדם שגרים איתנו ולידנו. אך כפי שהכתבה הזו מראה, יש לקושי הזה השלכה ישירה על הפעילות שכן נעשית בשמאל הרדיקלי, ולכן ההבנה של הקושי יכולה לתרום לאיכות הפעילות הזו וליעילות שלה.

כשהייתי בחור ישיבה, בגיל ארבע עשרה ניסיתי לצמצם את שעות השינה כדי להספיק וללמוד עוד כמה דפי גמרא בשעות הלילה. המשגיח, הממונה על המוסר והחינוך בישיבה, נזף בי לעיני התלמידים כולם. כשאתה הולך לישון בלילה, אמר לי, אתה לא דואג לעצמך, אתה דואג לאיכות הלימוד של היום כולו. אתה צריך ללכת לישון בשביל הגמרא, ולא למרות הגמרא.

זו אמנם שפה תעשייתית, שפה של שיעבוד, שמכפיפה את הקיום האנושי כולו לפעילות ולתוצר של הפעילות, אך לפעמים אפשר להשתמש בה כדי לאפשר לנו לדון בשמאל עצמו, מבלי לגרוע במרכזיות הסבל שסובלים מי שבשמם מדברים בשמאל.

יש כמה דרכים לתאר את הכישלון הזה. יהיו שיאמרו שזהו החוסר בקהילה, יהיו שיאמרו שזהו אופי הפעילות הספורדי והתלוי תמיד בארגונים. יש בוודאי תיאורים אחרים. אני רוצה להתייחס לתוצאה: עוד ועוד פעילי שמאל רדיקלי חשים שהם לבד. לבד באמונתם, לבד במאבקם, לבד בהתמודדות עם גלי ההדף מימין וממרכז, ולבד בייאושם.

תרמו לתחושת הלבד החריפה הזו הפיצול של מפלגות השמאל בישראל ואופני הפעילות (וההעסקה) של ארגוני זכויות האדם. תרם לה מן הסתם קידוש האינדוונדואל המערבי, המעלה על נס את הפעולה וההבנה העצמאית מול הפעילות המפלגתית והקהילתית. תרמה לה ההפרדה בכוח בין יהודים וערבים בישראל והבידול בין מאבקים מעמדיים, מגדריים, לאומיים, זהותיים ועדתיים, שמקשים על אלף הפרחים האדומים להתכנס לתמונה אחת.

אבל ההסברים הללו לא מקלים על התוצאה. אני אמנם רק נער עם עט ופנקס, אך כבר שנים שאני שומע זאת שוב ושוב. יותר מהחוסר במשאבים, מהפחד מפני אלימות הממסד, מהחשש מחוסר התוחלת של פעילות השמאל הרדיקלי, מתחושת הזרות בתוך החברה הישראלית – עולה הלבד כגורם מכריע. הלבד נעשה בדידות, והבדידות הופכת לייאוש.

אני בטוח שאם ננצח את הלבד הזה, שאם הפרש הבודד מול "כל הימין" יידע שמאחוריו מחנה שלם, אוהב, וסולידרי, ננצח גם את הייאוש, או לפחות נדחה אותו בכמה שנים נוספות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חיילים יוצאים מלבנון, אוגוסט 2006 (פייר תוג'מן / פלאש 90)

האדמה שחרכנו בלבנון ממשיכה להרעיל אותנו עד היום

מלחמות לבנון הפכו לטראומה ישראלית המודחקת אל תת-מודע קולקטיבי באמצעות אלימות שלטונית ומידע סלקטיבי, שערערו באופן חמור את אמון הציבור בשלטון. אותי זה הוביל לסרב לשרת בשטחים, כי הפסקתי להאמין למניעי ההנהגה הפוליטית והצבאית. 20 שנה לנסיגה, שורת הקברים עדיין דורשת תשובות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf