האפרטהייד הישראלי בקליפת אגוז, בשתי פסיקות של בג"ץ

שני פסקי דין שיצאו תחת ידו של בג"ץ בשבוע אחד, מספרים את סיפורו של האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית.

פסיקת בג"ץ שהתירה לגרש קהילות פלסטיניות בדרום הר חברון, לכאורה כדי לאפשר לצבא לערוך אימונים בשטח אש 918, עוררה הדים בישראל ובמחוצה לה. כמה ימים קודם לכן, הרכב כמעט זהה של שופטים דחה גם עתירה של תושבי הכפר אל ח'דר, שדרשה להרוס בתי קבע שהוקמו על אדמתם במאחז דרך האבות שבגוש עציון, ולהעמיד לדין את האחראים לבנייה הבלתי חוקית.

העתירה, שהוגשה בסיוע יש דין, נדחתה אף שהשופטים קבעו שאכן מדובר בבנייה לא חוקית. פסק הדין, שניתן שבע שנים לאחר הגשת העתירה, משקף כניעה של בג"ץ להפרות דין של ישראלים בשטחי הגדה.

סיפורו של המאחז דרך האבות הוא סיפורה של הרוח הגבית שניתנת למתנחלים מפירי חוק, דווקא על ידי מי שאחראים על אכיפת החוק – המשטרה, היועץ/ת המשפטי/ת לממשלה, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון.

המאחז הוקם לפני יותר משני עשורים, כדי למנוע מתושבי אל ח'דר לפתח את אדמותיהם, אף שעשו זאת בסיוע סוכנות האו"ם לפיתוח. מאז שהוקם, נאבקים בעלי האדמות בהשתלטות הישראלית על אדמתם. עשרות הליכים משפטיים התנהלו, עד שב-2014, בלחץ המתנחלים, הכריזו הרשויות על "אדמות מדינה" בשטח המאחז, ובשטחים רבים אחרים באזור.

נגד ההכרזה על אדמות מדינה הוגש ערר לוועדת העררים, טריבונל שיפוטי הפועל במסגרת מערכת בתי המשפט הצבאיים במחנה עופר. חלק מתושבי המאחז לא המתינו להכרעה בערר, ובמרץ 2015 בנו כמה מבנים גדולי מידות בשטח.

בעקבות הבנייה החדשה מיהרו תושבי אל ח'דר לפנות לרשויות הישראליות, בדרישה שיאכפו את החוק, אולם נתקלו בהתעלמות מוחלטת. באוגוסט 2015 הוגשה העתירה, בדרישה להרוס את המבנים ולפתוח בחקירת משטרה נגד העבריינים. כמה חודשים לאחר מכן הוציא בג"ץ צו ביניים, שאסר על המשך בנייה ואכלוס של המבנים. אלא שצו הביניים הופר במהרה, והבנייה נמשכה.

כעת, מקץ שבע שנות דיונים בעתירה, שבמהלכן ביקשה המדינה למצוא דרך להכשיר את המאחז, בית המשפט החליט שדי לו, ודחה את העתירה בפסק דין קצר.

הנימוק שניתן בפסק הדין לדחיית העתירה הוא שהשופטים אינם רואים טעם להשאיר את העתירה תלויה ועומדת, ולהמתין שנים להליכי ההכשרה. זהו בלי ספק אחד הנימוקים המשונים והמכעיסים שנתקלנו בהם, במיוחד כשהשופטים קבעו כי "אין חולק שכל המבנים נבנו שלא כדין", ומתחו ביקורת על התנהלות חוקרי משטרת ישראל ורשויות האכיפה.

השופטים הורו על מחיקת העתירה, "הגם ששני הסעדים שנתבקשו בה עדיין נותרו רלוונטיים", לדבריהם. במילים אחרות, שופטי בג"ץ אמרו לעותרים הפלסטינים: אתם צודקים בעתירה שלכם, אבל מאיתנו לא תראו סעד או עזרה.

אכיפת החוק לא תלויה בעבירה, אלא במבצעיה

קיצורו של עניין הוא שבעלי אדמות פלסטינים הגישו עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בישראל, בניסיון להיאבק בהשתלטות מתנחלים על אדמותיהם, המתינו בסבלנות שבע שנים להכרעת השופטים – ובסוף נחלו מפח נפש בהחלטה מאכזבת ומעליבה.

כמו ביחס לפרקטיקות רבות שמפעילה ישראל כדי לקיים את משטר הכיבוש, גם כאן בית המשפט התייצב לצדה של המדינה – החותרת לדחוק את הפלסטינים ולנשלם מאדמותיהם. זאת, בניגוד מוחלט לתדמיתו של בית המשפט כמי שמרסן את כוחה של המדינה ומגן על זכויות הפלסטינים.

המציאות של כל דאלים גבר, שממילא קיימת בכל הנוגע לבנייה הבלתי חוקית של ישראלים בגדה, קיבלה אישור מהערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינת ישראל.

שני פסקי הדין שיצאו תחת ידו של בג"ץ באותו השבוע מספרים את סיפור האפרטהייד הישראלי בגדה, ואת חלקו של בית המשפט העליון ביצירת המדיניות הנפשעת הזו: האחד מאשר את גירושן של קהילות פלסטיניות מוחלשות ודלות, לכאורה כדי לאפשר לצבא להתאמן שם; והשני סולל את הדרך להכשרה של פלישה לאדמות ובנייה של בתי מידות שביצעו ישראלים שלא כחוק.

מעניין להשוות בין שני פסקי הדין האמורים גם בהיבט פחות בולט אולי: גם בעתירת שטח האש ניתן על ידי בג"ץ צו ביניים, אולם היה זה צו ביניים שאסר על פינויים של העותרים הפלסטינים מהשטח.

הצו הופנה לרשויות, כדי שלא ינקטו בצעדים בלתי הפיכים כלפי התושבים, ולא קבע דבר ביחס לפלסטינים המתגוררים בשטח. למרות זאת, בפסק הדין בית המשפט הפך את משמעותו של הצו, וקבע שעצם העובדה שהעותרים בנו בשטח בעת שהעתירה תלויה ועומדת מצדיקה דחייה של טענותיהם, מפני שהפרו במשתמע את צו הביניים שהוצא.

כאשר אחד מעורכי הדין המייצגים את העותרים טען שלא רק שהצו לא אסר על התושבים לבנות, אלא שגם לא ניתן להקפיא במשך 20 שנה את החיים בשטח שבו מתגוררים אנשים על משפחותיהם, השופט דוד מינץ וחבריו להרכב (השופטים עמית וגרוסקופף) כינו אמירה זו "מקוממת".

לעומת זאת, כאשר טענה דומה נשמעה מצד המדינה בבג"ץ דרך האבות, השופטים (בהרכב כמעט זהה: השופטים עמית, גרוסקופף וברון) דווקא לא סברו שמדובר באמירה "מקוממת". כאשר שהמדינה טענה שהפרת צו הביניים בדרך האבות נדרשת לצורך שמירה על מרקם החיים של תושבי המאחז, ולכן אין בכוותה לאכוף את הדין ביחס להפרתו או לפתוח בחקירת משטרה, השופטים גילו פתאום שוויון נפש – ומחקו את העתירה.

אחד המרכיבים של פשע האפרטהייד הוא אפליה ממוסדת ושיטתית, שנועדה להנציח את עליונותה של קבוצה אחת על פני קבוצה אחרת. שני פסקי הדין האלה, שניתנו באותו שבוע על ידי הרכב שופטים כמעט זהה, מלמדים אותנו כי ההבחנה והאפליה חלחלו זה מכבר לכל איבריו של המשטר הישראלי בגדה, והן חלק מה-DNA של כל הרשויות הפועלות בגדה ובישראל – החל מהמינהל האזרחי והמשטרה, דרך פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, ועד לרשות השופטת. כל אלה נותנים את החותמת הסופית לכך שאכיפת החוק בגדה תלויה לא בעבירה אלא במבצעיה, או יותר נכון בזהותם ובשיוכם הלאומי.

זיו שטהל היא מנכ"לית יש דין