האם סינוואר למד משהו מניסיונו של ערפאת?

יחיא סינוואר טרם נולד כשזיכרונות הנכבה הרעידו את ליבותיהם של צעירים פלסטינים ברחבי הפזורה הפלסטינית בקהיר, בכוויית, בקטר ובמדינות נוספות – שהסתודדו ודנו באפשרות לחבור יחדיו למערכה להשבת "כל האדמה במלואה". הוא היה בן שלוש שהוקמה פת"ח ב-1965, שמייסדיה, כמו יאסר ערפאת (אבו עמאר), סלאח ח'לף (אבו איאד), ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד), פארוק אל-קדומי (אבו א-לוטף) ומחמוד עבאס (אבו מאזן) הפכו לדמויות מוכרות בכל העולם. ערפאת, ח'לף ואל-ווזיר צמחו בשורות האחים המוסלמים; אל-קדומי הגיע מתנועת הבעת'; ואילו עבאס לא השתייך לאף מפלגה או תנועה – אך הם זנחו את נטיותיהם הקודמות לטובת ההתנגדות הלאומית.

סינוואר היה בן ארבע כשאל-קדומי נפגש עם שר ההגנה הסורי דאז, חאפז אל-אסד, מה שהביא לשחרורו של ערפאת מכלא אל-מזה, שם נכלא למשך 51 יום. זמן קצר לאחר מכן הספיק ערפאת, שישב בכלא במצרים עוד בימיו כסטודנט, להיכלא גם בביירות, לאחר שהשתתף בפעולת פדאיון שיצאה משטחה של לבנון.

סינוואר היה בן חמש כשישראל יצאה למלחמת 1967 והשתלטה על שטחים של שכנותיה, ששחרורם הותנה בהכרה בזכותה להתקיים. הוא היה בן שש כשיאסר ערפאת כמעט נתפס על ידי כוחות ישראליים בעת שהסתנן לשטח ישראל, בשנה שבה נערך קרב כראמה בשטח ירדן, שבעקבותיו תנועת פת"ח קיבלה לידיה את מוסרות ההנהגה של המאבק הפלסטיני – דבר שהודות לו נפתחו שעריהן של ערי בירה ברחבי העולם הערבי ומחוצה לו בפני אבו עמאר, שנהג להחוות באצבעותיו את סימן הניצחון.

ב-1970, כשסינוואר היה בן שמונה, דוקטור ודיע חדאד ודוקטור ג'ורג' חבש מהחזית העממית זעזעו את העולם אחרי שחטפו שלושה מטוסים אל שדה תעופה בירדן. באותה שנה, שלחה הליגה הערבית משלחת רמת דרג לשחרר את ערפאת, שהיה נתון תחת מצור בעמאן.

סביר להניח שסינוואר זוכר את שקרה בביירות ב-1982, כשהיה בן עשרים, אז כוחותיו של אריאל שרון הטילו מצור על בירת לבנון, והמטירו עליה אש מהיבשה, מהים ומהאוויר. ערפאת הבין תוך זמן קצר את פני המציאות הקשה: לא היה בכוחה של ברית המועצות להעביר מסר מרתיע, ואפילו לא לשלוח ספינה לפינוי פצועים; מצרים לא היתה יכולה להשתחרר מההתחייבויות של הסכמי קמפ דיוויד; ואילו סוריה, שכוחותיה לחמו בחירוף נפש בימים הראשונים לפלישה, לא היתה מסוגלת לפתוח חזית בגולן.

מהפסקת האש בביירות ועד אולם מועצת הביטחון של האו"ם, מי שהחלה לנהל את העניינים היתה ארה"ב – לאחר שפחת ערכן של הלגיטימציה של הקהילה הבינלאומית ושל מדינות אירופה. ערפאת, שאטם את אוזניו לקריאותיו של מועמר קדאפי, שדחף את ההנהגה הפלסטינית להתאבד בביירות, נאלץ בלית ברירה אחרת לעבוד עם האמריקאים, וניסה למזער נזקים ולשפר תנאים. חבש מצידו הודה כי החלום להפוך את ביירות לסטלינגרד שנייה נותר בגדר חלום בלבד.

האם אפשר ללמוד מהעבר?

המצור על ביירות אז שונה בתכלית מהמצור על עזה היום. אלו זירות שונות וזמנים אחרים. בתקופה שחלפה הספיקה ברית המועצות ללכת לעולמה מזקנה, לא בלחימה. ובכל זאת, ראוי לשאול אם בכל זאת יש נקודות דמיון כלשהן בין שני המצורים הללו על ארבעת העשורים שחלפו ביניהם – שבמהלכם הספיק העולם להשתנות מקצה לקצה בעוד הפצע הפלסטיני נותר שותת ומדמם.

האם הדרך היחידה להפסקת אש ולעצירת הטבח המזעזע שישראל מבצעת בעזה עוברת בארה"ב? ואם כן, האם חמאס תוכל לעבור בה? אפשר בכלל להעלות דבר כזה על הדעת? האם חמאס תהיה מסוגלת להשתלב באש"ף, לכבד את התחייבויותיה ולהיות כפופה למחמוד עבאס, בידיעה שפתרון שתי המדינות משמעו בהכרח להכיר במדינה האחרת, הלא היא ישראל? האם השאלות שמולן סינוואר ניצב דומות לשאלות שניצבו בפני אבו עמאר בביירות?

>> היוהרה הובסה. ישראל חייבת לחזור למתווה שדחתה ב-2021

רוסיה, שיושבת כיום על אדמת סוריה, אינה מוכנה להעביר מסר מרתיע ולחולל משבר בינלאומי ענק רק למען עזה, ונראה שאיראן מעדיפה לתמוך בעקיפין מאשר להתערב במישרין, האם סינוואר מחזיק בשרוול קלף שיוכל להביא לסיום המלחמה, ולו במחיר שחרור כל החטופים והשבויים תמורת הצלתה של עזה מהשמדה כוללת? האם יש בידו להציל את חמאס מתרחישי "היום שאחרי", שיוציאו אותה מהמשוואה?

בזמן שסינוואר ישב בכלא לאחר שנידון לארבעה מאסרי עולם, התכנס לו ה"מטבחון של אוסלו" תחת פיקוחו של אבו עמאר, שכלל אישים כמו אבו מאזן, אבו עלאא, יאסר עבד רבו, מוחסן אבראהים, מחמוד דרוויש ואחרים. ימי הדיונים באותו "מטבחון" היו ימים קשים; כדי להשיב את הסוגיה הפלסטינית לאדמת פלסטין, יש לשלם מחיר כבד ובלתי נמנע – מחיר שמפלח את הלב – שמשמעו השלמה עם "חלום קטן יותר ושטח אדמה קטן יותר".

כשפת"ח נוסדה, ייחלו ערפאת ושותפיו למה שסינוואר מייחל כיום: "כל האדמה, במלואה", אלא שמאזני הכוח אכזריים הם, ומחוגי הזמן מאיימים הן על החלום והן על האדמה, כך שבסופו של דבר ניצחה האפשרות של חתימה על הסכם – שהעניק "דריסת רגל בחצר האחורית של הבית", כמאמר מחמוד דרוויש. על לחיצת היד בין ערפאת ליצחק רבין, כמו גם על גלי פיגועי ההתאבדות שביצעו חמאס והג'יהאד האסלאמי כדי לחבל בתהליך אוסלו, שמע סינוואר מתאו שבכלא.

בנימין נתניהו, שנוהג להתרברב בכך שטרפד את פתרון שתי המדינות, אומר שהסכם אוסלו הוא "טעות שלא תחזור על עצמה". נשאר רק לחכות ולראות אם המלחמה הנוכחית בעזה תהיה המלחמה האחרונה שלפני פתרון שתי המדינות, או שמא הראשונה ברצף עימותים חדשים, וקשים בהרבה, שבעקבותיהם יהפוך הסכסוך לנגע חשוך מרפא.

ראוי לשאול אפוא מה עובר לסינוואר בראש? והאם למד משהו מניסיונו של אבו עמאר?

ע'סאן שרבל הוא עיתונאי ופוליציסט לבנוני, העורך הראשי של העיתון א-שרק אל-אווסט, הרואה אור בלונדון. המאמר המלא התפרסם ב-18 בדצמבר 2023 בא-שרק אל־אווסט. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: און דהן