האם השר ישראל כץ מכיר את חוקי העבודה במדינת ישראל?
קריאתו של שר התחבורה ישראל כץ לפטר את מקבולה נסאר בשל עמדותיה הפוליטיות מנוגדת לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. גם תחת אווירה טעונה, מעסיק אינו יכול לעשות דין לעצמו ולכפות עמדות פוליטיות על עובדיו
כותבים אורחים: מורן סבוראי ואמיר בשה
"הבכירה ברשות ממשלתית – פעילה בולטת נגד המדינה", לשון כותרת של העיתון "ישראל היום". לטענת העיתון, מקבולה נסאר, עיתונאית לשעבר, אשר מונתה רק לפני שבוע ימים לתפקיד מנהלת ההסברה בערבית של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, היא "פעילה בארגונים אנטי ציוניים ופרו פלסטינאים ומפרסמת פוסטים בגנות המדינה". ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים "הופתעו", לשון העיתון, "וערכו לה שיחת הבהרה" (ישראל היום, 8.11.2017). בעקבות הפרסום מסר שר התחבורה ישראל כץ, הממונה על הרשות לבטיחות בדרכים, כי יש לפעול להפסיק את העסקתה של נסאר.
יש להבהיר: אין בהתנהלותה של נסאר כל רבב ואין מקום מצד המעסיק לערוך לה כל בירור, ובוודאי לא להפסיק את סיום העסקתה. ככל שהוא יעשה כן, הרי שמדובר בהפרה של החוק. גם עובד ציבור, כמו כל עובד, רשאי להביע עמדות והשקפות בכל נושא אפשרי, לרבות בעניינים פוליטיים, ובלבד שהוא לא עושה כן במסגרת עבודתו או בהקשר לעבודתו. כל התנהלות אחרת מצד הרשות הלאומית בדרכים או מצד שר התחבורה מהווה פגיעה ועבירה קשה על חוק שיווין הזדמנויות בעבודה המאפשר לכל אדם להביע את עמדותיו ולחיות בהתאם להשקפות עולמו.
החוק קובע מפורשות כי אסור למעסיק להפלות את עובדיו מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, מקום מגוריהם, מפלגתם וכאמור גם השקפתם, ובוודאי לא להביא לפיטורים בשל כך.
> ישראל היום חצה קווים אדומים ברדיפה הפוליטית נגד מקבולה נסאר
גם תחת אווירה טעונה, מעסיק אינו יכול לעשות דין לעצמו ולכפות עמדות פוליטיות. השר ישראל כץ (אלכס קולומויסקי/פלאש90)
חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אומנם חוקק רק בשנת 1988, אבל עניין זה בא לידי ביטוי ברור בפסיקת בית המשפט העליון בשיבתו כבג"ץ כבר בשנת 1951, אשר קבע באופן ברור כי אסור להגביל את עבודתו של אדם רק בגלל עמדותיו הפוליטיות. בימים ההם של ראשית המדינה, ד"ר ישראל אלדד (שייב), פעיל ימין בולט, ביקש להתקבל לעבודה כמורה בתיכון בתל אביב, ואולם, משרד החינוך בהנחייתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, סירב לקבל אותו לעבודה.
ד"ר אלדד היה ממנהיגי מחתרת הלח"י, עיתונאי, מורה והוגה דעות בולט בימין הפוליטי של ימי ראשית המדינה. בעקבות אמירה שיוחסה לו כי ניתן "להשתמש בנשק נגד צבא ההגנה לישראל וממשלת ישראל במקרים הנראים לך", הנחה בן גוריון את משרד החינוך שלא לקבל אותו לעבודה. בעקבות כך ד"ר אלדד עתר לבית המשפט העליון, אשר קבע כי גם "… אם דעותיו של אזרח פסולות (מה שאינו רלבנטי לענייננו, א.ב), חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה…". עוד הדגיש בית המשפט העליון את חשיבות שלטון החוק בישראל ואת ההכרה בזכות היסוד לחופש העיסוק, שרק חוק מפורש יכול להגבילהּ.
גם לא "שיחת הבהרה"
גם בתי הדין לעבודה נתנו ברבות השנים את דעתם במקרים שונים בשאלת לגיטימיות פסילתו של עובד על רקע השקפת עולמו, ופסקו בשורה של מקרים כי לא היתה הצדקה לפיטורי העובד ו/או לפגיעה בתנאי העסקתו. אפילו זימון של עובד ל"שיחת הבהרה" נכלל בגדר האיסורים שבחוק, שהרי יש בכך כדי לסמן קו גבול אסור ביחס לעמדות מסוימות וביחס להשקפת עולם, ולפגוע בעובד. נזכיר, כי חופש הביטוי והזכות להחזיק בהשקפות עולם שונות ומגוונות, ניכר דווקא במקרים בהם הזולת מביע עמדה שקשה לקבלה, או שהיא שנויה במחלוקת, וביחס למקרים אלה נבחנת החובה – לאפשר את הביטוי.
שדה פעילותו של עובד, כל עובד, גם במגזר הציבורי, כאדם פרטי ברשתות החברתיות או בסלון ביתו אינו מעניינו של המעסיק ובלבד שהעובד לא קישר בין דבריו לבין המעסיק או לא כתב את הדברים בשם המעסיק או בהקשר של המעסיק.
חופש הביטוי במדינת ישראל הוא זכות המעוגנת בחוק יסוד, לפיו לכל אדם הזכות לומר ולהביע את עמדתו והשקפותיו בכל נושא, גם כאלה שינויים במחלוקת וגם בימים רגישים.
נסאר וד"ר אלדד אינם שונים ומשרד החינוך של שנות ה-50 והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אינם שונים ולכולם דין אחד. גם נסאר וגם אלדד לא הביעו את השקפותיהם במקום העבודה, במקרה של נסאר מעל במת הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ובמקרה של אלדד בכובעו כמורה מול עדת תלמידים, אלא עשו כן במסגרת פרטית, מחוץ לעבודה ומחוץ לשעות העבודה.
גם תחת אווירה טעונה, מעסיק אינו יכול לעשות דין לעצמו ולכפות עמדות פוליטיות או למתוח קו היכן השקפת עולם אינה לגיטימית, גם ביחס לעמדה פוליטית של עובדת שהובעה על ידה בשדה הפרטי שלה. ברור הוא כי ככל שלהתנהלותה של נסאר (ואין כלל טענה כזאת) או של ד"ר אלדד יש כדי עבירה על החוק, אזי זה מתפקידה של משטרת ישראל ולא מתפקידו של המעסיק לגזור את דינו של עובד ולזמן אותה לשיחת הבהרה.
עו"ד ד"ר מורן סבוראי ועו"ד אמיר בשה הם שותפים במשרד בשה זבידה סבוראי המתמחה ביחסי עבודה, ומייצגים גם איגודים וועדים של ההסתדרות.
הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.
כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.
אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.
הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית
