newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם הפלסטינים ירוויחו מהברית בין סעודיה לאיראן?

ההסכם בין ריאד לטהרן צפוי להרגיע את הקיטוב במזרח התיכון ולעצור את מגמת הנורמליזציה עם ישראל. לכאורה, הוא טוב לפלסטינים, אך בגלל הפיצול וחוסר התפקוד של ההנהגה הפלסטינית, השינויים החיוביים עלולים לעבור מעל ראשם

מאת:
הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן בביקור בהודו, ב-2019 (צילום: MEAphotogallery, CC BY-NC-ND 2.0)

ההתקרבות לאיראן מצמצמת את הקיטוב האלים ואת התחרות באזור. הנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן בביקור בהודו, ב-2019 (צילום: MEAphotogallery, CC BY-NC-ND 2.0)

ברוח התקופה, של התקרבות ונורמליזציה במזרח התיכון – שבאה לידי ביטוי באחרונה בשיקום היחסים בין סעודיה לאיראן ובהשתתפותו של נשיא סוריה בשאר אל אסד בפסגת הליגה הערבית החודש – התנועה האסלאמית הפלסטינית חמאס נקטה בצעדים כדי לשקם את יחסיה באזור.

באמצע אפריל נסעה משלחת של בכירים בחמאס, בהובלת אסמעיל הנייה וחאלד משעל, לסעודיה בתואנה של עלייה לרגל דתית. אך מכיוון שמדובר בביקור הראשון מסוגו ביותר מעשור שבו היחסים בין חמאס לריאד מידרדרים, המשמעות הפוליטית ברורה.

כמה אנליסטים טענו שהביקור הוא תוצר של ההסכם הדיפלומטי פורץ הדרך בין איראן לסעודיה, שנחתם בתיווך סין במרץ. אבל ייתכן שזו הגזמה, מכיוון שכבר נראו מחוות דומות בשנים האחרונות, כמו הראיון של משעל ב-2021 ברשת הסעודית אל-ערביה, ושחרורם של אסירים פוליטיים הקשורים לחמאס שנכלאו על ידי הממשלה הסעודית.

>> סופו של החזון לברית ערבית-בינלאומית נגד איראן

למרות זאת, האווירה החדשה שנוצרה בעקבות ההסכם בין סעודיה לאיראן בהחלט מאפשרת סביבה נוחה יותר לפיוס בין חמאס לסעודיה. יתרה מכך, הביקור מעלה שאלות חשובות לגבי ההשפעה הרחבה יותר של ההתקרבות בין סעודיה לאיראן על הפלסטינים, בעיקר לנוכח המאמצים הגדולים של ארה"ב וישראל לצרף את ריאד להסכמי אברהם – פרויקט הנורמליזציה שהתחיל ממשל טראמפ ב-2020 ושהנשיא ג'ו ביידן ממשיך בו עד היום.

אף שלהתקרבות האחרונה אין השלכות ישירות על הפלסטינים בכל הנוגע ליחסים עם ישראל, היא יכולה להפחית את הלחצים שגברו בשנים האחרונות, עם סיום תקופת הקיטוב האזורי והיפוך המומנטום של הסכמי אברהם. נשאלת השאלה, האם ההנהגות הפוליטיות הפלסטיניות ישכילו לנצל את הרגע הזה?

הלחץ יפחת

ללא מדינה משלהם, הפלסטינים תמיד היו תלויים מאוד בכוחות אזוריים ונסמכו על תמיכה חיצונית במטרות הפוליטיות שלהם. בשל כך, הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) נאלץ במשך עשורים לנווט בזהירות בפוליטיקה המורכבת של המזרח התיכון, ולנסות לא ליצור מתחים עם מקורות אפשריים של תמיכה או התנגדות. אך לעתים הסביבה האזורית היתה כל כך טעונה, שהדבר היה בלתי אפשרי.

הפלישה של סדאם חוסיין לכוויית ב-1990 היתה רגע כזה. יאסר ערפאת מצא את עצמו בעמדה לא נוחה, לכוד בין שתי תומכות מרכזיות של אש"ף, שגם הכילו קהילות פלסטיניות גדולות. בסופו של דבר, ערפאת ניסה למצוא סוג של איזון: הוא התנגד לפלישה הצבאית של הקואליציה בראשות ארה"ב לעיראק, ותמך במאמצים דיפלומטיים אזוריים – עמדה מעורפלת, שנתפסה על ידי בעלות הברית של אש"ף במפרץ הפרסי כבגידה, מכיוון שכוויית היתה בבירור קורבן של תוקפנות עיראקית. המחיר שגבתה העמדה הזאת מהקהילה הפלסטינית בכוויית ובכלל מהפוליטיקה הפלסטינית היה קטסטרופלי. מאות אלפי פלסטינים גורשו מהמדינה, ואש"ף חווה את הבידוד הדיפלומטי החמור בתולדותיו.

האביב הערבי של 2011 והתחרות האזורית שהוליד בין מחנות אידיאולוגיים מנוגדים היה נקודה נוספת שבה שחקנים פוליטיים לא מעורבים נדחקו לבחור צד. זה היה נכון במיוחד לגבי העוינות המרה בין הברית הסעודית-אמירתית לבין איראן, שפילגה את המזרח התיכון וצפון אפריקה (כמו גם אזורים אחרים כמו קרן אפריקה) במלחמה קרה מקומית, וגרמה להחרפה של סכסוכים בכמה וכמה מדינות, ובהן סוריה, עיראק, לוב ותימן.

לנוכח התמיכה של טהרן במשטר הסורי וכמה שחקני משנה נוספים, והתקרבותו של הגוש הסעודי-אמירתי לישראל, מצבן של קבוצות פלסטיניות כמו חמאס התערער, והיחסים האזוריים שלהן סבלו מכך. אפילו היחסים של חמאס עם טהרן נפגעו אחרי שהקבוצה הפלסטינית בחרה לא לתמוך בממשל אסד מול האופוזיציה בסוריה. בסופו של דבר, איראן חזרה לספק לחמאס תמיכה פיננסית וצבאית.

החלטתה של סעודיה לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם איראן חשובה בהקשר הזה, משתי סיבות. ראשית, היא מצמצמת את הקיטוב האלים ואת התחרות באזור. זה אולי יורגש הרבה יותר במקומות כמו עיראק, סוריה, תימן ולבנון, אך צפוי גם להפחית את הלחץ שמופעל על הפלסטינים.

שרי החוץ של איראן, סעודיה וסין, אחרי החתימה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן (צילום: Mehr News Agency, CC BY 4.0)

סימן ברור להתנתקות מהשותפות עם וושינגטון. שרי החוץ של איראן, סעודיה וסין, אחרי החתימה על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן (צילום: Mehr News Agency, CC BY 4.0)

זה משמעותי גם למנהיגים הפוליטיים הפלסטינים, שנדחקו לעמדות לא נוחות, שאיימו על התמיכה החומרית בהם, וגם עבור קהילות פלסטיניות שגרות במדינות ערביות, שפעמים רבות נפגעות קשות מההחלטות האלה – כפי שקרה בכוויית ב-1990 ובסוריה אחרי 2011.

הפחתת הלחץ גם משחררת את הכוחות האזוריים מהצורך לבחור צד בין הפלגים הפלסטיניים. לכן זה לא היה מפתיע לראות את נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, מתארח בסעודיה באותו הזמן שבו ביקרו במדינה נציגי חמאס, מכיוון שריאד רצתה להפגין שהיא שומרת על איזון ביחסים.

יתרה מכך, הסכם סעודי-איראני בתיווך סין הוא סימן ברור לכך שריאד ובעלות בריתה פועלות יותר ויותר במנותק מהשותפות ארוכת השנים שלהן עם וושינגטון. התקופה הנוכחית, של רב-קוטביות ויוזמות של כוחות ביניים, יכולה להועיל לפלסטינים. ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון לא שירתה את האינטרסים הפלסטיניים, ושינויים בסדר האזורי יכולים לפתוח הזדמנויות חדשות.

גבולות הסכמי אברהם

הסיבה השנייה שההתקרבות בין סעודיה לאיראן חשובה עבור הפלסטינים היא הקשר שלה לתהליך המקביל של נורמליזציה בין מדינות ערב לישראל. לנוכח העובדה שהפלסטינים היו הנזק האגבי של התהליך הזה – או יותר סביר, לפחות מנקודת המבט הישראלית, המטרה שלו – הסיכול של הסכמי נורמליזציה נוספים הוא תוצאה חיובית עבורם.

ההחלטה הסעודית (וזאת של איחוד האמירויות, שחידשה את היחסים עם איראן ב-2022) חשובה במיוחד, מכיוון שהיא נוגדת את הרציונל ואת הנרטיב של הסכמי אברהם, שנסבו סביב גיוס של בלוק אזורי שיעמוד מול איראן. זה, לצד הציווי הכללי להגן על הארכיטקטורה הביטחונית של ארה"ב במפרץ, היו הבסיס שהניע את הצדדים להיכנס להסכמים האלה.

אכן, אחת החולשות היסודיות של הסכמי אברהם היא שאין בהם הישג אמיתי. אף שמוסגרו כהסכמי שלום, בסופו של דבר הם היו רק ניסוח רשמי של יחסים דיפלומטיים בין מדינות שלא נלחמות זו בזו. יתרה מכך, הסכם שמבוסס על בניית קואליציה שנועדה להגביר את הביטחון חייב בסופו של דבר להתחרות עם חלופות שמכוונות לאותה מטרה.

בשל כך, הסכם עם האויבת המרכזית, איראן, צפוי להגיע לתוצאה טובה יותר מאשר הגברת המתחים דרך גישה של עימות, שהיתה מציבה את מדינות המפרץ על הכוונת של איראן ונציגיה, עם הבטחות מוצקות מעטות בלבד לעזרה מצד ארה"ב או ישראל.

אם בכלל, ההתקרבות לאיראן מראה שמדינות ערב, כולל איחוד האמירויות, הבינו את מגבלות הנורמליזציה עם ישראל ואת חוסר המהימנות הגובר של ארה"ב כשותפה ביטחונית. ההבנה הזאת התחדדה אף יותר אחרי שמדינות במפרץ נפגעו ממתקפות בגיבוי איראני על תשתיות ואינטרסים מסחריים בין 2019 ל-2022, שבקושי זכו לתגובה מוושינגטון.

אין ספק שזו היתה קריאת השכמה למדינות המפרץ, שהתחילו לנקוט בגישה פחות לעומתית מול איראן ואויבות אחרות באזור. בסיוע עיראק ועומאן, החלו ב-2020 שיחות פיוס בין סעודיה לאיראן. בינואר 2021, הברית הסעודית-אמירתית הסירה את החרם על קטאר. כמה חודשים לאחר מכן, מדינות המפרץ התחילו בהתקרבות דיפלומטית לטורקיה. עד קיץ 2022, איחוד האמירויות ואיראן החליפו שגרירים, וסעודיה עשתה זאת באביב 2023.

באותו זמן, הסכמי אברהם נתקעו. מאז שטראמפ עזב את הבית הלבן בינואר 2021, לא התגבשו הסכמים חדשים. סודאן הכריזה על הצטרפות לתהליך, אך מתנדנדת מאז; ומדינות כמו עומאן, שנראו כמו מועמדות אפשריות, הקשיחו את החוקים שאוסרים על כל מגע עם ישראלים.

טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ההסכמים נתקעו. טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

אפילו איחוד האמירויות, שהיו חלוצי הנורמליזציה עם ישראל מהצד הערבי, נראים פחות ופחות משוכנעים בכך לאחרונה. איחוד האמירויות השתמשו במושב שלהם במועצת הביטחון של האו"ם ב-2022-2023 כדי לתמוך בעמדות הפלסטיניות ולמתוח ביקורת על מדיניות הממשלה הישראלית הנוכחית. אף שאינם צפויים לנתק את היחסים הפורמליים עם ישראל, נראה שההתלהבות באיחוד האמירויות מהתהליך דועכת.

התפתחות חיובית, לכאורה

לכאורה, זו התפתחות חיובית עבור הפלסטינים. ישראל השתמשה בנורמליזציה כדי לפגוע במנופי הלחץ של הפלסטינים, לדחוק לשוליים את מאבקם, וללחוץ עליהם להתקפל בפני התביעות הישראליות. ההסכם בין סעודיה לאיראן עומד בניגוד חד להסכמי אברהם, גם במהותו וגם בהשפעותיו.

אך ניצול השינוי הזה לטובת הפלסטינים הוא סיפור אחר לגמרי. בגלל הפיצול הפוליטי, אין לתנועת השחרור הפלסטינית כתובת אחת מאז 2007, מה שמסבך מאוד את המעורבות שלהם באזור.

אש"ף/הרשות הפלסטינית תחת הנהגתו של עבאס הסתברו כמנהלים גרועים מאוד של הדיפלומטיה הפלסטינית: למרות שלושה עשורים של כישלונות, עבאס דבק באסטרטגיה שסומכת על ארה"ב להשיג הסכם שלום עם ישראל, ועדיין נותר מחויב להסכמי אוסלו חסרי התוקף. ואכן, ההסכם הזה שנחתם בשנות ה-90 של המאה שעברה היה מה שאיפשר למדינות המפרץ להתקרב לישראל יותר בגלוי, וסיפק את שיתוף הפעולה המתמשך שהוליד את הסכמי אברהם.

האסטרטגיה החד-מסלולית הזאת מצד אש"ף/הרשות הפלסטינית התייחסה לתמיכה האזורית כמובנת מאליה, במקום לטפח אותה באופן פעיל. כתוצאה מכך, היחסים של אש"ף באזור נשחקו, התשתית הדיפלומטית החזקה של הארגון קרסה, והפזורה הפלסטינית במזרח התיכון נזנחה בצד הדרך. בכך, איבדה תנועת השחרור מקורות בולטים של תמיכה, חיוניות ולחץ, גם מול המשטרים במדינות ערב. ההנהגה המזדקנת, המושחתת והמסורבלת של אש"ף אינה מהווה יותר מקור השראה לאנשי האזור, כפי שהיתה פעם בימי הזוהר המהפכניים של התנועה. אף שהרחוב הערבי עדיין חש אהדה ותמיכה רבה לפלסטינים, זה למרות המנהיגים, ולא בזכותם.

מנגד, חמאס מזכיר יותר ויותר את אש"ף הישן, והוכיח את עצמו כקצת יותר טוב בניווט במצב האזורי. בזמן שהחמאס מחזיק בשליטה הדוקה על עזה, המנהיגות הדיפלומטית והפוליטית יושבת מחוץ לשטחים הכבושים, במקום שבו אינם נתונים לשליטה ישראלית. ושלא כמו אש"ף/הרשות הפלסטינית של אחרי הסכמי אוסלו, לחמאס אין מקור מימון מובנה, שמגיע מקבוצה של תורמים בינלאומיים – מבנה שלא רק הופך את הרשות לשאננה ופטורה מאחריות, אלא גם מכפיף אותה להתניות מערביות וישראליות.

בחמאס צריכים עוד להשתכלל בתגובות שלהם לתהפוכות בפוליטיקה האזורית. אבל העמדה האסטרטגית שלהם אינה מוגבלת כמו זו של הרשות, בגלל התלות שלה במערב, והם יכולים לשמר יחסים עם חתך מגוון של בעלות ברית, כמו איראן, סעודיה וטורקיה. ועדיין, כל זמן שהפוליטיקה הפלסטינית תישאר מפוצלת ומשותקת – מצב שמחמיר עוד יותר בגלל ההיעדר המוחלט של בחירות לאומיות דמוקרטיות או שיקום של מערכות הממשל וקבלת ההחלטות – היתרונות שפותחים השינויים האזוריים כנראה יחלפו מעל ראשם של הפלסטינים.

עומאר ה. רחמן הוא כותב ואנליסט פוליטי שמתמחה בפוליטיקה של המזרח התיכון ומדיניות החוץ האמריקאית; כיום הוא חבר במועצת המזרח התיכון לעניינים גלובליים, וכותב ספר על הפיצול הפלסטיני בעידן שאחרי הסכמי אוסלו. המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf