newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פצעי ילדות: הזעם כמו אז, כשהתחילה האינתיפאדה השנייה

היום בדיוק לפני שלושים שנה התחילה האינתיפאדה הראשונה, ואנחנו כבר שבע עשרה שנה מאז השנייה. היום יום שישי, ויש אווירה של זעם בדיוק כמו שהייתה אז. כל זה מציף אצלי זיכרונות שעבדתי מאוד קשה להדחיק, תמונות שאני לא רוצה לראות שוב בחיים

מאת:

כותב אורח: זיזו אבו אלהוא

כשהתחילה האינתיפאדה השנייה הייתי כמעט בן שלוש עשרה, היינו בבית הספר כשאריאל שרון ביקר באל-אקצה. כשהתחילו המהומות, בית הספר הפסיק את יום הלימודים באמצע וביקשו מהילדים ללכת הביתה. הורי התלמידים באו כדי לאסוף אותם הביתה. בית הספר שלי היה במרכז מזרח ירושלים, מאוד קרוב לעיר העתיקה, ההורים שלי היו בעבודה ולא הצליחו לתפוס אותם, אז החלטתי ללכת הביתה לבד.

בדרך לתחנה המרכזית במזרח ירושלים התחילו לשרוף לי העיניים והתחלתי לדמוע ולא הבנתי למה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לגז מדמיע. התחלתי לבכות ולא ידעתי מה לעשות. במעט שיכולתי לראות, ראיתי כאוס בכל מקום, בנים ובנות יוצאים מבית הספר ורצים, פקקים עצומים וצרחות מכל כיוון.

הצלחתי להגיע לעבודה של אבא שלי שהייתה קרובה לבית הספר, הוא עבד בחנות של מוצרי חשמל, אבל זה היה סגור, כמו כל העסקים באזור, שסגרו בגלל המהומות. דפקתי על התריסים של החנות וצעקתי "באבא" כמה פעמים עד שפתח לי עובד אחר של החנות ואמר לי שאבא שלי הלך לבית הספר לאסוף אותי, ואמר לי להיכנס פנימה. אני לא רציתי. כל מה שרציתי זה להיות עם אבא שלי בשביל להרגיש בטוח, אז חזרתי לכיוון בית הספר.

> פעילים מירושלים המזרחית בתגובה לטראמפ: "אין לנו נשק, יש לנו את הרחוב"

הפגנה היום בשער שכם בירושלים לאחר תפילת יום שישי. מעל 70 פצועים ברחבי הגדה 8.12.2017 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה היום בשער שכם בירושלים לאחר תפילת יום שישי. מעל 70 פצועים ברחבי הגדה 8.12.2017 (צילום: אקטיבסטילס)

הגעתי לבית הספר אבל הוא כבר היה סגור ואבא שלי לא היה שם ולא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שלא רציתי לחזור לאזור התחנה המרכזית במזרח ירושלים, אז אמרתי שאני אנסה לברוח ברגל דרך וואדי אל-ג׳וז, כי זה יותר רחוק מהמרכז. זו לא הייתה הליכה קצרה, בכל מובן אפשרי, אבל אחרי הרבה זמן הצלחתי להגיע. אמא שלי הייתה כבר בבית, אבא שלי ואחים שלי הלכו לחפש אותי, ולאט לאט, אחד אחד התחיל להגיע הביתה ולהירגע. התחלנו לראות חדשות, חשבתי לעצמי שבטח זה אירוע חד פעמי, שמחר הכל נגמר, אין סיבה לחשוב שמישהו ירצה עוד מזה, למרות שכל מה ששמעתי כל הזמן מכולם מסביב היה ש "מחר יהיה יותר גרוע, יום אלג׳ומעה".

יותר מחצי כיתה איננה

המשכתי לראות את האולימפיאדה של סידני יום למחרת בבוקר, בדיוק הייתה תחרות של "הליכה תחרותית" והתעניינתי כי הייתה מתמודדת ספרדייה שהיה לה סיכוי פתאום, אז ממש השתוקקתי. בסוף הייתה הפתעה ובדקה 90 והספרדייה הצליחה להגיע למקום שלישי ולקבל מדליית ארד ובכלל עפתי. בכל מקרה, חשבתי באמת, שזהו, נגמר הבלגן.

אבא שלי התכונן לתפילת יום שישי, בן דוד שלי בא לקחת אותו. אמא שלי שאלה אותם לאן הם הולכים להתפלל. הם אמרו אל-אקצה, היא שאלה אותם אולי שילכו למסגד הקרוב פה בהר הזיתים, כי אולי יהיה בלאגן בעיר העתיקה. "יהיה בסדר, לא לדאוג" בן דוד שלי אמר לה. זמן קצר לאחר מכן, התחיל הכל. כל השכונה הייתה בכאוס גדול. התחילו להגיע חדשות על פצועים והרוגים באל-אקצה, והעיניים התחילו לשרוף שוב, כמו יום לפני. אני ואחים שלי היינו בבית אבל אבא עוד לא חזר, וככל שעבר הזמן, דאגנו יותר ויותר ואמא לא נתנה לאף אחד לצאת מהבית.

אחרי כמה שעות בן דוד שלי ואבא שלי חוזרים, בקושי נושמים ונראים גמורים ודי מתים מבפנים. הם מספרים, כמו שכבר ראינו בטלוויזיה, שהתחילו לפנות פצועים לבית חולים אל-מקאסד (בית חולים פלסטיני גדול במזרח ירושלים, 5 דקות הליכה מהבית שלנו), אבל צה"ל סגר את הכבישים, והרחוב הראשי אצלנו כולו מהומות בין החיילים ומפגינים – הפלסטינים זורקים אבנים על החיילים, והחיילים יורים בהם. היו מלא צמיגים ופחי זבל שרופים.

ניסו לקחת את הפצועים לבית חולים אבל לא נתנו להם. כל הכניסות לאזור היו סגורות. העיניים לא הפסיקו לשרוף לרגע באותו יום. ישבנו כל הזמן עם בצל חתוך לשניים בשביל שזה ישרוף פחות. לפחות זה מה שאמרו לנו לעשות כי זה עוזר, אני לא כל כך הרגשתי הבדל. אני זוכר שממש ביאס אותי שכל זה קורה ממש יום לפני סיום האולימפיאדה של סידני, רציתי לראות עוד תחרויות, ויום למחרת היה טקס הסיום וממש התכוונתי שאף אחד לא יפריע לי באמצע. ממש התעצבנתי שכל זה הפריע לסדר יום שלי. הדברים הקטנים ומטופשים שהעסיקו אותי…

בלילה לא היה שקט. ניידות של צה"ל הסתובבו באזור והיו דופקים בבתים, מחפשים אנשים שכנראה זוהו כזורקי אבנים. כשהתעוררתי יום למחרת, אני שומע שכנות אומרות לאמא שלי ש"הבן של זותי והבן של ההיא…" נעצרו ונלקחו באמצע הלילה ממיטתם. עשרות ילדים. חשבתי שאולי זה הסוף, שאני יכול אולי לחזור לשגרה. כל מה שרציתי זה לראות טקס סיום האולימפיאדות.

הבנתי שלא הולכים לבית ספר (אצלנו למדו ביום שבת, הסופ"ש היה שישי וראשון). אחים שלי ואבא שלי באו לצאת לסיבוב, הצטרפתי אליהם. הגענו לרחוב הראשי בהר הזיתים, וזה היה נראה כמו אזור מלחמה נטוש מהסרטים. כל הרחוב היה מכוסה בכדורים, מכל סוג ולא רק גומי. אתה לא יכול ללכת בלי לדרוך עליהם. איכשהו, זה הרגיש לי מאוד רגוע. זה היה הכי רגוע שהיה ביממה האחרונה, היה עוד מאוד מוקדם בבוקר.

אבל קצת לאחר מכן, התחיל הכל שוב, ואז שוב, ושוב… זאת הייתה השגרה עכשיו. כל יום אותו דבר, כמו מין טקס, מתעוררים, מנקים את הרחובות מכל הדם והכדורים, מתחילים מהומות ושרפות מחדש, גז מדמיע ועיניים שורפות, נהיה חושך, נרגע, כולם הולכים הביתה, צה"ל אוסף כמה ילדים בלילה, REPEAT.

לא הלכנו לבית הספר עד ינואר 2001, היינו יותר משלושה חודשים בבית. כשחזרנו, זה לא היה אותו דבר. יותר מחצי כיתה איננה, ילדים כמוני בכיתה, בני 12-13, לא היו, כי חלק מהמשפחות ברחו מהאזור, או שהם היו פצועים בבתי חולים, או שהם היו עצורים ובבתי כלא, או שהם היו קבורים עמוק באדמה. אומרים שבסכסוכים ומלחמות, תמיד ילדים משלמים את המחיר הכי גבוה…

בציבור הישראלי מדברים כל הזמן על איחוד ירושלים, אבל שאתה חי במזרח העיר אתה לא מדבר עברית, לא יודע הרבה על ישראל, האינטראקציות היחידות שלך עם ישראל היא עם צה"ל, וזה לא מרגיש מחובר למציאות, בלשון המעטה. אני יכול לספר לכם אינספור סיפורים על דברים שראיתי וחוויתי בעצמי במהלך כל השנים שבאו אחרי, אבל בשביל זה אצטרך הרבה יותר זמן וכוח, ולא בטוח שיש לי.

היום בדיוק לפני שלושים שנה התחילה האינתיפאדה הראשונה, ואנחנו כבר שבע עשרה שנה מאז השנייה. היום יום שישי, ויש אווירה של זעם בדיוק כמו שהייתה אז. כל זה מציף אצלי זיכרונות שעבדתי מאוד קשה להדחיק, תמונות שאני לא רוצה לראות שוב בחיים. רק נותר לי לקוות, שהלוואי הלוואי הלוואי לא תהיה שלישית, למרות שזה מרגיש לי מאוד אנוכי.

זיזו אבו אלהוא הוא עיתונאי פלסטיני

> מופע האימים של הטרול דונלד טראמפ

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הסרבן שחר שורץ (בחולצה לבנה מימין) בבקו"ם. צילום: באדיבות רשת "מסרבות"

הסרבן שחר שורץ (בחולצה לבנה מימין) בבקו"ם. צילום: באדיבות רשת "מסרבות"

סרבן גיוס נשפט ל-10 ימי מאסר: "הצבא משמר את הסכסוך"

זוהי תקופת כליאה ראשונה לשחר שורץ, שהתייצב הבוקר בבקו"ם והודיע על סירובו להתגייס. בהצהרה שפרסם כתב: "הצעירים שמשרתים בצבא פוגעים בזכויות האדם של הפלסטינים בשטח, מדכאים את האוכלוסייה ומאפשרים את אלימות המתנחלים. אני מסרב לקחת בזה חלק"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf