האינתיפאדה השנייה והעלמת הקול הפלסטיני מהתקשורת בישראל

כמי שעבד בתקשורת הממוסדת, ראיתי שהאינתיפאדה השנייה הפכה אותה מכביש רחב עם שוליים לכביש צר שאי אפשר לסטות ממנו. פיגועי ההתאבדות שיחקו תפקיד, אבל הבעיה הגדולה היתה שהתקשורת קנתה את הסיפור שאין עם מי לדבר. כתבה ראשונה בסדרה "20 לאינתיפאדת 2000"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

האינתיפאדה השנייה מצאה אותי כרכז כתבים ב"ידיעות אחרונות". "ידיעות אחרונות" של אז, הרבה יותר מהיום, היה המפעל הגדול ביותר לייצור קונצנזוס תקשורתי בישראל. עם יותר מ-600 אלף עותקים בסוף שבוע ויותר מ-400 אלף עותקים באמצע שבוע, היתה לעורכים וגם לכתבים ב"ידיעות אחרונות" תחושה שהם אכן "העיתון של המדינה".

התקשורת התיישרה מהר מאוד עם הקו הרשמי של ישראל. צלם עיתונות בצומת איו"ש ליד רמאללה (צילום: נדב בלילטי / לע"מ)

התקשורת התיישרה מהר מאוד עם הקו הרשמי של ישראל. צלם עיתונות בצומת איו"ש ליד רמאללה (צילום: נדב בלילטי / לע"מ)

בתור רכז כתבים ואחר כך ראש דסק, הייתי קרוב מאוד לליבת הכור של המפעל הזה לייצור קונצנזוס, וראיתי איך הוא משנה כיוון – איך הוא מוציא ממכונות הדפוס שלו מוצר אחר, שהדיר את הקול הפלסטיני או עיוות והדחיק אותו, ולימד את הישראלים שלסכסוך הזה יש צד אחד, הצד הישראלי-יהודי.

הדימוי שאני משתמש בו לגבי התקופה ההיא בא מעולם התחבורה. עד האינתיפאדה השנייה, עד אוקטובר 2000, תקשורת המיינסטרים הישראלית היתה משולה בעיני לכביש דו-מסלולי עם שוליים רחבים למדי. יכולת, כמוני וכמו אחרות ואחרים, לרדת לשוליים ועדיין להיות חלק מהזרם הכללי.

באינתיפאדה התקשורת הפכה לפתע, ללא התראה מוקדמת, לכביש חד-סטרי ללא שוליים. מי שירד מהכביש נזרק החוצה. כפי שקרה לי.

אות הפתיחה לאינתיפאדה השנייה ניתן כשאריאל שרון עלה להר הבית/חראם א-שריף, ובתפילות יום השישי שנערכו למחרת, ה-29 בספטמבר, שוטרים ישראלים פתחו באש והרגו תשעה מתפללים.

למחרת כבר נהרגו עשרות פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, אבל היהודים בישראל התוודעו לאירועים באופן ממשי רק יומיים מאוחר יותר, כאשר עשרות אלפים חזרו מחופשת ראש השנה בצפון ונדהמו לגלות שהכבישים למרכז הארץ חסומים בגלל הפגנות של פלסטינים אזרחי ישראל בוואדי עארה ובמקומות אחרים.

הכעס היה גדול. אני זוכר עורך בכיר בעיתון, שאחר כך הפך בכיר עוד יותר, מספר בדסק כי נאלץ לחזור לתל אביב דרך בקעת הירדן, עיקוף של 200 ק"מ. הכותרות שיקפו את החוויה הזו. לפקקים ניתן מקום נרחב. לעובדה שפלסטינים אזרחי ישראל נהרגו מאש המשטרה משום שיצאו להפגין ניתן מקום מינורי.

האירוע שהדגים לי באופן החד ביותר את אותה "ירידה לשוליים" התרחש במארס 2002. טנק ישראלי ירה שני פגזים למרכז רמאללה, לכאורה במטרה לפגוע ב"מבוקש". הפגזים פגעו במכונית שבה נסעה אשה עם שלושת ילדיה ושני ילדים נוספים. כולם נהרגו. נהרג גם עובר אורח שהיה ברחוב. באותו יום גם ראש הסהר האדום בג'נין ונהג אמבולנס נהרגו מירי ישראלי.

donate

בשני המקרים האלה דובר צה"ל הודה שמדובר ב"טעות". משום שצה"ל עצמו התנצל על "הפגיעה בחפים מפשע" בשני האירועים האלה, ביקשתי, בתור ראש דסק, שתפורסם מסגרת בעיתון עם שמותיהם, גילם ומקום מגוריהם של ההרוגים. המסגרת פורסמה, ולמחרת מערכת העיתון הוצפה בטלפונים נזעמים.

כשפוטרתי שנה וחצי מאוחר יותר, האירוע הזה הוזכר בשיחות הגישור שנערכו לי כהוכחה ל"שמאלנות" שלי שהעיתון לא היה יכול לעמוד בה.

"הקונצנזוס נעשה הרבה יותר צר"

אז האם האינתיפאדה השנייה היתה קו פרשת מים ביחס של תקשורת המיינסטרים הישראלית לסכסוך הישראלי-פלסטיני? האם היא הפכה אז לכביש חד-סטרי ללא שוליים, כמו החוויה האישית שלי, או שכך נהגה התקשורת הישראלית מאז ומעולם, והאינתיפאדה השנייה לא חוללה שום שינוי לרעה או אפילו חל בה שינוי לטובה, כפי שטענו כמה חוקרים?

וגם אם אכן חל שינוי, האם אובדן הקשב היהודי לסיפור הפלסטיני אינו תוצאה מובנת מאליה מפיגועי ההתאבדות?

הזיכרון הקולקטיבי היהודי מתעתע כאן קצת, כי פיגוע ההתאבדות הראשון התרחש חמישה חודשים אחרי תחילת האינתיפאדה, אבל אין ספק שהתמונות של הידיים המגואלות בדם של מבצעי הלינץ' ברמאללה, ב-12 באוקטובר 2000, הפכו מיד סמל ל"רצחנות הפלסטינית".

התמונה שהתקבעה כהוכחה ל"רצחנות" הפלסטינית. הלינץ' ברמאללה (ויקיפדיה)

התמונה שהתקבעה כהוכחה ל"רצחנות" הפלסטינית. הלינץ' ברמאללה (ויקיפדיה)

ייתכן מאוד שהעובדה שגם "הערבים שלנו" – כפי ששמעתי לא פעם יהודים מגדירים את המיעוט הפלסטיני בישראל – הפגינו בהזדהות עם אחיהם בגדה ובעזה וחסמו כבישים, תרמה לתחושת המצור והאיום שחשו העיתונאים והעיתונאיות בתקשורת המיינסטרים.

בספרו "עיתונות תחת השפעה", שיצא כבר ב-2001, בעצם ימי האינתיפאדה, תיאר חוקר התקשורת פרופ' דניאל דור באופן חסר רחמים את תפקוד התקשורת בתחילת האינתיפאדה, בדגש על החודש הראשון שלה.

"דיוקנה של העיתונות הישראלית, כפי שהוא עולה מתוך הספר הזה, הוא דיוקן של עיתונות תחת השפעה", כתב שם פרופ' דור, "עיתונות הפועלת תחת השפעתו של הפחד, והשפעתו של הזעם, והשפעתה של השנאה, והשפעתה של הבורות, ובראש ובראשונה — תחת השפעתה של מערכת התעמולה המסיבית שהפעילו במהלך החודש כולו (חודש אוקטובר 2000; מ"ר), וגם אחר כך, ראש הממשלה אהוד ברק ואנשי מערכת הביטחון.

"תחת השפעתם המשולבת של כל הגורמים האלה סיפקה העיתונות הישראלית לקוראיה תמונה חדשותית חד-ממדית, מעוותת, מוטעית, של מהלך המאורעות – תמונה שאמנם עלתה בקנה אחד עם מטרותיו התעמולתיות של אהוד ברק, וחזרה והזינה את תחושות המועקה הקולקטיביות של ציבור הקוראים — אבל שיקפה את פני הדברים במציאות רק באופן קלוש ביותר".

בשיחה טלפון עמו בשבוע שעבר, דור לא חוזר בו מהקביעות האלה, אבל את קו פרשת המים הוא מזיז קצת אחורה. במקום אוקטובר 2000, הוא מצביע על יולי 2000 כעל המועד שבו הכל השתנה – הרגע שבו אהוד ברק עזב את ועידת קמפ דיוויד והטיל את האשמה  בכישלון על יאסר ערפאת. תזת ה"אין פרטנר" פלסטיני לשלום נולדה אז.

עד אז, אומר דור, "הקונצנזוס היה שיש ויכוח בין שמאל ציוני לימין ציוני על שאלת השטחים", אבל אחרי ההכרזה של ברק, "הסיפור הזה נגמר, הקונצנזוס נעשה הרבה יותר צר, ודברים מסוימים ירדו מעל הפרק". הדימוי שלי על הכביש הדו-סטרי שהופך לכביש צר בלי שוליים בהחלט תופס כאן.

"הקונצנזוס היה שיש ויכוח בין שמאל ציוני לימין ציוני על שאלת השטחים. הסיפור הזה נגמר, הקונצנזוס נעשה הרבה יותר צר, ודברים מסוימים ירדו מעל הפרק"

"לאמירת ה'אין פרטנר' של ברק היתה השפעה מכריעה", אומר דור, "היא יצרה תחושה של אחדות בעם שלא היתה עשרות שנים".

אם ראש ממשלה מהימין היה חוזר עם הצהרה כזו, טוען דור, השמאל היה מותח עליו ביקורת שהוא הרס את הסיכוי לשלום. כשהצהרה כזו באה מראש ממשלה מ"השמאל", היה לה אפקט אחר, במיוחד על העיתונאים.

לאמירה של ברק על "אין פרטנר" היתה השפעה מכרעת על התקשורת. אהוד ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון, בקמפ דיויד בשנת 2000 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

לאמירה של ברק על "אין פרטנר" היתה השפעה מכרעת על התקשורת. אהוד ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון, בקמפ דיויד בשנת 2000 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

"נהיתה תחושה כללית בדסקים שההרגלים שלנו היו שגויים", אומר דור, "שהיינו שמאלנים מדי, שהאמנו לערפאת ותמכנו באוסלו. עכשיו צריך ליישר קו עם המדיניות".

כדוגמה להשפעה של מושג ה"אין פרטנר" של ברק על המחשבה של "השמאל הציוני", דור מביא את מאמרו של ארי שביט, "המהפכה הקופרניקאית של ברק", שפורסם ב"הארץ" בסוף אוקטובר 2000.

אהוד ברק, כתב שביט, כיוון "את עדשותיו של הטלסקופ אל לב לבו של הסכסוך ו(ל)הוכיח בצורה החד משמעית ביותר שלא הכיבוש של 1967 עומד במרכזו… האיפור נמחה, התחפושות נושרות. וכעת כולנו רואים את דמויותיהם האמיתיות של השחקנים.

"כעת כולנו מתבוננים הישר אל תוך עיניה של אותה מציאות אכזרית שאהוד ברק חשף. שיאסר ערפאת מגלם. המסקנה הראשונה הנגזרת מהמהפכה הקופרניקאית של ברק היא שיכול מאוד להיות שלסכסוך הישראלי-פלסטיני אין פתרון". למאמר הזה, טוען דור, היתה השפעה עצומה בדיוק על אותם עורכים שישבו בדסקים של העיתונים הגדולים.

הכותרות זזו ימינה

אחד הממצאים המעניינים בספרו של דור היה הפער הבלתי נתפס בין התוכן של הידיעות החדשותיות שפורסמו בעיתונות באותם חודשים ראשונים של האינתפיאדה לאופן שבו נארזו, כלומר הכותרות שניתנו לידיעות האלה והתמונות שליוו אותן.

במקרים רבים מאוד, הכתבים שלחו למערכת כתבות עם תמונה מורכבת של המציאות, אבל הכותרות שניתנו לאותן כתבות בחרו רק מרכיב אחד של הסיפור, זה שמציג את הפלסטינים כאשמים היחידים ואת הישראלים, ובעיקר את ראש הממשלה ברק, כשוחרי שלום.

דור התרכז בעמודי החדשות ולא במאמרי הדעה או בכתבות במוספים, מתוך הנחה ש"כשמסתכלים על כמויות גדולות של חומרים ועל חדשות יומיומיות, זה המקום שממנו אנשים מקבלים את האידיאולוגיה שלהם".

הרגלי העבודה בדסקים במערכות העיתונות במיינסטרים, מסביר דור, שהיה בעצמו עורך ב"ידיעות אחרונות", מתייחסים לידיעה כחומר גלם שהכותרת והתמונה נותנים לו משמעות. "אתה אמור לתת סיפור שירגיש בסדר עם כל מה שנמצא בקונצנזוס על הבדלי הדעות שבו", אומר דור. לכן, ברגע שהקונצנזוס זז עם ה"אין פרטנר" של אהוד ברק, הכותרות זזו אתו.

דור מספר שבתחילת האינתיפאדה, כתבים בשלושת העיתונים הגדולים – "ידיעות", "מעריב" ו"הארץ" – יצאו לשאול גורמים שונים איך פרצה האינתיפאדה.

תשעה מתוך עשרת המקורות השונים שהם שוחחו אתם – במטכ"ל, באמ"ן, במשטרה, בשב"כ ובקרב הפלסטינים – אמרו להם שמדובר בהתפרצות ספונטנית. הגורם היחיד שטען שמדובר בתוכנית של ערפאת היה לשכת ראש הממשלה ברק. בשלושת העיתונים הכותרות ביטאו רק את הגישה הזו. היום אנחנו יודעים שהיה מדובר כנראה בפייק ניוז.

יוסי בן ארי, בכיר לשעבר במערך המודיעין, שלדבריו הוטל לעבור על כל החומר המודיעיני הגולמי כדי למצוא מי "נתן את ההוראה" לאינתיפאדה, העיד במאמר ב"הארץ" שפורסם לפני כמה ימים כי "בכל החומר המודיעיני לא איתרתי כל סימן לתכנון מוקדם של האלימות ביוזמת ערפאת, או ביוזמת אחרים במחנה הפלסטיני".

במקרה אחר, התפרסמה ידיעה על כך שהרשות הפלסטינית שחררה שניים מראשי הזרוע הצבאית של חמאס מבית הכלא ששהו בו. בידיעה הובאו כמה גרסאות: שהם כלל לא שוחררו, שהם הועברו לכלא אחר, שרק אחד מהם שוחרר. הכותרת, לעומת זאת, היתה חד משמעית: "רבי מרצחים שוחררו מהכלא, ערפאת נתן אור ירוק לטרור". לכותרת הזו, טוען דור, היתה השפעה עצומה.

לדוגמאות האלה אפשר להוסיף כותרת שלא מצוטטת בספרו של דור, משום שפורסמה אחרי יציאתו לאור. במרץ 2002, כשפורסמה יוזמת השלום הערבית, שקראה להסכם שלום מלא עם ישראל תמורת הקמת מדינה פלסטינית, הכותרת ב"ידיעות אחרונות" היתה "מסר מאיים מביירות".

"האהבה-שנאה שהיתה לנו עם הפלסטינים נגמרה"

העיתונאית ענת סרגוסטי שימשה ככתבת של ערוץ 2 דאז ברצועת עזה, העיתונאית (וגם העיתונאי) היחידה שדיווחה משטחי הרשות הפלסטינית, מלבד עמירה הס בהארץ.

ערוץ 2 החל לשדר בנובמבר 1993, זמן קצר אחרי חתימת הסכמי אוסלו, ואולי כחלק מאווירת הפיוס הכללי, ראשי הערוץ החליטו שראוי שיהיה להם כתב שידווח מהשטח הפלסטיני. היא הפסיקה לשבת בעזה באופן קבוע עוד לפני פרוץ האינתיפאדה, אבל המשיכה להגיע באופן קבוע לרצועה. "הייתי מסתובבת חופשי, ילדים היו צועקים: הנה זאת מערוץ 2", היא מספרת.

את השינוי שחוללה האינתיפאדה היא חוותה בעיקר במה שנוגע לאופן שבו סוקר הצד הפלסטיני. "(הסיקור) יצא מהשדה האזרחי ועבר לתחום הצבאי", היא אומרת.

"הפסיקו לראות את הפלסטינים כבני אדם, (הפסיקו) לעשות כתבות על חתונות או על חינוך מיוחד. סיקרו אותם רק דרך הזווית של הסכסוך: הם אִיוּם או לא איום. זה עבר לתחום של הביטחוניסטים, לתחום של רוני דניאל. ברגע שהתדרוכים שלך מגיעים מהצבא, יש פחות מקום לנרטיב הפלסטיני. זה לגמרי נעלם".

לפי סרגוסטי, הפחתת הסיקור של הצד הפלסטיני נבעה גם מסיבות אוביקטיביות. "לפני האינתיפאדה היתה לי גישה בלתי אמצעית, היו לי מקורות בעזה, גם לפלסטינים היה רצון לדבר", היא מספרת. אבל משלב מסוים היה יותר קשה להגיע, גם בגלל מגבלות של הצבא וגם משום "שהתחלתי להרגיש לא נוח, המתח גדל, החמאס התחזק".

גם הפלסטינים פחות ששים לדבר עם ישראלים. צעיר פלסטיני באינתיפאדה השנייה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

גם הפלסטינים פחות ששים לדבר עם ישראלים. צעיר פלסטיני באינתיפאדה השנייה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

היום היא כבר לא מסקרת את השטחים, אבל ברור לה שהסיקור התקשורתי נמצא במצב הרבה יותר גרוע ממה שהיה בתחילת האינתיפאדה. "הפלסטינים לא מעניינים את הישראלים, וגם הפלסטינים לא מעוניינים לדבר עם התקשורת הישראלית".

העיתונאי והסופר יגאל סרנה עבד באותה תקופה ב"ידיעות אחרונות", ועד האינתיפאדה הרבה להסתובב בשטחים ולכתוב למוספים של העיתון. הוא מתחבר למה שסרגוסטי תיארה לגבי הרצון של הפלסטינים לדבר עם הישראלים. "אני זוכר שמרוואן ברגותי אמר לי: 'אני קם בבוקר ונושא את עיני מערבה'".

סרנה כתב כאמור למוספים, ולכן חש פחות את הלחץ שהופעל על מי שכתב לעמודי החדשות, אבל גם הוא חש את השינוי.

"האהבה-שנאה שהיתה לנו עם הפלסטינים – זה נגמר", הוא מספר. "הפיצוצים של האוטובוסים שינו את כל היחס. הם (הפלסטינים) הפכו לתת-אדם. העיתונות לא הצליחה להכיל את האימה של הפיגועים. היה צריך לקחת את האנושי מהמבצעים שלהם. היינו צריכים להפוך את הפלסטיני למפלצת".

פיגוע באוטובוס בחיפה, ב-5 במרץ 2003 (צילום: רונן לידור / פלאש90)

העיתונות לא הצליחה להכיל את האימה. פיגוע באוטובוס בחיפה, ב-5 במרץ 2003 (צילום: רונן לידור / פלאש90)

באינתיפאדה הראשונה סרנה כבר היה עיתונאי פעיל, והוא זוכר הרבה יותר פתיחות בעיתונות הישראלית לקול הפלסטיני. "היה לגיטימי להביא אותו", הוא אומר, "היתה הרבה צביעות, אבל גם רגשות אשם. עשיתי לדוגמה כתבת שער במוסף על הילדוּת של ערפאת, נסעתי לקהיר".

הוא המשיך לנסוע לשטחים גם בזמן האינתיפאדה, אבל זה נעשה יותר קשה "למכור" את זה לעיתון. "היו מעקמים את האף, בפירוש. נוני (ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות"; מ"ר) אמר לי: אל תהיה לי גדעון לוי'".

כמו סרגוסטי, גם סרנה מתאר שלב שבו נעשה גם יותר קשה לדבר עם הצד הפלסטיני. "עם הפת"ח היתה קרבה, אחר כך התחילה התרחקות. זה כל כך טרגי. אולי השלינו את עצמנו, אבל היה חיבור מרגש".

אשליה שקשה להקיץ ממנה

היום, כמובן, העיתונות במקום אחר. סרנה מחבר את זה גם לעליית תרבות הרייטינג בטלוויזיה (דודו טופז התחיל לפרוח אז), אבל כמובן גם לשינוי הפוליטי. התקשורת כולה זזה ימינה, יחד עם הממשלה. "עמית סגל יושב היום גם בערוץ 12 וגם ב'ידיעות'", הוא אומר.

גם דור מזכיר את מרכזיותו של סגל בתקשורת הישראלית היום להוכחה עד כמה התקשורת, כמו הציבור הישראלי כולו, זז ימינה.

כשאני טוען באוזניו של דור שבאינתיפאדה הראשונה דעת הקהל בישראל הזדעזעה מדיווחים על מכות לפלסטינים, ובאינתיפאדה השנייה התקשורת אפילו לא טרחה לדווח על הרג של פלסטינים, הוא שופך מים קרים על הרומנטיזציה שלי.

"סיפור על חיילים שהיכו פלסטינים הוא עדיין סיפור עלינו, על מה שזה עושה לנו, הוא לא סיפור על פלסטינים", אומר דור. "יש הבדל בין מוכנות לשמוע לבין למה אני מייחס חשיבות. אם יש אירוע שכתבו עליו אלוף בן ועמירה הס, אלוף בן יהיה בידיעה הראשית, ועמירה תהיה במסגרת של 'תדעו מה הם אומרים'. לא משלבים את זה בתוך הסיפור עצמו".

במובן זה, כמו שאמרו לי גם עיתונאים נוספים, האינתיפאדה אולי לא חוללה שינוי כל כל עמוק בתקשורת הישראלית. "התקשורת אף פעם לא אהבה את הצד הפלסטיני, היא תקשורת ביטחוניסטית", אמר לי יוסי עין דור, שהיה כתב ומגיש בערוץ 2, "אני לא מבין מה אתה מתפלא".

ובכל זאת, בחוויה האישית שלי, אני עדיין רואה את עצמי נדחק לפתע לשולי הכביש ולא מצליח לחזור לנתיב. הימים של אוסלו היו אולי אשליה שהסכסוך הולך להיפתר עם נסיגה ישראלית ושתי מדינות, אבל היה לי קשה להקיץ מהאשליה הזאת.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf