מורשת רבין מקדשת פילוג, לא אחדות

הניסיון המובן, אך חסר הסיכוי, לדבר על "מורשת רבין" הוביל לכך שיש למושג הזה יותר פרשנויות מאשר לחלק מכתבי הקודש. בתור מורה, שמחויב על פי חוק (!) להקדיש יום זה ל"דמותו ופועלו" של רבין, אני יודע טוב מאוד שאחד הדברים שמאפשרים את ביצוע ההנחייה הוא העובדה שגם דמותו וגם פועלו של רבין היו מגוונים מספיק בשביל לאפשר לכל אחד למצוא במורשתו את מה שהוא מחפש: מלחמה ושלום; הפרטה ורווחה; טוהר מידות ונהנתנות; מיליטריזם והידברות; דמוקרטיה וסמכותניות; נחישות ורוך וכו'. לכל אחד יש את רבין שלו, וכל שנה אלפי מורות יכולות לבצע את הבחירה הערכית והחינוכית מה מדמותו מדגישים ומה משכיחים.

לכן בלטה לעיני העובדה שהאלפים הרבים שהתאספו בכיכר אמש הגיעו לעצרת המקדשת את הדבר היחיד כמעט שאין במורשת רבין: אחדות פוליטית ושאיפה לקונצנזוס.

בניגוד לכמה מהשנים הקודמות, מארגני העצרת מתנועת דרכנו השכילו להימנע מהשקר של ה"א-פוליטיות", אבל תחת זאת הם עשו משהו בעייתי הרבה יותר: הזמינו קשת של פוליטיקאים כמייצגי "הרוב המתון". מנכ"לית 'דרכנו', פולי ברנשטיין, כתבה בטור ב-ynet כי היא מקווה "שביום הרגיש והמשמעותי הזה הם יתחייבו לדבר הבסיסי ביותר: לנהל את המחלוקת הפוליטית באופן הוגן, נקי ומכבד, להימנע מהסתה ומפלגנות, להזכיר לכולנו שחייבים למצוא דרך לחיות כאן בלי להידרדר למלחמת אחים, עם איזשהו דבק לאומי, ערך משותף שיום אחד תוכל לצמוח ממנו מחדש האחדות והשותפות".

לשים על במה אחת יהודים מכל סוג והשקפה ולקרוא לזה "אחדות" זה לא מורשת רבין, זה מורשת יגאל עמיר. עצרת הזיכרון לזכר יצחק רבין, 3.11.2018 (מרים אלסטר / פלאש90)

לזכור את מה שקדם לרצח

מה שהכי בלט לי במשפט המצוטט הוא דווקא המילה "מחדש". כלומר, לתפיסתה השבר הגדול של רצח רבין נוצר כי לאחריו נגמרה "האחדות והשותפות" שאפיינה את דרכו. אמנם מספיקה היכרות מאוד שטחית עם הביוגרפיה של יצחק רבין כדי לגחך על הניסיון להצמיד לדמותו ערכים כמו "שיח נקי ומכובד", או "הימנעות מפלגנות", אבל חמורה יותר היא ההתעלמות מכך שרבין הוביל להסכמי אוסלו כשהוא החליט לוותר במודע על ניסיון להגיע סביבם ל"אחדות ושותפות".

הזכרתי את התהיה השנתית שלי על מה לדבר עם התלמידים שלי ביום הזיכרון לרבין. זו שאלה שמחדדת את ההבדל בין מי שחווה את הרצח, אפילו בתור ילד, לבין אלו שנולדו שנים אחרי הרצח: אין שום בעיה לספר להם מה קרה בנובמבר 1995, מה שקשה להסביר זה את מה שקרה בחודשים שקדמו.

לפני כמה שנים בחרתי בתמונה אחת לפתוח איתה את השיעור: מסך ההצבעה בכנסת על אוסלו ב', חודש לפני הרצח: 61 בעד ו-59 נגד. "זה מצב של טרום מלחמת-אזרחים", אמרתי לתלמידים, "אבל זה לא מעיד רק על כמה האווירה והפילוג היו קשים, אלא גם על זה שיצחק רבין היה ראש הממשלה הראשון, והאחרון עד כה, שהוביל מהלך מדיני שחצה את העם, והוא עשה זאת במודע".

כשעומדים מול התמונה הזאת, של רוב פרלמנטרי דחוק, כמה מגוחך זה לדבר על "הרוב המתון" הקונצנזואלי בהקשר של הרצח. את הסכם אוסלו ב' העבירה ממשלת מיעוט, בתמיכה מבחוץ של חברי כנסת ערבים ולאחר דיל פוליטי חסר בושה (מה שלום גונן שגב, אגב?) – כי רבין החליט שהגיעה השעה שבה אין קונצנזוס, יש מדיניות. "מורשת רבין" היא שיר הלל לפלגנות, לא לאחדות. שם נמצא המבחן הגדול של הדמוקרטיה – האתגר שדרכנו כשלו בו.

מורשת רבין? מורשת יגאל עמיר!

בניגוד ללא מעט מחברי, אני חושב שיש הגיון רב בהחלטה שאת יום הזיכרון לרצח יש לציין יחד עם הימין. הרצח כוון בו זמנית גם נגד מדיניות השמאל וגם נגד יסודות המשטר במדינה. כאיש שמאל אני לא מרגיש שום צורך להתעכב דווקא על הפגיעה בדמוקרטיה ובמדינה, אבל זה לא אומר שיש להתעלם מכך שבהיבט הזה הרצח פגע בימין ובשמאל כאחד.

אבל הבעיה בעצרת אתמול איננה בכך שהיא לא הייתה עצרת שמאל, אלא שהיא הייתה עצרת אנטי-דמוקרטית. לעשות עצרת משותפת לימין ולשמאל תוך התעקשות על כך שהמשותף רב על המפריד מסוכן הרבה יותר מאשר לעשות אירוע "לא פוליטי", כי זה מבטל את  האפשרות של מחלוקת אמיתית – לב ליבה של הפוליטיקה בדמוקרטיה.

כמו מארגני העצרת, גם צחי הנגבי אמר אתמול ש"הציבור בישראל צריך להעדיף את המאחד על פני המפריד". הסתכלתי על רשימת הדוברים בעצרת ומצאתי בקלות את המאחד: כולם יהודים וכמעט כולם אשכנזים. "האחדות והשותפות" שכל-כך חשובה לדרכנו היא של יהודים בלבד, ימין ושמאל בפנים, ערבים בחוץ. מורשת רבין? בבקשה:

רבין היה ראש ממשלה הראשון שהעדיף תמיכה של חברי כנסת ערבים מאשר שבירה ימינה בשביל לשמור על "רוב יהודי" לממשלתו. הראשון והאחרון: "זה ראש ממשלה שנבחר על ידי ערבים", אמר יגאל עמיר בהארכת המעצר שלו (הדברים הראשונים שאמר לתקשורת על הרצח), "זה בפירוש היה על-ידי ערבים, 20% ערבים".

המסר עבר: מאותו יום ראשי מפלגת העבודה צריכים להבין שהמחיר של העדפת השלום על פני האחדות עם הימין הוא לא פחות מרצח, מאז זה לא קרה. לשים על במה אחת יהודים מכל סוג והשקפה ולקרוא לזה "אחדות" זה לא מורשת רבין, זה מורשת יגאל עמיר.

הגישה לפיה הדרך למנוע את הרצח הפוליטי הבא היא לזכור שבסוף "כולנו יהודים" מרחיקה את האפשרות שיהיה כאן אי פעם איזשהו מהלך משמעותי שיוכרע בכנסת על חודו של קול. חמור מכך: היא גם מבטיחה שאם כן יקרה כזה מצב, אז רצח הפוליטי תהיה אפשרות ממשית.

הדרך היחידה למנוע מצב זה הוא ההפך מאחדות: פוליטיקה אזרחית מפולגת ומסוכסת נותנת לנו כלים ומחייבת אותנו להתמודד עם דעות הפוכות משלנו בלי אקדחים, לכן היא  מונעת את הרצח הבא, לא מקדמת אותו.