newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דמוקרטיה עכשיו: שלוש הערות על ההפגנה אתמול בכיכר רבין

גוש השמאל-מרכז הוכיח שוב שיש לו הרבה יותר נוכחות ברחובות מהמחנה היריב; הססמה המרכזית – "דמוקרטיה" – ביטאה הרחבה של חזית ההתנגדות לנתניהו, שפתוחה בפני כלל האזרחים; והקהל אהב את דבריו של עודה וקיבל אותו כמנהיג הכי בולט, תוסס ומחדש של המחנה

מאת:

1. הקהל

אחד הדברים הראשונים שאני עושה כשאני מגיע להפגנה, ואני חושב שלא רק אני, הוא להסתכל מי האנשים סביבי: מה ה"צבע" החברתי, התרבותי, הפוליטי, הלאומי, וכן, גם העדתי שלהם, כמה מתוכם אני מכיר, כמה צעירים וכמה מבוגרים וכולי. בהפגנה אתמול בכיכר רבין זה היה כמעט בלתי אפשרי.

אני בטוח שבקהל היו הרבה אנשים שהכרתי, אבל אין לי כל אפשרות לדעת. ממרחק של שני מטר, עם מסיכות על הפנים, וגם בלי יכולת אמיתית להסתובב בקהל כי ברגע שהתקרבת לאנשים הם נתנו בך מבט של "שמור מרחק" – פשוט היה בלתי אפשרי לדעת מי נמצא סביבך. ברגע מסוים חשבתי שאני מזהה צלם שאני מכיר ונופפתי לו לשלום, אבל הוא לא הגיב. אולי טעיתי בזיהוי, ואולי הוא לא זיהה אותי. שנינו היינו עם מסיכות על הפנים.

הפגנה בכיכר רבין נגד ממשלת האחדות ולמען הדמוקרטיה, ב-19 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בכיכר רבין נגד ממשלת האחדות ולמען הדמוקרטיה, ב-19 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

ובכל זאת, ובהסתמך על העדות של אורן זיו, שגם ליווה את ההפגנות של "הדגלים השחורים" מול הכנסת, סביר להניח שהקהל היה ברובו הקהל שהשתתף בהפגנות האלה. הגרעין הקשה של ההפגנות בפתח תקווה ובכיכר הבימה נגד השחיתות, אנשי "קריים מיניסטר", אולי בתוספת המעגל השני של התומכים.

היה נדמה לי שראיתי יחסית הרבה צעירים, אולי משום שהמבוגרים יותר שייכים ל"קבוצות הסיכון" וחששו לצאת מהבית. כך או כך, מדובר במרכז שמאל יהודי קלאסי, "השבט הלבן" כפי שנוהגים לכנות אותו.

"השבט הלבן" הוא כמובן ביטוי של זלזול וגם של גנאי. הוא אמור לתאר קבוצה אליטיסטית, מנותקת מ"העם". אבל ייתכן שצריך לרענן קצת את המושג הזה. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, "השבט הלבן" הזה הוכיח עמידות יפה. בבחירות במארס הוא קיבל 1.2 מיליון קולות, ויחד עם הקולות של הציבור הערבי-פלסטיני ושל רוב ציבור יוצאי בריה"מ לשעבר הוא הצליח למנוע מהימין להשיג רוב.

אבל לא פחות חשוב מכך, וזה התבטא אתמול שוב הפגנה בכיכר רבין, "השבט הלבן" הזה יכול להוציא היום לרחובות יותר פעילים מאשר הימין. הרווחים בין האנשים עזרו למלא את הכיכר אתמול, אבל עדיין הכיכר היתה מלאה בכ-2,000 מפגינים, כפי שניתן לראות בתמונות המרשימות שצולמו מלמעלה.

כש"אם תרצו" שלחו מפגינים למחות מול בית המשפט העליון אחרי הפסיקה ה"שערורייתית" שלו, בעיני הימין כמובן, בנוגע ליו"ר הכנסת הקודם יולי אדלשטיין, הם הצליחו להביא כמה עשרות מפגינים. במחאה מול בית הנשיא, כשהתגבשה קואליציית הבלהות מבחינת הימין של הרשימה המשותפת, ישראל ביתנו וכחול לבן להמלצה על בני גנץ, השתתפו אפילו פחות מכך.

רק לפני כמה ימים צוטט בנימין נתניהו ב"הארץ" כמי שמאיים שאם בג"ץ יפסול אותו מלהרכיב ממשלה בגלל כתבי האישום נגדו, "המונים ייצאו לרחובות". זה כמובן אפשרי. אבל כרגע, לפחות, המצב הפוך.

מפגינים בכיכר רבין נגד ממשלת האחדות ולמען הדמוקרטיה, ב-19 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

מפגינים בכיכר רבין נגד ממשלת האחדות ולמען הדמוקרטיה, ב-19 באפריל 2020 (צילום: אורן זיו)

ב"רחובות" יש הרבה יותר נוכחות של המרכז-שמאל. אולי כי הוא מרגיש יותר מאוים, אולי כי תומכי הליכוד ה"קלאסיים" התברגנו וחרדים בכל מקרה לא מגיעים להפגנות מהסוג הזה, אבל זה כרגע המצב. ולנוכחות ברחוב יש השפעה על דעת הקהל, ובעיקר על הפוליטיקאים. גנץ, גבי אשכנזי וגם עמיר פרץ, לא יכולים להתעלם מהמציאות הזאת.

2. הססמה

לא היה קשה אתמול לזהות את הססמה המרכזית של ההפגנה: דמוקרטיה. אם מישהו מהדוברים שכח להזכיר את המלה הזאת, המנחה שקמה שווצרמן טרחה להזכיר לו. לפני תחילת כל נאום ובסיומו, וגם באמצעו, היא זעקה לתוך המיקרופון את המלה האחת הזו, לבדה, בלי עיטורים. ד-מו-ק-ר-ט-יה, בעודה מנופפת בדגל ישראל עם סרט שחור עליו. הקהל חזר אחריה.

זו כמובן היתה הפגנה נגד השחיתות (לכאורה, כמובן) של נתניהו, אבל המלה "שחיתות" לא הושמעה יותר מדי. זו היתה כמובן הפגנה בתמיכה ב"שלטון החוק", אבל גם המלים האלה לא נאמרו יותר מדי. נתניהו זכה כמובן לאזכור נכבד אצל הדוברים, אבל גם הוא לא היה הציר המרכזי של הערב.

בעצרת שכחול לבן אירגנו לפני כשנה בכיכר המוזיאון, הססמה היתה "חומת מגן לדמוקרטיה". הפעם המינוח הצבאי-ביטחוניסטי נפל, ונשארה רק המלה "דמוקרטיה".

בגלל חוסר האפשרות לשוחח עם מפגינים אחרים, קשה קצת להעריך למה בדיוק הם התכוונו כשהם צעקו במקהלה את המלה "דמוקרטיה". אין ספק, השימוש במלה "דמוקרטיה" נועד להזהיר מפני המושג ההפוך לה – דיקטטורה. ודיקטטורה, בעיני הדוברים וכנראה גם בעיני המפגינים, זה מה שנתניהו עושה עכשיו. אופן ההתנהגות שלו בתקופת הקורונה רק חיזק את הדימוי הזה בעיני מי שהיה בכיכר.

ואף על פי כן, השימוש במושג "דמוקרטיה" כססמה פוליטית מבטא הרחבה של חזית ההתנגדות לנתניהו. הוא מבטא – או עשוי לבטא – תפיסה פוליטית שלא מסתפקת רק ב"רק לא ביבי", ואפילו לא רק בהגנה על בית המשפט, הפרקליטות ושאר המוסדות הממלכתיים ה"ישנים". דמוקרטיה היא מושג הרבה יותר רחב מזה, הרבה יותר "מכליל" (במובן שהוא כולל את כל החברה ולא רק מגזר מסוים), הרבה יותר אזרחי.

השמאל-מרכז הציוני נהג להציב כל מיני תנאים למי שרצה להצטרף אליו. ציונות היה אחד מהם. שירות "משמעותי" בצבא היה תנאי נוסף. גם נאמנות לערכי "תנועת העבודה", תהיה אשר תהיה המשמעות של המושג הזה, היה תנאי כזה. אבל ברגע שלמכנה המשותף קוראים "דמוקרטיה", הוא פתוח לכאורה לכל האזרחים.

אנחנו כמובן עוד לא שם. רוב הדוברים, להוציא את איימן עודה כמובן, דיברו על ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", ומשה (בוגי) יעלון התחיל את נאומו בתיאור עברו הצבאי. אבל אפילו הוא אמר שבלי דמוקרטיה, ישראל פשוט לא תהיה. אולי בלי שהוא עצמו מודה בכך, הוא שם את ה"דמוקרטי" מעל ל"יהודי".

אצל יאיר גולן, שהוצג אמנם כ"סגן הרמטכ"ל לשעבר" אבל לא הזכיר את שירותו הצבאי, הרצון להרחיב את התחום של המרכז-שמאל הישן היה אפילו ברור יותר: הוא הזכיר שביקר בימים האחרונים ב"כפר קאסם ובבני ברק" ושאב משם תקווה. כשהמושג המכונן הוא "דמוקרטיה", הרבה יותר קל להכניס לתוכו ערבים וחרדים.

3. המנהיגים

ההפגנה אתמול היתה פוליטית. לצד שוורצמן, ד"ר אורנה ברי (המדענית הראשית לשעבר, ששותפה היום לעתירה למנוע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה) ופרופ' יורם יובל, הדוברים היו המנהיגים הפוליטיים המובילים של המחנה שלא עומד להצטרף לממשלת נתניהו (למעט אביגדור ליברמן, הוא לא רוצה ואולי גם לא יכול להיות חלק מהמחנה): יאיר לפיד, יעלון, גולן ועודה, בתוספת דן מרידור שנאומו הוקלט מראש ושודר. כל אחד מהם ניסה, בדרכו, לשרטט את גבולות המחנה מצד אחד, ולגייס אותו לפעולה כדי לעצור את ממשלת נתניהו-גנץ מצד שני.

עודה עשה את זה טוב מכולם. זו לא רק העובדה שהוא זכה להכי הרבה מחיאות כפיים ושהוא נואם הרבה יותר מיומן מיעלון או מגולן וכנראה גם מלפיד. זה התוכן של הדברים. מאז שפרץ לפוליטיקה הכלל הישראלית לפני חמש שנים, עודה מדבר על "המחנה הדמוקרטי". אתמול היתה תחושה ש"המחנה הדמוקרטי" הזה עמד בכיכר וקיבל את עודה לא סתם כמנהיג לגיטימי, אלא כמנהיג הכי בולט, תוסס ומחדש של המחנה הזה.

עודה עשה את זה דווקא משום שהרחיב את מוטת הכנפיים של המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, הוא אמר, אין פירושה חזרה אל האליטות הישנות – עקיצה ישירה לדוברים לפניו שכולם שייכים בדרך זו או אחרת לאליטה הזאת. היא גם לא יכולה להתקיים בלי סיום הכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וביטול האפליה. היא גם לא יכולה להתקיים בלי צדק חברתי, שיכלול את "הרופאות והרופאים, המנקות והמנקים והעובדים בבתי המרקחת".

עודה גם לא ניסה לטשטש את ההבדלים בינו ובין הדוברים שדיברו בשמה של "הציונות". "לא היה לי קל לבוא לכאן", הוא אומר, "אבל כשהזמינו אותי, באתי".

הקהל אהב את עודה – ואהב את הדברים שלו. לדוברים על הבמה הדברים האלה ירדו כנראה יותר קשה בגרון. המנחה שווצרמן מיהרה להסתייג ולומר ש"אנחנו" לא מסכימים עם כל מה שעודה אמר. זה היה מוזר כי לא ברור בשם איזה "אנחנו" היא דיברה, שכן ה"אנחנו" שעמד בכיכר דווקא קיבל את הדברים של עודה בתשואות.

הפער הזה בין שוורצמן לקהל שלה מראה שעדיין המרחק ליצירת "מחנה דמוקרטי" אמיתי – שיעשה דמוקרטיה ולא רק ידבר עליה – הוא גדול. אבל אתמול הוא נראה קצת יותר קטן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
החיילים בחרו חשודים באקראי. חייל אוחז בתושב ונער בכפר חארס (שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)

החיילים בחרו חשודים באקראי. חייל אוחז בתושב ונער בכפר חארס (שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים)

עשרות גברים, בחוץ, כל הלילה. כך נראה עונש קולקטיבי

אחרי שאבנים נזרקו על מכונית בכביש 5, הצבא נכנס לכפר חארס, ולפי עדויות עצר גברים וילדים באופן אקראי ברחוב ובבתים והחזיק אותם תחת כיפת השמיים 15 שעות עד ששחרר אותם ללא כל תנאי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf