newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דיסטל אטבריאן עשתה לזהותה האיראנית סיכול ממוקד בשירות הלאומנות

אילו חברת הכנסת החדשה לא היתה מחויבת למחוק כל סיפור מזרחי שאינו של רדיפה וביזוי בשירות הלאומנות, אולי המזרחיות היתה יכולה לתרום לרשימת המכולת הזהותית שלה גם משהו מעבר לקמיעות וקברי צדיקים

מאת:

בעקבות הפצרות של חברים אחדים ובניגוד לעצת השכל הישר, התיישבתי לראות את נאום הבכורה של גלית דיסטל אטבריאן בכנסת. בכל זאת, לא בכל יום זוכה בת לקהילה האיראנית בישראל לבוא בשערי הפרלמנט המהולל שלנו, ולי יש חולשה לבני ובנות הקהילה.

בדיעבד אני יכולה לומר ששלוש עשרה הדקות הללו לא הושחתו לגמרי; בכל זאת למדתי משהו על מקורות הפטיש המוזר של חברת הכנסת הטרייה למשש פירות וירקות בשוק. אלא שההקשר שבו הביאה את הסיפור הרתיח את דמי.

ח"כ גלית דיסטל אטבריאן בנאום הבכורה שלה בכנסת, ב-21 באפריל 2021 (צילום מסך מתוך ערוץ הכנסת)

ח"כ גלית דיסטל אטבריאן בנאום הבכורה שלה בכנסת, ב-21 באפריל 2021 (צילום מסך מתוך ערוץ הכנסת)

דיסטל-אטבריאן, לדבריה, פיתחה אובססיה למישוש כל פרי וירק שמזדמן בדרכה כסוג של תגובה פוסט-טראומטית לסיפורים שסיפר לה אביה על ילדותו באספהאן שבאיראן, כאשר נאלץ לגעת בסחורת הירקנים בשוק בהיחבא כיוון שכיהודי נחשב בעיניהם ל-נג'ס, כלומר טמא, בשל היותו יהודי.

את ההמשך, גם אם לא צפיתם בנאום, אתם יכולים לנחש: סיפורי רדיפת יהודים משמשים ציונים מסוגה של ד"א כמקפצה להאדרת נס התחדשות העם היהודי בארצו, והסגידה לריבונות הלאומנית הנגזרת ממנה.

ד"א נוקטת כאן באחת הפרקטיקות המובהקות ביותר של הימין: רדוקציה מניפולטיבית של היסטוריית הקהילות היהודיות בארצות ערב והאסלאם לרגעי השפל שלהם, במטרה לשעבד את ההווה של בני ובנות הקהילות הללו בישראל לטובתו של נתניהו. פרקטיקה שאבישי בן חיים שכלל לדרגת אומנות. לא לחינם ד"א רואה בו את "איש הרוח האמיץ ביותר שקם לנו בעשור האחרון".

אני מאמינה שדיסטל-אטבריאן אכן שמעה מאביה את הסיפור על הפירות האסורים במגע וכינויו "נג'ס" (מילה שד"א שיבשה שוב ושוב) על ידי הסוחרים בשוק. לא מדובר בשקר, המושג נג'ס, קרי טמא, אכן שימש מוסלמים שיעים אדוקים כלפי יהודים – כמו גם לא מוסלמים אחרים. אבל לפעמים, מניפולציה גרועה משקר.

בילדותי שמעתי גם אני גרסאות לסיפור הזה מפי סבי וסבתי, גם הם תושבי אספהאן. אלא שבניגוד לדיסטל-אטבריאן, הם מעולם לא היוו – לא עבור בני משפחתי וגם לא עבורי – את מהות הניסיון ההיסטורי של הקהילה היהודית באיראן, או של יחסיהם עם השכנים המוסלמים.

במשך תשע שנות חיי בטהראן, איש לא כינה אותי נג'ס. תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים – ביניהם תהליכי מודרניזציה וחילון, לצד מעברה של מרבית הקהילה היהודית לתוך מעמד הביניים בשכונות מעורבות והטרוגניות בערים הגדולות, בעיקר בטהראן – הפכו את הסיפורים האלה לנדירים יותר ויותר.

ככל ששמענו סיפורים כאלה מפי הסבים והסבתות, הם סופרו כחלק מחוויית חיים אישית וקהילתית עשירה ומורכבת בהרבה, שהעוגן שלה נותר תמיד הזהות האיראנית עצמה. הם בוודאי לא נועדו לצמצם את ההיסטוריה העשירה הזו לנרטיב בלעדי של רדיפה וביזוי.

כן, שמעתי בילדותי סיפורים על סממנים של אנטישמיות עממית באיראן. אבל שמעתי גם בגאווה על מורתזא ניי-דאוד, אחד המוזיקאים הבכירים ביותר באיראן, ויהודי. למדתי בבית ספר יהודי שלא רק שלא התביישנו ללכת אליו, אלא היה מוכר כבית ספר ברמה גבוה עד שגם לא יהודים רבים שלחו אליו את ילדיהם. בין חברותיי הטובות היו מוסלמית שיעית, ארמנית, אשורית וזורואסטרית.

התודעה היהודית שלנו, שהיתה נוכחת וחזקה מאוד, לא היתה קורבנית בעליל, ממש להיפך; היינו חלק מקהילה מבוססת וגאה, שמוסדותיה התרבותיים, החינוכיים, הרפואיים, הכלכליים והפוליטיים היו חלק אינטגרלי וגאה ממרקם החיים האיראני. חלק מהפסיפס, לא סרח עודף ומנוכר לו.

אילו ד"א היתה מגלה עניין אמיתי בקורות הוריה, משפחתם וקהילתם באיראן, הייתי ממליצה לה בחום לקרוא את ספרו המצוין של חברי, פרופ' ליאור שטרנפלד, "בין איראן לציון", על ההיסטוריה של יהודי איראן במאה ה-20. אולי חברת הכנסת הטרייה, שנוהגת לנופף במוצאה האיראני רק בהקשרים הקלישאתיים ביותר או לצורך תיקוף עמדותיה הלאומניות, היתה לומדת עד כמה הקהילה היהודית היתה – ועודנה – חלק אינטגרלי מהזהות האיראנית וממרקם חייה בכל ספירה אפשרית.

ודאי היתה מופתעת ללמוד, למשל, שככאלה הם גם לקחו חלק בזרמים השונים שהובילו את המהפכה בסוף שנות ה-70, וכן, גם בחזית המלוכנית מנגד. כמו שנחלק אז העם האיראני כולו.

אלא שד"א לא מעוניינת באף פיסת היסטוריה, גם לא ההיסטוריה האינטימית ביותר של הוריה, אם היא לא משרתת את הנרטיב הלאומני בגרסתו "המזרחית", שהיא מקדמת בלהט.

המחיקה המקוממת הזו של היסטוריה קהילתית שלמה ומפוארת וצמצומה לנרדפות חסרת אונים אינה רק פשע כלפי העבר, אלא גם כלפי ההווה. האובססיה הציונית להציג את ההיסטוריה של יוצאי ארצות ערב והאסלאם כרצף של רדיפות, פוגרומים ועוינות מוחקת את היצירה היהודית המפוארת של הקהילות האלה, שצמחו בתוך ומתוך המרחב התרבותי המוסלמי והערבי והיו חלק בלתי נפרד ממנו. והמחיקה הזו, בתורה, מייצרת קהילות ישראליות-מזרחיות נטולות הקשר, שכל מה שנותר להן להציע, לפי הנרטיב הלאומני הזה, הוא איזו מסורתיות קלישאתית ו"עממיות" סכרינית.

הדבר הזה השתקף באופן כמעט קומי בהמשך הנאום של דיסטל-אטבריאן. כאשר ביקשה לנסח את עולמה התרבותי, היא הגדירה את עצמה כמי שהיא "גם אלתרמן – וגם קברי צדיקים, גם יהודה עמיחי – וגם נישוק מזוזות, גם אוהד נהרין – וגם קמע בתיק, גם ערן צור – וגם קידוש בערב שישי, גם דוד גרוסמן – וגם עמיר בניון". בעולמה של דיסטל-אטבריאן, האשכנזים מספקים את המשוררים, הסופרים ואנשי הרוח, ואילו המזרחים את הקמעות, המזוזות וקברי הצדיקים. ואת עמיר בניון.

יש בי רחמים עמוקים על דיסטל אטבריאן, שזהותה האיראנית, המזרחית, מתמצית בסיפורי רדיפה רחוקים של הוריה. אלמלא האידיאולוגיה שלה היתה מחייבת אותה ממש למחוק כל סיפור מזרחי אחר שאינו של רדיפה וביזוי אלא של פריחה, יצירה ושגשוג, אולי רשימת המכולת הזהותית שלה היתה נראית אחרת, והמזרחים היו מסוגלים לספק משהו מעבר לקמיעות וקברי צדיקים. כל עוד זהו המקום שהיא עצמה מייעדת למזרחים, לא פלא שהיא רואה בגבר האשכנזי את הבריה החכמה ביקום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

"המקצועות ההומניים מפגישים את התלמידים עם עולם הרוח האנושית". ספריית האוניברסיטה העברית (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

מי חוסם את לימודי ההומניסטיקה במערכת החינוך בישראל?

רמת העניין של התלמידים הישראליים במדעי הרוח עומד ביחס הפוך למספר שעות הלימוד המוקדשות להם בבתי הספר, ולחשיבותם. המכשול המרכזי הוא התמקדות מוגזמת בידע הדיסציפלינרי, במקום בחוויית הלימודים עצמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf