דחפנו לגדה מלא מתנחלים, והיא עדיין המקום הכי מסוכן לישראלים

בת שבע ניגרי נרצחה אתמול בפיגוע ירי ליד צומת בית חגי, דרומית לחברון. הגבר שהיה איתה במכונית נפצע קשה. במכונית היתה גם בתה בת ה-12. בידיעה נכתב שהנערה "לא נפגעה". לא מהירי, לפחות.

>> המתנחלים והמחאה: המדורות באיילון מאיימות על המאחזים

35 ישראלים נהרגו בפיגועים מתחילת השנה, רובם המוחץ אזרחים, לא אנשי כוחות ביטחון. רובם נרצחו בשטחים. כמעט כל 14 הפיגועים שהסתיימו במוות, אירעו מעבר לקו הירוק. אך המספרים האלה מציגים תמונה חלקית. הם מסננים החוצה את החיים תחת שגרת ירי ויידוי אבנים, את הפצועים קל ובינוני וקשה, את "נפגעי החרדה", שחלקם מעבירים שנים בניסיון לשקם את חייהם. רוב האירועים הללו לא עוברים את רף הפרסום התקשורתי, אחרים לא עוברים את סף התודעה.

זה משהו ששמעתי לא מעט ממתנחלים: הם מרגישים שהמוות שלהם לא "נחשב" מספיק, לא מעניין מספיק ליום שידורים מיוחד. היה פיגוע, תהיה כותרת, הלאה. ברור שיש בסיס להרגשה הזו. וזה נורא. חיים שהולכים תוך שנייה. מוות רודף מוות ושום דבר מהותי לא משתנה.

אבל אני חושב שמה שרבים מהמתנחלים לא מבינים הוא עד כמה הנטייה לפטור במשיכת כתף פיגועים בגדה היא חלק מההצלחה של הקמפיין שלהם עצמם. הרי השקר הגדול של תנועת ההתנחלות כולה הוא הטענה המדהימה והמסוכנת, שיש היגיון ביטחוני כלשהו בלדחוף אזרחים לאמצע שטח כבוש ועוין.

לא יודע כמה מהישראלים שחיים בהתנחלויות מאמינים לבדיה הזו, אבל זה הסיפור שהם מתעקשים עליו. המציאות הפוכה. הנה, דחפנו מלא מתנחלים לשטחים, האצנו את הבנייה בהתנחלויות, ואיכשהו השטחים נותרו האזור המסוכן ביותר לישראלים לשהות בו. לא עזרה גם ממשלת בן גביר, סמוטריץ׳ ורוטמן.

שרת ההתיישבות, אורית סטרוק, אמרה שהפיגוע התאפשר כי לא הוחלט ש"כבישי יהודה ושומרון לא יהיו מסלול ירוק לטרור". היא משקרת. היא גרה בחברון, העיר שבה משטר האפרטהייד וההפרדה הוא אולי המלא ביותר בשטחים. רחובות "סטריליים" מפלסטינים, כאילו מדובר בחיידקים, וגם שם אי אפשר באמת לעצור מפגע שבא להרוג. יותר מ-40 אחוז מהאירועים באינתיפאדת הסכינים בשנים 2015-16 אירעו בחברון.

השקר הזה ממשיך להחזיק, בין היתר, כי רבים מהישראלים מעדיפים לא לדעת מה קורה בשטחים. לא מה קורה לפלסטינים, זה בטוח, אבל גם מה שקורה לישראלים לא ממש משנה להם. ויום אחר יום, פיגוע אחרי פיגוע, המציאות ממשיכה להזכיר: אין ביטחון בכיבוש, אין ביטחון בהתנחלויות, אין הרתעה בשריפת כפרים פלסטינים. יש רק עוד מאותו דבר: דם ועוד דם ועוד דם.

הברור מאליו צריך להיאמר: זילות החיים של הפלסטינים, המוות שלא נספר בכלל, החיים שנגדעים כמעט על בסיס יומי הם העלילה המרכזית שאנחנו עושים הכל כדי לא לראות. הרצח אתמול לא מנותק מזה.

בת שבע ניגרי ז"ל היתה כבת 40. היו לה שלוש בנות. אחת מהן צפתה באמה נרצחת לנגד עיניה. זוועה שאין איך לתאר. הלוואי שיכולתי לכתוב שהיא תהיה האחרונה ברשימת המתים. אבל כדי שהמציאות הזו תשתנה, אנחנו חייבים להיאבק לעתיד אחר. וזה תובע מאיתנו קודם כל להסתכל על המציאות. והמציאות צועקת כל יום: דיכוי צבאי של עם אחר לא הביא מילימטר ביטחון; שליחת אזרחים להתנחל בשטח עוין לא מנעה שום פיגוע, רק העניקה למחבלים מטרות; ומה שקיבלנו מממשלה שתוכנית הפעולה שלה היא ג'ריקן נפט וגפרורים, הוא בדיוק את הדבר היחיד שיכולנו לקבל – אש.

אבנר גבריהו הוא מנכ"ל שוברים שתיקה