צפו: לרקוד דבקה על הגדר בעזה לעיני הצלפים

העולם מתעלם, וצעירי עזה מנסים למצוא דרכים חדשות להיאבק במצור ובכיבוש. עכשיו נותר לקוות שישראל לא תגדיר גם את הדבקה כ"טרור ריקודים" ותגיב בהתאם

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז עלה הסרטון הזה לרשת, ביום שישי האחרון, אני מתקשה לגרוע ממנו עין: צעירה אחת וכמה צעירים פלסטינים רוקדים דבקה ליד גדר הגבול בעזה, על רקע עשן מיתמר. אולי מפני שבמובן מסויים, הוא מצליח להנכיח כל כך הרבה מהדרמה של הכיבוש והמצור בתוך פחות משתי דקות וחצי, את יחסי הכוח בין הכובש והמדוכא, את עוצם ידו של הראשון, את נחישות המאבק של האחרון.

הסרטון הזה צולם, כאמור, ביום שישי האחרון בסמוך לגדר הגבול ברצועה, כחלק מהפגנות השיבה המתקיימות בעזה מאז 30 במרץ בכל יום שישי, כבר שלושה חודשים. בראיון שערך רמי יונס עם אחד ממארגני ההפגנות בעזה ימים ספורים לפני תחילתן, חסן אל-כורד, הדגיש אל-כורד שוב ושוב כי הכוונה היא בפירוש לא מאבק אלים, אפילו לא ברמה של הבערת צמיגים או זריקת אבנים, אלא ניסיון לתקשר לעולם את מצבם של תושבי עזה תחת המצור ובעיקר להעביר לציבור הישראלי מסר של שלום.

donate

ואכן, למרות שישראל עשתה במהלך התקופה הזו ככל יכולתה לצייר את ההפגנות האלה כאלימות, כהפגנות טרור שנשלטות על ידי חמאס, ולמרות מחיר הדמים המופרע שגבתה מהמפגינים, למעט אירועים ספורדיים ההפגנות שמרו על צביון לא אלים. כפי שכתב כאן מירון רפופורט, מהתשובה שנתנה המדינה לבג"צ בתחילת מאי עלה שרק 25 פלסטינים מבין יותר ממאה אלף המשתתפים בצעדות עד אז ניסו לחצות את הגדר או לפגוע בה. אף חייל ישראלי לא נפגע לאורך חודשי המחאה. בצד הפלסטיני, לעומת זאת, נרשמו יותר ממאה הרוגים.

כך, ישראל הוכיחה לפלסטינים פעם נוספת כי מסוכן להם יותר להפגין באופן לא אלים מאשר לירות טילים לעבר שטחים ישראלים, ושפת האלימות חזרה לתפוס את מקומה כאמצעי התקשורת המרכזי בין ישראל לחמאס. הפגנות השיבה של ימי שישי ממשיכות – בפרופיל נמוך יותר ועם מספר משתתפים קטן משמעותית, אבל הן עדיין שם: תושבות ותושבים עזתיים שיוצאים מדי יום שישי לקרבת גדר הגבול, ומסתכנים באש הצלפים כדי להזכיר לעולם שהם עוד חיים תחת מצור ברברי בכלא הגדול בעולם.

באיזו שפה הצעירים האלה עוד יכולים לדבר לעולם שמסרב להתרגש מאסונם המעמיק והמתמשך? אולי בשפה שלא נזקקת למילים. בריקוד. מה שמרהיב כל כך בעיני בדבקה הזו על הגדר זה הפער בין הנסיבות שבתוכן היא מתחוללת לבין העוצמה הטמונה בה, ריקוד שכולו זקיפות קומה, שבו עצם הקיום הפלסטיני זועק בהתרסה מכל צעד בריקוד הלאומי המוכר הזה, נחוש, מסרב להיכנע. כמה כוח יש בזה על רקע העשן המיתמר והחורבן ברקע. באיזה אור עלוב זה מעמיד את האלימות המטורפת שבה ישראל הגיבה להפגנות האלה.

תסתכלו על הצעירים האלה שרוקדים מול הצלפים הישראלים בגבול עזה. לא את "תרבות המוות" שישראל כל כך מנסה להדביק לפלסטינים אנחנו רואים שם, אלא את הנחישות לחיות, להיות. במציאות שבה עצם הקיום הפלסטיני הפך לפרובוקציה, הצעירים האלה מתעקשים על היותם. טיפש מי שמאמין שאפשר להכניע עם שדבק כך בחיים ובזכותו לחירות ועצמאות. כעת נותר רק לקוות שהצבא לא ימהר להכריז על הדבקה הזו כ"טרור הפיזוזים" ויתחיל לצלוף בהם למוות מעבר לגדר. בשם הביטחון הקדוש, כמובן.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf