החזון של בל"ד מפחיד את גדי טאוב, ובצדק
מהאשמת הקורבן ועד להתנשאות אדנותית כלפי מיעוט לאומי שנלחם על זכויותיו הדמוקרטיות, גדי טאוב לא פוסח על אף טריק בספר כדי להשתלח בחברי בל"ד ברוח התקופה
חברי הכנסת של בל"ד אכן לא טיפשים, כפי שכותב היום במאמרו גדי טאוב. מה חבל שאי אפשר לומר את אותו הדבר על טאוב עצמו. הבעיה איננה בעצם העדריות שבה הוא מצטרף לעליהום על בל"ד וחושב שהוא נורא מקורי כדרכו, אלא באופן הרשלני שבו הוא בונה את טיעוניו. אחרי כל כך הרבה שנים של ניסיון, מותר לנו לצפות שגם שמרנות-לאומנית-במסווה-אינטלקטואלי אפשר יהיה לנסח בצורה קצת יותר מורכבת ופחות שחוקה.
כבר בפתח מאמרו מטיח טאוב בחברי בל"ד את האחריות על חוק ההשעיה, שהוא, לטענתו, תוצאה ישירה של פגישתם עם בני המשפחות של המפגעים ממזרח ירושלים. טאוב מוציא פה שם רע לפרקטיקת האשמת הקורבן. כאילו המערכת לא משתמשת לאורך השנים בכל טריק בספר כדי להשתיק את הקול של נבחרי הציבור הפלסטיני בישראל בכלל, ואת זה של חברי בל"ד בפרט – מההחלטה השגרתית לפסול את חנין זועבי אחת לאיזה זמן ועד העלאת אחוז החסימה במטרה מפורשת להשאיר את הערבים מחוץ לכנסת. או שגם זה היה באשמתם לדעת ד"ר טאוב?
> מבחן בל"ד: מה באמת משתקף במראה המוסרית שלנו?
מחוץ לאולפן ששטוס
סעיף האישום הבא הוא שאיפתם של חברי בל"ד לשנות את אופיה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. ובכן, כן. משמעות מדינת כל אזרחיה היא בדיוק זה: אזרחות שווה ומלאה לכל תושבי המרחב, ללא כל פריבילגיות על בסיס אתני, דתי, מגדרי או אחר. אני מבינה שזה מזעזע את טאוב.
הוא לא היחיד, כמובן. המחשבה הציונית סירסה לאורך השנים באופן כה עמוק את היכולת לדמיין אפילו מרחב שוויוני אמיתי שלא רומס בהגדרה את זכויות האוכלוסיה הפלסטינית הילידית, עד שעצם התביעה לשוויון הופכת לסוג של חטא. אבל טוב יעשה טאוב אם ייצא מדי פעם מאולפן הששטוס הווירטואלי שהוא תקוע בו ויבחן את עמדתו מול השיח הפוליטי העולמי: בכל מקום מתוקן, ולו יחסית, תביעת בל"ד נחשבת למובן מאליו הבסיסי ביותר. רק בישראל שוויון הפך למילה גסה שמאיימת על הקיום היהודי.
ואם עצם הדרישה לשוויון אזרחי ופוליטי מלא היא חטא בל יכופר, מאליו מובן שכל פעילות למימוש התביעה הזו הופכת ל"אסטרטגיה" נכלולית ולהסתה בהגדרה. כל חשיפה – אגבית או שיטתית – של אוקסימורון "היהודית והדמוקרטית" היא בגידה שמחייבת הוקעה בראש חוצות.
אז איך פועלת השיטה הנכלולית הזו של בל"ד, לדעת טאוב? "קודם מחוללים פרובוקציה שפוגעת בנקודות הכי רגישות של הרוב, ואז הימין מגיב ביוזמת חקיקה הפוגעת — לפחות סמלית — בדמוקרטיה, ובסוף השרשרת מתעורר השמאל כדי להגן על הדמוקרטיה באמצעות תקיפת אופיה היהודי של ישראל".
בישראל, כל פעילות לאומית, תרבותית או חברתית פלסטינית היא פרובוקציה בהגדרה. מה שמגוחך במיוחד זה הדאגה של טאוב ל"נקודות הכי רגישות של הרוב", היהודי כמובן. ובכן, הנתונים מעידים כי הרוב היהודי רגיש לביקורת על חייל שמוציא להורג פצוע השוכב על הארץ, הוא רגיש לשפה הערבית במרחבים ציבוריים, והוא רגיש למחאה נגד הפצצה מסיבית של יעדים אזרחיים בעזה, לדוגמה. עם רגיש אנחנו. וכמה לא מתחשב מצד חברי בל"ד שאינם מגלים את ההתחשבות המתבקשת בכל הרגישויות הללו שלנו ולא סותמים פשוט את הפה, כי העם היהודי היושב בציון הכי הכי רגיש לערבים שמעיזים לדבר.
הדמוקרטים האחרונים
כמובן שבדיכוטומיה השטחית הזו, טאוב מנכס את מושג הדמוקרטיה לשמאל ואת מושג הלאומיות לימין. כמיטב המסורת הערבים מתבקשים להישאר מחוץ לדיון הפנים-יהודי הזה. לא יעלה על דעתו של טאוב לרגע לשאול מה משמעות הדמוקרטיה המהוללת הזו עבור ציבור שהתנועה העממית הגדולה ביותר בקרבו הוצאה אל מחוץ לחוק ללא בדל הוכחה פלילית או דיון ציבורי כלשהו. למה לו, הוא גבר יהודי אשכנזי חילוני. עבורו הדמוקרטיה הישראלית באמת עובדת שעות נוספות. וכמיטב המסורת השוביניסטית-לאומנית, הוא שולף את נוכחותה של חנין זועבי בכנסת כדי להוכיח את גדולתה וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. הו, מנטליות האדון המרעיף, שיזכיר בכל יום לעבדיו את חסד פת הלחם שהוא עושה איתם.
וכמו לא די בכל אלה, שולף טאוב את הקלף האולטימטיבי בכל דיון יהודי על פעילותם של חברי הכנסת הפלסטינים, ומתמרמר על "הקלות שבה הם מוכנים להקריב את רווחתו של המיעוט הערבי על מזבח האפוקליפסה החביבה עליהם". במילים אחרות, מה לכם ולמאבק על דמותה של המדינה. למה שלא תתעסקו בביוב בג'יסר א-זרקא או בהיתרי בנייה באום אל-פחם. הרי בשביל מה יצרנו את הגטאות המוזנחים האלה אם לא כדי שיהיה לכם במה להתעסק במקום לתבוע את חלקכם וקולכם בעיצוב פניה של המדינה.
אז זהו, שלא. על אפם ועל חמתם של טאוב ושל כפיליו, מבן דרור ימיני ו"הצל" ועד להרצוג ונתניהו, חברי בל"ד ימשיכו לפעול למען החזון השוויוני, האזרחי והדמוקרטי שמציגה התנועה. אילו היתה לטאוב הבנה מינימלית במושג הדמוקרטיה שהוא כה נהנה לגלגל על לשונו, אולי היה מבין שהם כנראה האחרונים שעדיין מאמינים שעתיד אחר, שוויוני ודמוקרטי באמת, עודנו אפשרי לחברה הגזענית, הלאומנית והמשוסעת שבתוכה אנחנו חיים.
אל המסע הזה חוברים גם יהודיות ויהודים כמוני שלא מאמינים כי שרשרת המזון האנושית שהכתיבה פה הציונות היא גזירת גורל, ושהתנגדות לציונות לא רק שאיננה אנטי-יהודית אלא אולי העמדה היהודית ביותר שניתן לנקוט בה כעת. על אפו ועל חמתו של טאוב, יש כאן עדיין ציבור שמאמין שאפשר גם אחרת. זה מפחיד מאוד את טאוב. הוא כנראה יודע היטב למה.
> לפני שהציונות הגיעה: החיים המשותפים של יהודים ופלסטינים בארץ
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן