בריאות לכולם, בין הירדן לים

אחת הקבוצות הבולטות במאבק נגד ההפיכה המשטרית היא הקהילה הרפואית. נרשמה התעוררות מרשימה במסגרת התארגנויות דוגמת "החלוקים הלבנים", "אחיות למאבק" ו"אין בריאות נפש, בלי דמוקרטיה". אפילו ההסתדרות הרפואית הצטרפה למאבק ולא היססה להשבית את מערכת הבריאות בניסיון לבלום את החוק לביטול עילת הסבירות.

>> גם במערכת הבריאות הדו קיום מבוסס על עליונות יהודית

רופאות ורופאים הם לרוב אוכלוסייה שמרנית. צוותי רפואה יעדיפו להעניק טיפול רפואי מאשר לנקוט עמדה פוליטית, לא כל שכן לפעול בנושא. אלא שבשבועות האחרונים רואים מעורבות פוליטית  חסרת תקדים של הקהילה הרפואית, שמתבטאת במאבק על סדרי עדיפויות, על יחסי כוחות ועל ערכים.

לא פחות מעודדים הם ניצני התעוררות פוליטית גם ביחס לסוגיות שלא קשורות באופן ישיר להפיכה המשטרית. כך, למשל, "החלוקים הלבנים" התבטאו נגד החוק שניסה להפלות לרעה אסירים ביטחוניים בטיפול רפואי ונגד ההחלטה הגזענית של איש הימין ארנון סגל לתרום את כלייתו ליהודי בלבד.

ראינו גם התעוררת סביב סוגיות של שוויון מגדרי, ובנוגע לחוק המתנות ולחוק מקצועות הבריאות, המחלישים את מערכת הבריאות הציבורית. זו התחלה טובה וחשובה, אולם אסור שתיעצר כאן. אם הקהילה הרפואית רואה עצמה כמגינה על ערכי השוויון והצדק בבריאות, עליה להרחיב את מבטה לעבר אוכלוסיות נוספות החיות תחת שליטת ישראל ושבריאותן נפגעת, ובראשן הפלסטינים בשטחים הכבושים.

תחת האחריות והשליטה הישראליות, מתנהלות בגדה המערבית שתי מערכות בריאות נפרדות לישראלים לפלסטינים. בין שתי האוכלוסיות יש פערים עצומים בנגישות לשירותי בריאות. ביטוי לפער הזה הוא ההפרש של כעשר שנים בתוחלת החיים בין תושבי ישראל לתושבי השטחים הכבושים. לתינוקת פלסטינית סיכוי פי שלושה למות בלידה מאשר תינוקת בישראל.

לישראל אחריות ישירה לפער זה. משטר ישראלי נוקשה המגביל מתן היתרי מעבר לחולים וצוותי רפואה מהשטחים לישראל, מניעה של תרופות וציוד רפואי, פגיעה במתקני רפואה ובאמבולנסים במהלך פלישות הצבא, ומדיניות מתמשכת של תת-פיתוח וניתוק, שכופה המדיניות הישראלית על מערכת הבריאות הפלסטינית ברצועת עזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית – כל אלה חלק מהסיבות לפערים האלה.

דווקא עכשיו, לאחר שהחוק לביטול עילת הסבירות עבר, ופרקטיקות שהיו נהוגות עד כה רק בשטחים הכבושים מתחילות לחלחל לתוך ישראל, יש דחיפות גדולה יותר להפסיק להתעלם מהשליטה הישראלית במערכת הבריאות הפלסטינית. ההתעלמות הזו מונעת ממערכת הבריאות בישראל להיות שוויונית וצודקת.

הקהילה הרפואית התעוררה כעת והבינה שיש לה כלים נוספים להשפיע מלבד העבודה הקלינית הרפואית. לכן ראוי שהקהילה הזו תעשה שימוש בכוחה וביכולתה להשפיע כדי לעצב מערכת בריאות צודקת ושוויונית במובנה הרחב.

המאבק נגד ההפיכה המשטרית יצר הזדמנות נדירה להגדלת המעורבות וההשפעה של הקהילה הרפואית לשם עיצוב פניה של ישראל כמדינה דמוקרטית. ערכים אלו יכולים להתממש באופן מלא רק אם יכללו גם את השטחים הכבושים, המצויים תחת שליטתה המוחלטת של ישראל. עבור הקהילה הרפואית, הדרך לעשות זאת עוברת בהרחבת המאבק על צדק, שוויון ועזרה הדדית, כך שתכלול גם את הזירה הפלסטינית. אם לשפוט לפי עוצמת המחאה עד כה נגד עילת הסבירות, הדבר אינו בשמים והוא ייטיב עם כולנו: מטופלים, רופאים והחברה הישראלית בכללותה.

מור אפרת היא מנהלת תחום קהילה בעמותת רופאים לזכויות אדם