newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בפער בין שתי צעדות יוכרע העתיד של כולנו

בעוד אלפי פלסטינים, ואיתם יהודים, צעדו אתמול ב"צעדת שיבה" בתביעה לצדק לכולם, אלפי יהודים צעדו בשדרות בתביעה "לחזור" לעזה וחגגו את אסונם של הפלסטינים. שתי צעדות, שני כיוונים הפוכים

מאת:
המשטרה לא הרשתה להגיע לכפרים העקורים, אולי מתוך תקווה שאם לא יראו אותם, ישכחו מהם. צעדת השיבה ליד שפרעם, מאי 2024 (צילום: אחמד אלבז)

המשטרה לא הרשתה להגיע לכפרים העקורים, אולי מתוך תקווה שאם לא יראו אותם, ישכחו מהם. צעדת השיבה ליד שפרעם, מאי 2024 (צילום: אחמד אל-באז)

"צעדת השיבה", שהתקיימה אתמול (שלישי) ליד שפרעם, היתה קצרה מאוד. מסלולה כלל מאות מטרים ספורים בלבד, והיא לא הגיעה בסופה למקום שבו עמדו הכפרים העקורים עצמם, כפי שנהוג בסיומה של הצעדה מדי שנה.

הצעדה לציון יום הנכבה תתקיים השנה בסימן "הנכבה השנייה" בעזה

ואולם גם מאות המטרים הללו, וההתכנסות הגדולה שבסופה, הספיקו למפגן עוצמתי של זהות פלסטינית גאה, נוכחת ולא שוכחת, שממשיכה לתבוע צדק במדינה שהמושג זר לה מהיסוד. צדק לעקורים, צדק לעזה, צדק לאסירים הפוליטיים. צדק, ומאבק בהשכחה. אפשר רק לשער את ההשפעה של עוצמת המפגן הריבוני הזה על הילדים הקטנים, שנישאו אתמול על כתפי הוריהם.

ילדים קטנים ראיתי גם בסרטונים מצעדת הימין, שהתקיימה באותה שעה ממש בשדרות, תחת  הכותרת "צועדים עצמאות בדרך לעזה". ילדים ותינוקות בעגלות לצד משפחותיהם, שחגגו עצמאות כשברקע נראה בבירור עשן מיתמר מעל עזה, שמחות לאידה של הרצועה העולה בלהבות, זוממות כבר איך להיבנות על חורבנה.

האם ההורים בצעדת הימין סיפרו לילדיהם כיצד נערים יהודים השחיתו משלוחי מזון, שנועדו להציל מרעב ילדים אחרים שגוועים במרחק כה קצר מהם, וכיצד הם תקפו באלימות פעילות אצילות נפש שניסו להציל את המזון הזה מהשחתה?

בעוד ילדים פלסטינים הסתובבו בין דוכני ספרים בהתכנסות שבסיום הצעדה בשפרעם ולמדו על המורשת, התרבות וההיסטוריה שלהם, מה למדו הילדים שחגגו עם משפחותיהם בפיקניק על רקע ההפצצות בעזה? כאשר הילדים הפלסטינים ראו עשרות פעילים יהודים שהגיעו לעמוד איתם בסולידריות והתקבלו בכבוד ובהערכה, מה למדו הילדים היהודים על הפלסטינים, שאת אסונם הגיעו לחגוג?

חגגו עצמאות מול העשן העולה מעזה. משתתפים ב"צעדת השיבה לעזה" שנערכה בשדרות, 15 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)

חגגו עצמאות מול העשן העולה מעזה. משתתפים ב"צעדת השיבה לעזה" שנערכה בשדרות, 15 במאי 2024 (צילום: אורן זיו)

בעוד דור או שניים, הילדים – היהודים והפלסטינים – יהיו הבוגרים שיעצבו את המרחב האזרחי המשותף במדינה. מרחב שהולך ונעלם בהתמדה. למושג אזרחות כמעט שאין יותר משמעות בישראל. הלאומנות תמיד האפילה על האזרחות בישראל, והפשיזם המתפשט במהירות מסחררת מאיים לאיין אותה כליל.

הציבור היהודי בישראל מעולם לא התעכב ברצינות על המשמעות המלאה של אזרחותו, כיוון שזכויותיו היו מוגנות מכוח השתייכותו הלאומית, אבל מה שקורה מאז 7 באוקטובר מוכיח עד כמה החלשת המעמד שלנו כאזרחים מסוכנת גם לנו, היהודים.

הפקרת החטופות והחטופים היא ביטוי אומלל במיוחד של הסכנה הזו. כשמנגד עומדים אינטרסים לאומניים, חובותיה של המדינה כלפי אזרחיה נדחקות ומאבדות משמעות. כך כלפי החטופים, כך כלפי רבבות העקורים מבתיהם בצפון ובדרום. אל מול "הניצחון המוחלט" למען הלאום, האזרחים – על צרכיהם וזכויותיהם – הופכים לחסרי משמעות, שלא לומר למטרד. אם הם עומדים על זכויותיהם – אזי גם לאויבים.

די לראות כיצד המשטרה "מטפלת" במשפחות החטופים כאשר הן תובעות את שחרור יקיריהן בצורה פחות מנומסת, ודורשות שהמדינה תממש את אחריותה לחיי האזרחים שהפקירה וממשיכה להפקיר למותם. ברגע שהעמידו את מעמדם האזרחי שלהן ושל קרוביהן החטופים מעל התכתיבים הלאומניים, הן הפכו לאויבות.

את האזרחות שלנו מכרסמת בהתמדה גם העמקת הפשיזם, הזרוע הביצועית של הלאומנות. כשההגבלה חלה רק האזרחים הפלסטינים, קל היה לציבור היהודי להתעלם ממנה. אלא שגם היא כבר לא פוסחת על אזרחים יהודים. ראו את מסע הרדיפה הפרוע נגד המורה מאיר ברוכין, שעל אף הכרעת בית המשפט, עדיין לא הגיע לסופו.

נדמה שכולם הפכו כאן למלשני משטר, מפשפשים בפוסטים, במאמרים ובהרצאות של ערבים ושמאלנים כדי לדלות "ראיות מרשיעות" בדמות עמדות נגד העם והאומה, וממהרים להעלות אותם על המוקד הציבורי, תוך רמיסה בוטה של זכויותיהם האזרחיות והדמוקרטיות, ואגב שיתוף פעולה מבהיל מצד גורמי ממסד.

על האפקטיביות המבהילה של הפרקטיקות האלה אפשר ללמוד מההחלטה להשעות את המורה הפלסטינית, שהשתתפה אתמול בצעדת השיבה. ביום עצמאותה ה-76, משרוקית הכלבים של מלשני המשטר החליפה את ההמנון הרשמי של מדינת ישראל והכל נעמדים דום למשמעה. ומי יבדוק כמה מורות ומורים השתתפו אתמול בחגיגות השטנה והשמחה לאיד בשדרות, מול ענן העשן מעל עזה?

שתי הצעדות, שהתקיימו במקביל, מסמלות את שני האופקים האפשריים של ישראל: כזה המבוסס על שנאה, גזענות יוקדת ולאומנות מיליטנטית, המחנך את ילדיו לבוז לחייו של האחר, אם אינו משתייך ללאום העליון וירמוס גם את זכויות האזרח של בני הלאום שלו עצמו לטובת ביסוס אותה עליונות; או כזה המבוסס על הכרה הדדית ואזרחות איתנה ושווה, שבו יהודים עומדים לצד פלסטינים בדרישה לכונן את המרחב הזה לטובת הילדים של כולנו. אתמול, בצעדת השיבה בסמוך לכפרים העקורים, שאליהם לא הורשינו לבוא, העתיד הזה נדמה לרגע כמעט מוחשי, לבטח אפשרי, אם רק נשכיל להבין את האינטרסים ואת הכוח שלנו כאזרחים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf