"במשפט הבינלאומי, ניצחון מושג בנקודות, לא בנוק-אאוט"

"פלסטינים בכל מקום מרגישים שיש אנטגוניזם כרוני בין הצדק למציאות בעולם". פלסטינים שנמלטו מאזורי התקיפה ברפיח מתגוררים בבתים שנהרסו בתקיפות הישראליות בדיר אל-בלח, 30 במאי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בשבוע סוער של התפתחויות משפטיות גלובליות, שניים מבתי המשפט הגבוהים בעולם נקטו צעדים משמעותיים ביחס למלחמה שמתחוללת מעזה מאז מתקפת 7 באוקטובר.

ב-20 במאי הודיע ​​התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), כרים חאן, כי הוא מבקש להוציא צווי מעצר לכמה מנהיגים בכירים בישראל ובחמאס בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, אותם האשים בהרעבה מכוונת ובהחלטה להתקיף אזרחים פלסטינים בעזה; ויחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה, המואשמים בהוראה להרוג ולחטוף אזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר.

לאחר מכן, ב-24 במאי, כחלק מהתיק המתמשך של דרום אפריקה המאשימה את ישראל ברצח עם, בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) הורה לישראל להפסיק לאלתר את הפלישה הקרקעית לרפיח, דרש מישראל לפתוח מחדש את מעבר רפיח כדי לאפשר כניסה של סיוע הומניטרי ושל חוקרים מטעם האו"ם, וחזר על קריאתו לשחרור מיידי של כל החטופים הישראלים שעדיין מוחזקים בעזה.

כדי להבין את המשמעות של ההתפתחויות הללו, מגזין 972+ שוחח עם עיסאם יונס, מנהל מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם בעזה, לשעבר הנציב הכללי של הוועדה הפלסטינית העצמאית לזכויות אדם. יונס נעקר עם משפחתו מהעיר עזה בתחילת המלחמה, ומאוחר יותר עזב את הרצועה לקהיר, בה הוא שוהה כיום.

בראיון נרחב בירך יונס על בקשתו של חאן לצווי מעצר, והדגיש את הצורך בשימוש בכל כלי משפטי כדי לחייב את ישראל לשאת באחריות; באופן דומה, הוא רואה בפסיקת ה-ICJ צעד משמעותי לקראת השגת הפסקת אש קבועה בעזה.

עוד טען יונס כי הפעולה נגד נתניהו וגלנט היא "הדבר הקל לעשות", שכן הם הפנים הציבוריות והלא פופולריות של המערכה הצבאית של ישראל. אבל הוא הדגיש כי בית המשפט הבינלאומי חייב להעמיד לדין שורה של נושאי משרה ישראליים שביצעו פשעים שנבחנים בחקירה הרחבה יותר של בית המשפט, כמו הרחבת ההתנחלויות בגדה. ובכל זאת, יונס מביע אופטימיות זהירה: "צדק לא מושג בנוק-אאוט, אלא בנקודות".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

פלסטינים רבים חשו זמן רב שהחוק הבינלאומי לא הצליח להגן עליהם או לקדם את מאבקם, מה שהגיע לשיא במה שאנו רואים היום בעזה. כמי שהקדיש את חייו לתחום, כיצד היית מציע לפלסטינים אחרים לראות את ההתפתחויות המשפטיות הנוכחיות?

"ישנן שתי תגובות לבקשתו של חאן לצווי מעצר. הראשונה היא שאנחנו אופטימיים בטווח הארוך, ברמה האסטרטגית. אנחנו לא תמימים, ואנחנו מודעים לכך שהמשפט הבינלאומי הוא תוצר של מה שמדינות מקבלות על עצמן, אבל אנחנו מנסים ככל האפשר להשתמש בכלים הקיימים האלה. כפי שכתב המשורר אל-תוע'ראיי, 'כמה צרים יהיו החיים, ללא מקום לתקווה', כך שעלינו לשמור על התקווה.

"התגובה השנייה דורשת הבנה של מערכת המשפט הבינלאומית. האו"ם, אמנות ז'נבה ומערכות ומוסדות אחרים שנוסדו לאחר המלחמה הוקמו על ידי המנצחים: כדי להגן על השלום והביטחון הבינלאומיים, לשמור על הסדר העולמי ולהקל על שיתוף פעולה בינלאומי. כללים אלה הפכו מצומצמים מכדי לטפל בעוולות הקיימות בעולם, עד כדי כך שהחוק הבינלאומי חל כעת בבירור רק על חלק מהמדינות ועל חלק מבני האדם, אך לא על כולם. כיצד ניתן להסביר אחרת את חוסר המוסריות הזה [תגובת מדינות המערב לעזה]?

"כמובן, הסטטוס קוו [של יישום סלקטיבי של החוק הבינלאומי] הוא מסוכן. הוא חושף משבר במערכת כולה. רצח העם בעזה מוכיח שעבר זמנו של הסדר הבינלאומי הזה; הכללים של 1945 אינם יכולים להיות תקפים בימינו. אבל הם עדיין חלק מהמערכת שלנו כפלסטינים. אם נוכל להשיג צדק באמצעות ההתפתחויות האחרונות הללו, מה טוב; אם לא, זו הזדמנות למקסם את המעורבות הפוליטית והמשפטית שלנו ולהפגין את היעדר הצדק.

"פלסטינים בכל מקום – בין אם בגדה, בעזה, בירושלים, בפזורה או בתוך ישראל – מרגישים שיש אנטגוניזם כרוני בין הצדק למציאות בעולם. המתקפה על עזה, כהשפלה האכזרית והפושעת ביותר של ערכי המוסר והמשפט, הציבה את חוסר הצדק בראש סדר היום העולמי.

"אבל לפלסטינים אני אומר: לא משנה כמה המצב יהיה אכזרי ופלילי, הצדק ינצח. לא משנה כמה אנשים מתרגלים למראה הדם והמוות, זה מצב לא נורמלי. זה לא נכון, ויום אחד הדברים ישתנו. צדק לא מושג בנוק-אאוט, אלא בנקודות, והקורבן חייב תמיד לעשות שימוש מושכל בכלים הקיימים שעומדים לרשותו.

"ישנה תנועה ברורה ברחבי העולם, והפגנות המוניות ברחובות ובקמפוסים. המלחמה בעזה לא רק משבשת את הסדר העולמי, אלא חושפת מערכת יחסים חדשה בין הצפון לדרום הגלובלי. העובדה שדרום אפריקה הובילה את תיק רצח העם בבית הדין הבינלאומי לא התה רק סמלית; ההתייצבות של מדינות מהדרום מאחוריה, הן במוצהר והן שלא במוצהר, חשובה.

"הסדר הבינלאומי טעון תיקון, ועזה היא חלק מזה". צוות התביעה מטעם דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (צילום: אתר ה-ICJ)

"העולם האחר, האירופאים הלבנים של הצפון הגלובלי, חייבים להבין שהדברים כבר אינם כפי שהיו. הסדר הבינלאומי טעון תיקון, ועזה היא חלק מזה. חשבנו שלמרות הפער בין הדרום לצפון, יש לנו כמה ערכים משותפים עם כל הקהילה הבינלאומית, אבל גילינו שאפילו המושגים הבסיסיים ביותר אינם מוסכמים.

"ההוכחה לאי-מוסריות זו היא שהמלחמה בעזה עדיין נמשכת, לאחר שמונה חודשים, והרג של ילדים הוא נושא שנוי במחלוקת. כל עוד העולם לא מתערב וממשיך לשלוח נשק ולתת תמיכה פוליטית [לישראל], זה אומר שהעולם מקבל הרג ילדים מכיוון שהילד אינו לבן, ומאמין שכל פלסטיני הוא מגן אנושי, טרוריסט, או מכשול בדרך ל'מזרח תיכון חדש'".

מה דעתך על החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק?

"זוהי התפתחות משמעותית מאוד, צעד מכריע לא רק לקראת סיום רצח העם בעזה, אלא גם לסלילת הדרך שישראל תישא באחריות לפשע רצח עם.

"בית הדין הבינלאומי קרא לישראל 'לעצור לאלתר את המתקפה הצבאית שלה, וכל פעולה אחרת בנפת רפיח, העלולה להשית על הפלסטינים בעזה תנאי חיים שעלולים להביא להרס פיזי מלא או חלקי'. אני מבין את הטקסט הזה כקריאה להפסקת אש: ה-ICJ מורה לישראל להפסיק את פעולתה הצבאית בכל רצועת עזה, ואז מוסיף פסיק חשוב מאוד, ואחריו 'כל פעולה אחרת בנפת רפיח'.

"לדעתי, בית המשפט מורה בזאת לישראל לסיים את כל מלחמתה, אף שציפיתי שבית המשפט יתנסח בצורה ברורה יותר".

איך מרגישים הפלסטינים בעזה לגבי ההתפתחויות הללו ב-ICC וב-ICJ?

"אנשים בעזה כועסים מאוד על כל הסדר העולמי ועל מוסדות הצדק הקיימים. הזמן נמדד בגופות שלהם, הם נשארו בחיים רק במקרה. הם מרגישים נטושים, ושהעולם שותף למה שקורה להם. כל עוד אתה לא מפסיק את המלחמה הזו, אתה חלק ממנה".

ארגונים לא ממשלתיים פלסטיניים כמו אל-מיזאן שיתפו פעולה עם ה-ICC בחקר מקרים מאז מלחמת 2014. מה דעתך על הקצב האיטי של אותן חקירות, שעדיין לא הפיקו כתבי אישום, ועל ההחלטות המהירות שהתקבלו בגלל המלחמה הנוכחית?

"הסיפור התחיל במלחמת עזה ב-2008-2009. הלכנו לתובע של ICC דאז, לואיס מורנו אוקמפו, וביקשנו לחקור את התנהלותה של ישראל במלחמה כהפרה של אמנת רומא. שלוש שנים מאוחר יותר, אוקמפו חזר אלינו ואמר שהמעמד המשפטי של מדינת פלסטין לא היה ברור לשלושת השחקנים המרכזיים – העצרת הכללית של האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם והמדינות החברות באמנת רומא – ולכן הוא לא יוכל לפתוח בחקירה.

"כאשר פלסטין הפכה למדינה משקיפה שאיננה חברה בעצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2012, נפתחה בפנינו הזדמנות חדשה: לפלסטין היה כעת 'מנדט' של מדינה שיכולה לחתום על אמנת רומא, וכך היא הפכה לאחת מ-124 המדינות השותפות ל-ICC.

"שמונה שנים לאחר מכן, תובעת בית הדין הבינלאומי, פאטו בנסודה, החליטה שיש בסיס לחקירה, והערכאה הקדם-משפטית [שאישרה את מעמדה של פלסטין כמדינה] אפשרה פתיחת חקירה בשנת 2021. מאז, החקירה לא התקדמה אף מילימטר, למרות כמה מלחמות נוספות בעזה, המשך המצור ופשעים נוספים. אני חושב שההחלטה האחרונה של חאן מעידה שהוא לא יכול לשתוק מול הפראות הזו. זה גם מראה את גודל הלחץ המופעל על בית המשפט.

"בקשתו של חאן להוציא צווי מעצר נגד נתניהו וגלנט – שהם דמויות פוליטיות לא פופולריות ולא רצויות עבור רבים, כולל בארה"ב – היתה הדבר הקל לעשות. העולם הבין, גם אם באיחור, שנתניהו הוא מכשול. ולגבי גלנט, הצהרותיו על כך ש'אנחנו נלחמים בחיות אדם' ו'הוריתי על מצור מוחלט על רצועת עזה. לא יהיה חשמל, לא אוכל, לא דלק', הן עדות לאכזריות פוליטית. התובע לא יכול היה להישאר אדיש להן.

"הבחירה בדרך הקלה מסבירה מדוע אין צווי מעצר למי שהורו על אותם פשעים וביצעו אותם: אנשי הביטחון והצבא, וכל שאר חברי קבינט המלחמה הישראלי. הפושע, על פי אמנת רומא, הוא מי שהורה, ביצע, סייע ואפילו תמך בפשע, ולכן לא יעלה על הדעת לא להוציא צווים לאחראים הישירים".

מדוע ביקש התובע צווי מעצר הקשורים רק לפשעים מאז 7 באוקטובר?

"אני מקווה שזה יהיה הסיבוב הראשון. חובתו של התובע היא לבדוק את כל הפשעים המאיימים על השלום והביטחון הבינלאומיים ולבחון את התיק כולו, לא להיות סלקטיבי וחלקי.

"אבל נראה שהוא נתון ללחצים, ולא יכול היה לחרוג מ-7 באוקטובר. אחרת, פירוש הדבר היה לפתוח את תיק ההתנחלויות. עבור הפלסטינים, ההתנחלויות מסוכנות לא פחות מהמלחמה הקיימת, כי משמעותן היא ביטול כל אפשרות לקיומו של העם הפלסטיני. העברת אוכלוסייה לשטח כבוש היא פשע חמור על פי אמנת רומא ואמנות ז'נבה. ציפיתי שזה יהיה חלק מהתיק הנוכחי של ה-ICC, אבל נראה שזה המקסימום שחאן יכול לעשות עכשיו.

"ההחלטה האחרונה של חאן מעידה שהוא לא יכול לשתוק מול הפראות הזו". התובע הראשי בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, כרים חאן (צילום: Ministerie van Buitenlandse Zaken, CC BY-SA 2.0)

"הלחץ עליו מסביר גם מדוע בחר לבקש צווים נגד שלושה אנשי חמאס ורק שני ישראלים. יתרה מכך, הפלסטינים מואשמים בשמונה פשעים, הישראלים בשבעה סעיפי אישום, ורק הפלסטינים מואשמים בעינויים, בהתעללות וכו', בעוד פשעי חטיפה, היעלמות ומעצרם של פלסטינים בבתי הכלא הצבאיים הישראלים אפילו לא מוזכרים. אני עוסק בתחום הזה 35 שנה, ומעולם לא ראיתי אכזריות כזו [נגד אסירים]: 27 פלסטינים נהרגו בבתי הכלא הישראליים, לא 'לוחמים בלתי חוקיים', אלא עובדים שהיו במקרה במקומות העבודה שלהם כאשר חמאס פתח במתקפה, כולם עברו בדיקה ביטחונית וקיבלו אישורי עבודה בתוך ישראל.

"התובע גם בחר שלא להזכיר את הפשע של רצח עם, למרות שמה שקורה כעת הוא רצח עם בכל מובן, וראיות מהימנות לכך הוצגו על ידי הצוות המשפטי של דרום אפריקה בפני ה-ICJ".

שאלת מפתח לגבי התערבות בית הדין הפלילי היא סוגיית המשלימוּת (כלומר שישראל חוקרת את עצמה). מה הניסיון של אל-מיזאן עם מערכת בתי המשפט בישראל בהקשר זה?

"כארגון זכויות אדם, אנו מתנהלים מול הסמכות הקיימת כל עוד היא מייחסת כבוד כלשהו לזכויות האדם של האזרחים. בין הגופים שהתנהלנו מולם, למשל, ניתן למנות את הפרקליטות הצבאית [של הצבא הישראלי]. במלחמת 2014 ולפניה הגשנו מאות פניות בנוגע לפשעים החמורים ביותר שבוצעו. רובם המכריע של המקרים לא נחקרו, למעט אלו הנוגעים למשמעת צבאית, כמו מקרה של חייל שגנב כרטיס אשראי. לא נערכה חקירה של רצח של משפחות שלמות שנמחקו,, או הרס של בית חולים. אבל עלינו למצות את כל אמצעי ההתדיינות ברמה הלאומית מול הכוח הכובש.

"ישראל היא כמעט המדינה היחידה בעולם שבה מערכת המשפט מחרימה את הקורבן. במדינות רבות, קורבנות מחרימים את מערכת המשפט משום שהם סבורים שהיא לא עצמאית, חסרת פניות או נייטרלית.

"הגישה שלנו היתה, 'אנחנו מעזה, ושופטים ישראלים צריכים לעשות איתנו צדק', אבל הם תמיד מספקים כיסוי פוליטי ומשפטי למדינה. קורבן אחד שייצגנו איבד את ביתו ב-2008 ובנה אותו מחדש; ב-2012 נהרג בן משפחתו; ובשנת 2014 הצבא הרס את ביתו שוב. אף בית משפט ישראלי לא נתן לו צדק. אז למי הוא אמור לפנות? עקרון המשלימות הוא עקרון יסוד, אבל במקרה של ישראל, מערכת המשפט שלה לא יכולה לספק צדק לפלסטינים".

איך אתה רואה את התגובה של ארה"ב להחלטה של ה-ICC?

"ארה"ב היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון. ארה"ב הפעילה לחץ על בית המשפט, וכשהתובעת הקודמת, פאטו בנסודה, פתחה בחקירה, היא נענשה: ממשל טראמפ ביטל את הוויזות של בנסודה ואחרים, בנוסף לצעדי תגמול נוספים. בתקופת ממשל בוש, ארה"ב חתמה גם על הסכמים עם רוב המדינות החברות באמנת רומא, שלא להסגיר או לעצור כל אזרח אמריקאי שהואשם בפשעי מלחמה, ובכך העניקה חסינות לחייליה. השבוע חתמו סנאטורים אמריקאיים על הצהרות מאיימות נגד בית המשפט. זה חסר תקדים.

"מה ניתן לצפות ממדינה שחושבת ומתנהגת כך? אם ארה"ב היתה רוצה לסיים את המלחמה, היא היתה עושה זאת תוך חמש דקות, בשיחת טלפון אחת מביידן. עבור ארה"ב, בית המשפט מצוין, כל עוד הוא מחליט לעצור את פוטין, אך הופך לבעיה כאשר הוא מטפל במקרים שנוגעים לבעלי בריתה הקרובים. ארה"ב גוררת את העולם לעבר מצבים מסוכנים ואפילו קטסטרופליים".

מה משמעות הצווים באשר לחובותיה של פלסטין כחתומה על אמנת רומא – לרבות העובדה שסינוואר ודף נמצאים בשטח פלסטיני?

"מדינת פלסטין אינה מחזיקה בשום סוג של ריבונות, והיא מדינה תחת כיבוש. זה מצב וירטואלי. אם הנשיא (הפלסטיני) עצמו רוצה לעבור ממקום למקום בגדה המערבית או מחוצה לה, הוא צריך את אישור הישראלים. העולם מודע לכך שלרשות הפלסטינית אין סמכויות לעצור אף אחד. היא רוצה למלא את חובותיה החוקיות כמדינה עצמאית, אבל לא יכולה.

"[לגבי חמאס], אנחנו לא אלו שקובעים את החוק הבינלאומי, אבל יש כללים שחלים על כולם, ושכולם חייבים לכבד. התנגדות ומאבק הם חלק מהטבע האנושי. תמיד יש צורך לחשוב על אמצעי ההתנגדות וכיצד היא יכולה להשיג את התוצאות הטובות ביותר האפשריות. תמיד יש צורך לבחון את ההתנגדות ולתקנה. אבל זה לא שולל את העובדה שיש כיבוש וצריך להתנגד לו. השאלה החשובה ביותר היא איך העם הפלסטיני יכול לעשות זאת בעודו נתון לברבריות ולתוקפנות הזו.

"יש לשים קץ לסכסוך הזה ולספק לפלסטינים את כל המשאבים המוסריים, המשפטיים וההומניטריים כדי שיוכלו לממש את זכותם להגדרה עצמית. אגב, לא מדובר רק בזכות למדינה משלהם; אני נגד הרעיון שהבעיה של הפלסטינים היא שאין להם מדינה. למעשה, העם הפלסטיני מחפש את הזכות להגדרה עצמית כדי שנוכל להכריע את גורלנו. אולי אנחנו בכלל לא רוצים מדינה?"

זו הפעם הראשונה שמנהיגים פלסטינים מואשמים רשמית בפשעי מלחמה בינלאומיים. מה זה אומר על המאבק וההתנגדות הפלסטינית? האם משמעות המהלך של ה-ICC היא גם שיש קווים אדומים להתנגדות?

"כארגון זכויות אדם, אנו מאמינים שכל מי שמפר את אמנת רומא, ללא קשר ללאום שלו, חייב לעמוד לדין ולקחת אחריות על מעשיו.

"אני סבור שגם אם ההחלטה לבקש צווי מעצר נגד סינוואר, דף והנייה אינה מקובלת על חלק מהפלסטינים, זו הזדמנות לכל נאשם לעמוד בפני בית המשפט, להגן על הנרטיב שלו, להכניס דברים להקשרם, וכן להציג ראיות. בסופו של דבר, גם אם ניתנו צווים, הנאשמים עדיין חפים מפשע עד שיוכח אחרת.

"אנחנו לא אלה שמחליטים מהו פשע מלחמה, בסופו של דבר, בית המשפט יחליט. אבל בית המשפט עצמו צריך להיות אמין ביותר, ולא לעשות פוליטיזציה בנושא, כי המערכת הבינלאומית נמצאת כעת במבחן. ואנחנו עדיין שואלים בקול, 'מי מבצע רצח עם?'

"לגבי הבחירה בין התנגדות ובין משא ומתן [עם ישראל], לדעתי, שתיהן בעייתיות כל עוד אין לבחירות הללו קונצנזוס בקרב העם. נשלם מחיר על כל אחת מהאפשרויות, אבל זה מחיר שאנחנו מוכנים לשלם. הנושא החשוב הוא שיש מטרה צודקת ואנחנו רוצים לסיים את הכיבוש, אבל יש מאמץ מאורגן למסגר כל פעולה שלנו כבלתי מוסרית".

האם אתה בטוח שהעולם יציית לצווי המעצר?

"אנו ממשיכים להאמין ששמירה על הביטחון העולמי, היציבות והשלום היא חובתו של העולם. מעניין שמדינה שמספקת כיסוי לרצח העם, כמו גרמניה, אומרת שיש לכבד את החלטות בית המשפט. אי יישום ההחלטות הללו פירושו שהעולם שכח את שלטון החוק ועובר לשלטון הג'ונגל".

כיצד עשויה החתירה של ה-ICC למימוש צווי המעצר להשפיע על התיק ב-ICJ?

"מדובר בשני מרחבים שונים ולכל בית משפט יש עצמאות מלאה, ללא קשר רשמי ביניהם. אבל מכיוון ש-ICJ דן בתיק רצח העם, זה יכול לעזור לתובע של ICC [בתיק נגד הישראלים]. ללא ספק, התיק ב-ICJ עוזר ליצור את הסביבה המתאימה [לפעולות בית הדין הפלילי]. ה-ICJ קיבל את בקשת דרום אפריקה [לדון ברצח עם], מה שאומר שיש בסיס לתביעה. על בית המשפט להחליט לגופו של עניין, אך מבחינה פרוצדורלית, התובע של ה-ICC לא היה צריך לחשוש להגיש אישומים ברצח העם נגד אישים ישראלים".

"כשהמלחמה תסתיים, אני רוצה לחזור ולתרום לשיקום עזה". עיסאם יונס (באדיבות המצולם)

אתה ומשפחתך עזבתם את עזה בדצמבר, ונמצאים עכשיו בקהיר. איך אתה מרגיש ברגע הזה?

"אנחנו חיים במקרה, ועדיין מתנודדים בין חיים למוות. הכי חשוב לי זה להיות חזק ולתמוך באשתי ובילדים שלי. אני בקהיר, אבל הלב והנפש שלי עם המשפחה שלי, השכנים, הקולגות והחברים בעזה.

"איבדנו את הבתים והרכוש שלנו. נאלצתי לעזוב את ביתי בשכונת אל-רימאל בעיר עזה ב-13 באוקטובר. הבית והמשרד שלי ניזוקו קשות, וכל הבניין של בני נהרס, נפגע מטיל. היינו כמה חודשים עקורים ברפיח, ועזבנו את עזה ב-3 בדצמבר.

"מה שחווינו בעזה היה לא ייאמן. לעולם לא אשכח את הפחד מההפצצות. תארו לעצמכם את קול היריות של רובה אוטומטי; עכשיו דמיינו את אותו הדבר ממטוסים. הוא משגר באותה מהירות, באזור מגורים מלא בילדים ונשים. אי אפשר לתאר את תחושת האימה. איבדתי הרבה בני משפחה וחברים. אני משתדל לא להקשיב לחדשות, כי החדשות תמיד מביאות איתן שמות של אנשים שנהרגו".

האם תחזור לעזה?

"כן, כמובן. כשהמלחמה תסתיים, אני רוצה לחזור ולתרום לשיקום עזה. אין לאדם כבוד אלא במולדתו. אני רוצה לחזור, אבל אולי המשפחה שלי לא תחזור, כי אין בתים, בתי חולים, בתי ספר או אוניברסיטאות.

"אני מבין את אלה שאומרים שהם לא יכולים לחזור, כי כל צורכי החיים נהרסו כליל. אני מבין את הצעירים שהצליחו לצאת ולא רוצים לחזור. אבל אני אחזור לבנות את עזה מחדש למען הדור הצעיר, למען הילדים והנכדים שלי".

רוסון בשאראת היא העורכת הראשית של מגזין 972+, שם התפרסם הראיון במקור. מאנגלית: אורלי נוי