במלחמת האזרחים לתומכי ההפיכה יש זהות. למתנגדים – הרבה פחות

ב-4 בנובמבר 1995 לא הוחלט על ספירת שנים חדשה, אבל התחושה והתודעה אחרי רצח רבין החליטו שנפתחה תקופה חדשה. אלו שחוו את הרצח, מנוער הנרות ועד דור הפלמ"ח, מחלקים את הזמן לתקופה שקדמה לרצח ולזו שלאחריו. זו לא התחושה היום. ובכל זאת משהו באוויר אומר ששינוי מתחולל, שאנו עדים להיסטוריה בהתהוותה.

>> המאבק יהיה ארוך ומתיש, והמחאה נערכת לחוקי משחק חדשים

רצח רבין היה אירוע. ההפיכה המשטרית ומלחמת האזרחים המתבשלת לאורה הן תהליך. הרצי הלוי ורונן בר לא הגיעו בחצות למשרד ראש הממשלה עם פלוגת טנקים והודעה מוקלטת שהם לוקחים לידיהם את מוסרות השלטון לתקופת מעבר עד להחזרת הדמוקרטיה. הטייסים המוחים ולוחמי מגלן וסיירת מטכ"ל במילואים לא הנחיתו לפנות בוקר שלושה מסוקים ליד הכנסת והשתלטו על הבניין אחרי שנטרלו את משמר הכנסת המופתע. ומנגד, ההפיכה המשטרית מואצת, אך מתנהלת עדיין לפי הפרוטוקול הישן, עד אשר יוחלף בתקנון ובחוקים חדשים, שימנעו הפיכת-נגד דמוקרטית.

מלחמת האזרחים היא תהליך, ולכן היא עדיין בשלבי התחממות. המחנות עדיין מתגבשים. מחוללי המהפכה נסמכים על הרוב הקואליציוני רק בהצבעות. במלחמת האזרחים הם זקוקים לציבור רחב ומגויס. עמוד השדרה שלהם הוא הקהל הדתי לגווניו, מהחרד"לים דרך החרדים: חסידים, מתנגדים וחרדים מודרנים גם יחד, ועד הדתיים הלאומיים.

זהו ציבור שחי בקהילות. הוא מאורגן סביב בתי כנסת, ישובים, שכונות מובחנות בערים ובעיירות, תנועות נוער ומערכת חינוך שנשלטת בידי אידיאולוגים קשוחים מבחינה דתית ולאומנית. הגרעין הקשה של תומכי ההפיכה צורך תקשורת מגזרית שאינה פלורליסטית וחשוף להטפות דתיות-לאומניות. אלו בקהילה שחשים לא בנוח עם האידיאולוגיה הקשוחה ומביטים מעבר למגזר, חשופים ללחץ החברתי של הקהילה, ובפועל נשארים בשורותיה כשהם ממלמלים הסתייגויות.

אולם הציבור הדתי קטן מכדי לנצח במלחמת האזרחים. הוא חייב לגייס לצדו את המסורתיים תומכי נתניהו. זה הציבור שהדתיים מדירים מתוך הקהילות הסגורות שלהם ומשאירים בפריפריה החברתית. את לוחמי הפריפריה מגייסים נתניהו וסייעניו בליכוד באמצעות קמפיין רגשי נגטיבי, שיוצר קהילה מדומיינת של מקופחים ונרדפים.

דוד אמסלם עושה קמפיין נגטיבי מרשים. תקשורת ההמונים היא המדיום העיקרי שבו הקמפיין מתבצע יחד עם סרטונים במדיה החברתית, שנשלחים באופן ממוקד לקהל יעד. למגזר הזה, ההפיכה המשטרית מוצגת כמאבק מעמדי של אליטה חדשה מול אליטה ישנה, מקופחים מול פריבילגים, שמסרבים לפנות את מקומם.

השירות הצבאי כקהילה מדומיינת

מתנגדי ההפיכה הם אינדיבידואלים, שרוב הזמן מבלים בחוג המשפחה הגרעינית ובעבודה. הקהילה המדומיינת שלהם היא היחידה הצבאית שבה שירתו. לא במקרה ההתארגנויות הבולטות של מתנגדי ההפיכה הן סביב יחידות צבאיות. זו דרכם ליצור קהילה. לצידן אנו רואים התארגנויות על בסיס מקום מגורים או מקצוע ומשלח יד.

מעטות ההתארגנויות על בסיס אידיאולוגי שחוצה אזורי מגורים, מעמד, גיל, השכלה ומקצוע – הגוש נגד הכיבוש, למשל. מתנגדי ההפיכה המשטרית נאלצים לעמול הרבה יותר קשה ממקדמי ההפיכה. לא רק משום שהאחרונים בשלטון, אלא בעיקר משום הפיצול החברתי שלהם והעובדה שנשות ואנשי המחנה הזה אינם חיים בקהילות אורגניות.

מתנגדי ההפיכה מגבשים את הקהילה שלהם באמצעות קבוצות ווטסאפ, הרצאות בזום על נזקי שינוי המשטר, ובעיקר בהפגנות. ההפגנות פועלות לבנות ולשמר את המחנה, ליצור מכנה משותף ולתחזק אותו, בין אם באמצעות התעלמות מנושאים שעלולים לפצל את המחנה ובין אם על ידי מתן מקום וזכות הבעה לכל הגוונים והנימוקים נגד פעולות השלטון.

הפרסומים כל מוצאי שבת על מספר המפגינים נועדו לא רק להזהיר את הממשלה, אלא גם לשמר את המומנטום ואת הליכוד הפנימי. החוליה החלשה במחנה מתנגדי ההפיכה היא הימין "הרך", דתי-לאומי ולאומי-ליברלי-חילוני, שמסתייג מהרדיקליות של ההפיכה המשטרית מצד אחד, אבל גם מ"השמאל הקיצוני" מצד שני. הדתיים במחנה נגד ההפיכה קשורים חברתית לתומכי ההפיכה. חוליה זו מסתייגת מהסרבנות של אנשי המילואים ומזהה את הצבא עִם העָם.

מחוללי ההפיכה המשטרית מנהלים שיח זהות. הם מנמקים את ההפיכה בצורך לשמור על הזהות היהודית של המדינה ועל העליונות של קבוצת השליטים היהודים על הלא-יהודים, בין אם האחרונים אזרחים, תושבים או נתינים. לעומתם, מתנגדי ההפיכה מנהלים שיח זכויות. הם נאבקים על זכויות נשים, מיעוטים ולהטב"קים. מתוך שיח הזכויות הם גוזרים את הזהות הדמוקרטית-ליברלית, שהיו רוצים לשמר או לכונן מחדש במדינה.

שיח הזהות מנמק מדוע צריך לשמור בידי היהודים את השליטה על הרוב הלא-יהודי בין הירדן לים התיכון. עבור תומכי ההפיכה, זהו מרחב הזהות והשליטה. לעומת זאת, שיח הזכויות מצוי במגננה ובבעיה כפולה. מנהליו נמנעים מלומר מה גבול הקולקטיב שבו הם דורשים ליישם את שיח הזכויות. האם הוא כולל את הלאומיות הפלסטינית והיכן? שנית, מעבר למשמעות הטכנית של רוב יהודי, מה התוכן הייחודי שהם מציעים למסגרת הקרויה מדינה יהודית? בשני נושאים אלו הם מגמגמים.

הפלסטינים אזרחי ישראל מודעים לגמרי שמנהלי שיח הזהות יטפלו בהם תחילה, אם ההפיכה תצא לפועל, כיוון שזהותם שונה, אם לא מנוגדת. הפלסטינים אזרחי ישראל עומדים בצד ומתבוננים במחנות המתגבשים. יחידים בתוכם נוטלים חלק בפעולות מתנגדי ההפיכה, אך כקולקטיב הם לא חלק מהמחאה בגלל הבעיה הכפולה של מתנגדי המהפכה שזה עתה ציינתי.

הפלסטינים לא במשחק

הפלסטינים גם נרתעים מלהשתתף בקהילה מדומיינת, שהזיקה הצבאית בה דומיננטית, ולא קיימת בה  מסורת של השתתפות נרחבת במחאות של החברה הערבית. בה בעת הפלסטינים הישראלים לא מארגנים הפגנות משלהם, שבהן הם יכולים להעלות את הנימוקים שלהם להתנגדות להפיכה המשטרית.

ללא שיתוף הפלסטינים הישראלים, מתנגדי ההפיכה המשטרית לא יכולים ככל הנראה לנצח במלחמת האזרחים. לחלופין, מתנגדי ההפיכה צריכים לפצל את החוליה הפחות חזקה בקרב מקדמי ההפיכה, כלומר המסורתיים ובני מעמד הביניים תומכי נתניהו והליכוד. את זה הם יתקשו להשיג בלי שיפתחו שיח זהות אחר מזה של הימין הדתי, ובלי הקשבה ואמפתיה לא-אינטרסנטית ולא-פטרונית לשיח המעמדי של תומכי נתניהו המסורתיים ובני מעמדות הביניים.

למלחמת האזרחים שמתחממת יש קשר למאבק הלאומי הפלסטיני. עבור מקדמיה, ההפיכה המשטרית היא צו השעה. בלי עליונות יהודית שתעוגן בחוק לא ניתן לספח את ההתנחלויות ולסגור את הפלסטינים בשטחי 1967 במתחמים אוטונומיים נפרדים, עם או בלי מעמד של תושבי קבע בישראל כמו שישראל כפתה על הפלסטינים במזרח ירושלים.

בשלב זה, מחנה מתנגדי ההפיכה לא מצליח להציג מענה לאתגר זה. הוא מגמגם משהו שניתן להבין אותו כתמיכה בניהול העימות עם הפלסטינים וחזרה לאשליה, המכונה מדינה יהודית ודמוקרטית ששולטת על הפלסטינים בשטחי 1967 באופן זמני-מתמשך.

אולם גם אם המחנה שמתנגד להפיכה לא מצליח לומר שיש קשר ישיר ומזיק בין ההפיכה המשטרית לשליטה על הפלסטינים וצריך לחסל את שניהם כאחד, למאבק שלו יש השלכות גדולות לטווח ארוך. המאבק מוריד את הצבא והביטחון ממעמדם העליון כמזוהים עם העם והלאום.

סרבנות נתפסה עד כה כיציאה מהעם, מהקולקטיב הלאומי-ישראלי. בימים האחרונים אנו עדים לתפיסה שונה, שעד כה בודדים היו הישראלים שביטאו אותה. יותר ויותר ישראלים עוברים לראות את הצבא כמנגנון טכני-שלטוני, נחוץ, אך לא ערך בפני עצמו, בוודאי לא ערך עליון. "חילול הקדושה" של הצבא והצבאיוּת חיוניים כדי לעבור מחברת לוחמים חשדנית, קפוצת אגרופים ותאבת שליטה על הפלסטינים, לחברה תומכת שלום.

מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן