"בכיתי על החברים שלי, ובכיתי גם על האשם"

"אחד האנשים הכי טובים שאני מכיר". האשם אל-ביראוי (צילום: באדיבות המשפחה)

האשם אל-ביראוי, 58, נולד בעזה, אך העביר את מרבית חייו בקיבוצים הסמוכים, קילומטרים ספורים מביתו שבבית לאהיא, בצפון עזה. במשך כארבעים שנה, עוד מילדות, עבד תחילה כפועל, ואז כקבלן, בפרדסי ההדרים ובמטעי האבוקדו והבננה בניר עם, ביד מרדכי, בניר יצחק וברוחמה. "היינו בני בית שם", אמר בעברית, בקול חנוק, אחיו הצעיר של אל-ביראוי, נביל, בן 54.

בבוקר שבת המסויט של 7 באוקטובר, אל-ביראוי התעורר ברהט, שם נהג לישון, ויצא לעוד יום עבודה בקיבוץ. נהג ישראלי הסיע אותו בוואן אפור, יחד עם עוד שישה פועלים מעזה. בדרך, בצומת סעד, קצת לפני שבע, נפתח ירי על הרכב. עשרים דקות אחר כך אל-ביראוי מת.

ליאור גולן, חקלאי מקיבוץ רוחמה, היה קרוב לאל-ביראוי אישית, והכיר את ילדיו ואשתו. "אני עובד עם הרבה פועלים, אבל בקבלן כמו האשם אף פעם לא נתקלתי. הוא כאן משנות השמונים, אחד האנשים הכי טובים שאני מכיר, בן אדם שתמיד עזר לנזקקים, שדאג להכיר כל פועל אישית".

גולן התעורר בקיבוץ לקול אזעקות, ומיד התקשר לבדוק מה קורה עם אל-ביראוי. "הוא אמר לי: 'אני בצומת סעד, ירו עלי'", גולן נזכר, "'נפצעתי, נפצע לי פועל', ככה הוא אמר. אמרתי לו תברח דרך השטח, אבל הוא אמר שאי אפשר לזוז. התקשרתי אליו שוב אחרי עשר דקות, הוא כבר הגיע לאזור ניר עם. ותוך כדי שאנחנו מדברים ירו בו שוב, והוא מת".

גולן זוכר שאל-ביראוי אמר לו, בשיחת הטלפון הראשונה, שירה בו "מחבל שירד ממצנח בשמיים". בתיעוד ממצלמת אבטחה מצומת שער הנגב, נראים ארבעה חמושים פלסטינים ליד הוואן האפור שבו נורה, מביטים פנימה לתוך הרכב. שתי עובדות אלו, לצד זה שהירי בוצע בשעת בוקר מוקדמת, שבה לא היו כוחות ישראלים רבים באזור, מעלה כי סביר שאל-ביראוי והפועלים שאיתו נהרגו בידי אנשי חמאס.

המראה המחריד בתוך הרכב תועד בסרטון נוסף, שצילם ישראלי, כמה שעות לאחר מכן מצומת שער הנגב: אל-ביראוי מוטל לצד כיסא הנהג, מכוסה בדם, ולצידו שלושה פועלים נוספים מבית לאהיא, שנהרגו מהירי: סולימאן אל-עטאר, סוהיל אל-מסרי, וזיאד ע'אנם.

הרכב והפועלים זוהו על ידי כמה אנשים. גם נהג הרכב הישראלי, תושב שגב שלום, סאמי אל-ג'ירג'אווי, ירוי שם למוות. שני פועלים נוספים מעזה היו ברכב, אך הם לא נראים בסרטון הקצר. ייתכן שישבו במושבים האחוריים, שלא צולמו, וייתכן כי עלה בידם לברוח.

עיתונאי I24 שחלף במקום כמה שעות לאחר מכן דיווח בסרטון כי נהגו ברכב האפור "חמושי חמאס", והצביע על מימיות מים שהיו בבגאז' כעדות ל"ציוד שהם לקחו איתם". לא ברור על סמך מה קבע זאת, וחקלאים ישראלים אמרו כי המימיות האלו שימשו את הפועלים ליום העבודה. כאשר נאספו גופות ההרוגים והוטמנו, ככל הנראה בשקיות זק"א, לא ידוע אם סומנו כמחבלים או כקורבנות של הטבח.

הנקודה הזו חשובה במיוחד לנביל אל-ביראוי, אחיו הקטן של האשם, שמבקש לנקות את שמו ולאפשר לו קבורה ראויה בעזה. "ראיתי אותו בסרטון מת. אני מכיר את הפנים של אח שלי", הוא אמר ופרץ בבכי. "אמרו עליו בתקשורת מחבל. איך? כולם מכירים אותו. תשאל את כל הקיבוצים. שנים אנחנו עובדים שם מכל הלב. כמו משפחה. אני רק רוצה לקבור אותו".

"אני מתפלל שמישהו יעצור את המוות"

יהל שיפמן, חקלאי מקיבוץ יד מרדכי, מכיר את נביל ודיבר איתו באותו יום, כשהתחילו האזעקות, ואמר לו לברוח במהירות. "נביל אדם אמין, מה שהוא סיפר לך אמיתי", יהל אמר, אך הוסיף שבימי אבל ומלחמה קשים כאלו, יש לו רגשות מעורבים ביחס לגילוי אמפתיה לצד השני. "מצד אחד, זה עצוב נורא, אני מכיר את כל המשפחה הזאת ויודע באיזה מצב הם. ומצד שני, מכלי החמלה שלי כבר מפוצצים עד אפס מקום".

נביל גילה שאחיו הגדול נהרג בערב שבת, אחרי 11 שעות שבהן הסתתר בפרדס, יחד עם 11 פועלים מעזה ונהג ישראלי, שברחו גם הם מירי, במקום אחר. "כשהיינו בדרך לעבודה, רכב לבן נעצר מולנו וירה עשרות כדורים. טק-טק-טק. אני לא יודע מי היה בתוכו ומי ירה", סיפר נביל, שנסע ברכב נפרד מזה של אחיו. שלושה עזתים נפגעו מהירי ודיממו בפרדס.

"תשאל את כל הקיבוצים. שנים אנחנו עובדים שם מכל הלב". פועלים פלסטינים במחסום ארז, מרץ 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

בערב הגיע למקום עופר ליברמן, חקלאי מניר עם, וחילץ את נביל ואת שאר הפועלים מעזה. "ביקשתי מעופר שיבוא להציל אותנו", נביל שיחזר, "מאוד פחדתי שאם חיילים יראו אותנו לבד הם יירו בנו. עופר בא עם החיילים. הם אמרו לנו להרים ידיים, לקחו אותנו לקיבוץ, נתנו לנו מיץ ועוגה. את הפצועים לקחו לבית חולים".

בימים שחלפו מאז, נעצרו כ-4,000 פועלים מעזה והועברו למתקני כליאה בגדה. אישורי הכניסה שלהם בוטלו, ובינתיים נמנעת מהם גישה לייצוג משפטי. מאות ואולי אלפי פועלים נוספים מסתתרים בערים בגדה המערבית. בתוך הכאוס של יום שבת לא ידוע אם עזתים נוספים נהרגו במתקפה של חמאס.

נביל סיפר שכילד, הוא פרש מבית הספר בעזה כדי לעבוד בעוטף עזה ביחד עם האשם. "אני מתפלל שמישהו יעצור את המוות, את הירי, שפשוט יישבו למשא ומתן", אמר, "אני לא רוצה דם. לא מפה, לא משם. כל מוות קשה לי. המשפחה שלי עכשיו ברחה לחאן יונס ואין להם מים. בצד שלנו, בצד שלכם, כל ההרוגים, זה כואב לי בלב".

ליאור גולן, שהכיר את האשם היטב, אמר שרקם קשרי ידידות עם פועלים מעזה, וכי ברור לו שרוב תושבי עזה לא תומכים בחמאס. עם זאת, הוא דרש שהצבא ימשיך במבצע עד הסוף, כי "אי אפשר לחיות ככה יותר", כי איך אפשר "לקחת שוב את הבנות הקטנות לבית ספר בקיבוץ, אחרי שהגיעו לשם מחבלים". הוא סיפר שיותר מכל קשה לו תחושת הבגידה, שהם הופקרו שם למות בידי המדינה.

כמה מקרוביו ואהוביו של ליאור נהרגו במתקפה. "שלושה ימים לא הפסקתי לבכות", הוא סיפר, "בכיתי על המשפחה שלי. בכיתי על החברים שלי. ובכיתי גם על האשם".