ביקור בארץ מולדת אהובה, ואולי גם אבודה

משוכנעים שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. חיילים מגדוד נצח יהודה בטקס השבעה בכותל, יולי 2024 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

ב-19 ביוני 2024, הייתי אמור להרצות באוניברסיטת בן גוריון. ההרצאה שלי היתה חלק מאירוע על המחאות בקמפוסים בעולם נגד ישראל, והתכוונתי לדון בו במלחמה בעזה ובאופן רחב יותר בשאלה האם המחאות הן ביטוי כן של זעם או מונעות מאנטישמיות, כפי שהיו שטענו. אבל הדברים לא התגלגלו כפי שהתכוונתי.

כשהגעתי לכניסה לאולם ההרצאה, ראיתי שהתאספה קבוצה של סטודנטים. די מהר התבהר שהם לא באו לנכוח באירוע אלא כדי למחות נגדו. הסטודנטים זומנו בהודעת ווטסאפ, כך התברר, שהופצה יום קודם לכן, התריעה מפני ההרצאה וקראה לפעולה: "לא נרשה את זה! עד מתי נמשיך לבגוד בעצמנו?!"

כן, זה רצח עם

בהודעה נטען שחתמתי על עצומה המגדירה את ישראל כ"משטר אפרטהייד" (למעשה, העצומה התייחסה ל"משטר אפרטהייד בגדה המערבית"). גם האשימו אותי שכתבתי מאמר בניו יורק טיימס בנובמבר 2023, ובו הצהרתי שאף שההצהרות של מנהיגים ישראליים העידו על כוונה לג'נוסייד, בידי ישראל יש עדיין די זמן שלא לחולל ג'נוסייד. האשמה הזו היתה נכונה. גם על המארגן של האירוע, הגיאוגרף הבולט אורן יפתחאל, נמתחה ביקורת דומה. בין סעיפי האשמה נגדו נכללה העובדה ששימש כיו"ר בצלם.

בעוד חברי הפאנל וקומץ של אקדמאים, רובם מבוגרים, נדחקו לאולם, מאבטחים מנעו מהסטודנטים המוחים להיכנס. אבל הם אפשרו להם להשאיר את דלת הכניסה לאולם פתוחה, לקרוא סיסמאות במגאפון ולהלום בכל כוחם על הקירות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אחרי יותר משעה של הפרעה, הסכמנו שייתכן שהדרך הטובה להתקדם היא לבקש מהסטודנטים המוחים להצטרף אלינו לשיחה, בתנאי שיחדלו מההפרעה. קבוצה לא קטנה של פעילים אכן צעדה פנימה, ובשעתיים הבאות ישבנו ודיברנו. התברר שרוב הצעירים והצעירות האלה חזרו זמן קצר קודם לכן משירות מילואים, שבמהלכו הוצבו ברצועת עזה.

אלה לא היו חילופי דברים ידידותיים או "חיוביים", אבל הם היו מאלפים. הסטודנטים האלה אינם מייצגים בהכרח את כלל הסטודנטים בישראל. הם היו חברים בארגוני ימין קיצוני. אבל במובנים רבים, מה שהם אמרו שיקף רגשות רווחים במדינה.

החיילים ניסו להוכיח שהם נהגו בהומניות. חייל ישראלי ברפיח, יולי 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

לא הייתי בישראל מאז יוני 2023, ובמהלך הביקור האחרון הזה מצאתי מדינה שונה ממה שהכרתי. אף שאני עובד בחו"ל שנים ארוכות, ישראל היא המקום שנולדתי וגדלתי בו. זה המקום שבו הוריי חיו ונקברו; זה המקום שבו בני הקים את משפחתו והיכן שחבריי הוותיקים והטובים ביותר חיים. משום שאני מכיר את המדינה מבפנים ומפני שאני עוקב אחרי המתרחש בה בתשומת לב רבה יותר אפילו אחרי 7 באוקטובר, לא הייתי מופתע לחלוטין ממה שנתקלתי בו בביקור הזה, ועדיין הדברים היו מטרידים מאוד.

כשאני דן בדברים אלה, אינני יכול שלא להישען על הרקע האישי והמקצועי שלי. שירתי בצה"ל ארבע שנים, תקופה שכללה את מלחמת יום כיפור ושירות  בגדה המערבית, צפון סיני ועזה. את השירות סיימתי כמפקד פלוגה. כשהייתי בעזה, ראיתי במו עיניי את העוני וחוסר התקווה של הפליטים הפלסטינים המקוששים פרנסה בשכונות הצפופות והמטות ליפול. אני זוכר בחיוניות רבה את עצמי מפטרל ברחובות נטולי הצל והדוממים של העיירה המצרית אל עריש – שאז היתה תחת כיבוש ישראלי – ואת המבטים הנוקבים של התושבים המפוחדים ונוטרי הטינה מבעד לתריסי החלונות שלהם. בפעם הראשונה, הבנתי מהי המשמעות של כיבוש עם אחר.

אחרי שסיימתי את השירות הצבאי, נקראתי למילואים ב-1976, בעוד אני לומד לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. במהלך שירות המילואים הראשון שלי כקצין, נפצעתי קשה בתאונת אימונים, יחד עם כמה מהחיילים שלי. הצבא טייח את פרטי האירוע, שנגרם בגלל רשלנות של מפקד בסיס האימונים. ביליתי את רוב הסמסטר הראשון בבית חולים סורוקה בבאר שבע, אבל חזרתי ללימודים וסיימתי את התואר ב-1979, עם התמחות בהיסטוריה.

החוויות האישיות האלה דחפו אותי להתעניין בשאלה שהעסיקה אותי תקופה ארוכה: מה מניע חיילים להילחם. בעשורים הראשונים אחרי מלחמת העולם השנייה, סוציולוגים אמריקאיים רבים טענו שחיילים נלחמים בראש ובראשונה אחד למען השני, יותר מאשר למען מטרה אידיאולוגית נשגבת יותר. אבל זה לא כל כך תאם את מה שאני חוויתי כחייל: האמנו שאנחנו משרתים מטרה גדולה יותר, שגוברת על חשיבות החבורה שלנו. לאחר שסיימתי את התואר הראשון, התחלתי גם לתהות האם, בשם המטרה הזו, אפשר לדחוף חיילים לפעול באופנים, שבמצב אחר הם היו נחשבים בעיניהם מגונים.

פניתי לדוגמה הכי קיצונית, ואת עבודת הדוקטורט שלי באוקספורד – שפורסמה מאוחר יותר כספר – כתבתי על האינדוקטרינציה הנאצית של הצבא הגרמני ועל הפשעים שהצבא הזה ביצע בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. מה שגיליתי עמד בניגוד לאופן שבו הגרמנים הבינו את עברם בשנות ה-80 של המאה שעברה. הם העדיפו לחשוב שהצבא שלהם נלחם מלחמה "הגונה", גם כאשר הגסטפו והאס.אס חוללו ג'נוסייד "מאחורי גבם". עברו שנים רבות עד שהגרמנים הבינו עד כמה האבות והסבים שלהם היו מעורבים בשואה וברצח ההמוני של קבוצות רבות אחרות במזרח אירופה ובברית המועצות.

ההוראה לשבור את הידיים והרגליים של פלסטינים באינתיפאדה הראשונה זעזעה אותי. עצור פלסטיני בגדה המערבית, נובמבר 1991 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

כשהאינתיפאדה הראשונה פרצה בסוף 1987, לימדתי באוניברסיטת תל אביב. נחרדתי מההוראה שנתן לצבא יצחק רבין, אז שר הביטחון, "לשבור ידיים ורגליים" של צעירים פלסטינים, שיידו אבנים על חיילים ממוגנים היטב. כתבתי לו מכתב ובו הזהרתי אותו, כי לאור המחקר שלי לגבי האינדוקטרינציה של הכוחות המזוינים בגרמניה הנאצית, אני חושש שתחת הנהגתו צה"ל צועד בנתיב החלקלק הזה.

המחקר שלי הראה שצעירים גרמנים, אפילו לפני הגיוס, הפנימו אלמנטים מרכזיים באידיאולוגיה הנאצית, במיוחד את ההשקפה שההמונים הסלביים הנחותים, המובלים בידי היהודים הבולשביקים החתרניים, מאיימים בחורבן על גרמניה ועל העולם המתורבת, ושלפיכך גרמניה יש הזכות והחובה לייצר לעצמה "מרחב מחיה" במזרח ולהכרית או לשעבד את התושבים באזור. תפיסת העולם הזו הוטמעה מאוחר יותר אצל הכוחות הלוחמים, כך שבשעה שהם צעדו לתוך ברית המועצות, הם הסתכלו על האויבים שלהם דרך הפריזמה הזו. ההתנגדות העזה שגילה הצבא האדום רק אישרה את ההכרח להשמיד לחלוטין את החיילים והאזרחים הסובייטיים, ובמיוחד את היהודים, שנתפסו כמחוללים העיקריים של הבולשביזם. ככל שההרס שהם זרעו היה גדול יותר, כך החיילים הגרמנים חששו יותר מהנקמה שהם עלולים להיתקל בה, אם אויביהם ינצחו. התוצאה היתה הרג של כ-30 מיליון חיילים ואזרחים סובייטיים.

למרבה הפליאה, ימים ספורים אחרי שכתבתי לו, קיבלתי תשובה בת שורה אחת מרבין שבה נזף בי על שהשוויתי את צה"ל לצבא הגרמני. התשובה שלו נתנה לי הזדמנות לכתוב לו מכתב מפורט יותר ובו הסברתי לו את המחקר שלי ואת החשש שלי מהשימוש בצה"ל ככלי דיכוי נגד אזרחים לא חמושים. רבין שוב ענה, עם אותה אמירה: "איך אתה מעז להשוות את צה"ל לוורמאכט". במבט לאחור, אני מאמין שחליפת המכתבים הזו חשפה משהו מהמסע האינטלקטואלי שעשה מאוחר יותר. שכן כפי שלמדנו אחר כך מהמחויבות שלו לתהליך השלום באוסלו, פגום ככל שהיה, הוא הכיר בסופו של דבר בכך שישראל לא תוכל לשאת לטווח הארוך את המחיר הצבאי, הפוליטי והמוסרי של הכיבוש.

מאז 1989, אני מלמד בארצות הברית. כתבתי באופן נרחב על מלחמה, ג'נוסייד, נאציזם, אנטישמיות והשואה, תוך ניסיון להבין את הקשרים בין ההרג התעשייתי של חיילים במלחמת העולם הראשונה, ובין השמדת אוכלוסייה אזרחית במשטר של היטלר. בין יתר הפרויקטים, ביליתי שנים רבות במחקר על הטרנספורמציה שעברה עיירת הולדתה של אמי, בוצ'אץ' – אז בפולין והיום באוקראינה – מקהילה רב-אתנית החיה יחד לקהילה שבה, תחת הכיבוש הנאצי, התושבים הלא-יהודים פנו נגד שכניהם היהודים. בעוד הגרמנים הגיעו לעיירה מתוך מטרה מוצהרת לרצוח את היהודים, המהירות והיעילות של ההרג התאפשרו במידה רבה הודות לשיתוף פעולה מקומי. את המקומיים הניעו רגשות טינה ושנאה, שהיו קיימים קודם ומקורם עוד בצמיחת הלאומיות האתנית בעשורים הקודמים, ובהשקפה השלטת לפיה היהודים אינם שייכים למדינות הלאום החדשות שנוצרו אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בחודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר, מה שלמדתי במהלך חיי ובמהלך הקריירה שלי הפך רלוונטי עד כאב, יותר מאי פעם. כמו רבים אחרים, החודשים האחרונים האלה היו מאתגרים רגשית ואינטלקטואלית. כמו רבים אחרים, בני המשפחה שלי ובני משפחות של ידידים, נפגעו ישירות מהאלימות. אין מפלט מצער בכל אשר תפנה.

ישראל עוד לא התאוששה מההלם של 7 באוקטובר. פלסטינים חוגגים סביב טנק ישראלי, 7 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

המתקפה של חמאס זיעזעה עמוקות את החברה הישראלית, והיא עדיין לא התחילה להתאושש ממנה. זו היתה הפעם הראשונה שישראל איבדה שליטה על חלק מהשטח שלה לזמן ממושך, והצבא לא היה מסוגל למנוע את הטבח של יותר מ-1,200 איש – רבים מהם נהרגו בדרכים הכי אכזריות שאפשר להעלות על הדעת – ואת החטיפה של יותר מ-200 בני ערובה, כולל לא מעט ילדים. התחושה של הפקרה מצד המדינה ושל חוסר הביטחון המתמשך – עשרות אלפי אזרחים ישראלים עדיין עקורים מבתיהם לאורך רצועת עזה וליד גבול לבנון – היא עמוקה.

היום, אצל חלקים נרחבים בחברה הישראלית, כולל אצל אלה המתנגדים לממשלה, שולטים שני רגשות.

הראשון הוא ערבוביה של זעם ופחד, השתוקקות לכונן מחדש את הביטחון בכל מחיר, תוך חוסר אמון מוחלט בפתרונות מדיניים, משא ומתן ופיוס. התיאוריטיקן הצבאי קרל פון קלאוזביץ ציין שהמלחמה היא ההמשך של המדינאות באמצעים אחרים, והזהיר כי ללא מטרה מדינית ברורה, היא עלולה להביא לחורבן חסר גבולות. באופן דומה, הרגש השולט עכשיו בישראל מאיים לנהל מלחמה לשם מלחמה. לפי השקפה זו, מדינאות היא מכשול בפני השגת מטרות, במקום אמצעי להגביל הרס. זו השקפה שיכולה להוביל, בסופו של דבר, רק להשמדה עצמית.

הרגש המושל השני – או למעשה היעדר הרגש – הוא צידו ההפוך של הראשון. זהו חוסר היכולת המוחלט של החברה הישראלית לחוש היום אמפתיה כלשהי כלפי האוכלוסייה בעזה. רוב הישראלים, כך נראה, אפילו לא רוצים לדעת מה קורה בעזה, והרצון הזה משתקף בסיקור הטלוויזיוני. שידורי החדשות בטלוויזיה הישראלית מתחילים בדרך כלל בימים אלה בדיווחים על הלוויות של חיילים, המתוארים תמיד כגיבורים שנפלו בקרבות בעזה, ואחריהם באות הערכות על כמה לוחמי חמאס "חוסלו". התייחסות למותם של אזרחים פלסטינים היא נדירה ולרוב מוצגת כחלק מתעמולה של האויב או כסיבה ללחץ בינלאומי לא רצוי. אל מול כל כך הרבה מוות, השתיקה מחרישת האוזניים נראית כמו סוג של נקמה בפני עצמה.

כמובן, הציבור הישראלי הסתגל מזמן לכיבוש הברוטלי, המאפיין את המדינה במשך 57 מתוך 76 שנות קיומה. אבל אין תקדים להיקף של מה שהצבא מחולל עכשיו בעזה, כמו שאין תקדים לאדישות המוחלטת של רוב הישראלים למה שנעשה בשמם. ב-1982, מאות אלפי ישראלים מחו נגד הטבח של תושבים פלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה בידי מיליציות מרוניות נוצריות, שהתאפשר הודות לצה"ל. היום, תגובה כזו לא עולה על הדעת. האופן שבו מבטי האנשים מזדגגים כאשר מישהו מזכיר את סבלם של אזרחים פלסטינים ואת מותם של אלפי ילדים, נשים וזקנים, הוא מדיר מנוחה.

היום זה לא היה אפשרי. הפגנת הענק בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במחאה על הטבח בסברה ושתילה, 1982 (מיקי שוביץ / לע"מ)

כשפגשתי הפעם את חבריי בישראל, לעיתים קרובות הרגשתי שהם מפחדים שאפריע לצער שלהם, ושמשום שאינני חי בארץ, לא אוכל להבין את הכאב, החרדה, הבהלה וחוסר האונים. כל ניסיון לטעון שחייהם בארץ אטמו אותם לכאבו של הזולת – כאב שבסופו של דבר נגרם בשמם – הוביל לבניית קיר של שתיקה, להתכנסות לתוך עצמם או לשינוי נושא מהיר. הרושם שקיבלתי היה עקבי: אין לנו מקום בלב, אין לנו מקום במחשבות, אנחנו לא רוצים לדבר או שיראו לנו את מה שהחיילים שלנו, הבנים או הנכדים שלנו, האחים והאחיות שלנו, עושים כעת בעזה. אנחנו חייבים להתמקד בעצמנו, בטראומה, בפחד ובכעס שלנו.

בראיון מה-7 במרץ 2024, הסופר, החקלאי והמדען זאב סמילנסקי ביטא תחושה זו באופן שזעזע אותי, דווקא משום שזה בא ממנו. אני מכיר את סמילנסקי כבר יותר מחצי מאה, והוא בנו של הסופר הנודע ס. יזהר, שהנובלה שלו "חירבת חזעה" מ-1949 היתה הטקסט הראשון בספרות הישראלית שהתמודד עם העוול של הנכבה. בדברו על בנו, עופר, שחי בבריסל, אמר סמילנסקי:

"עופר אומר שמבחינתו ילד הוא ילד, לא משנה אם הוא בעזה או כאן. אני לא מרגיש ככה כמוהו. הילדים שלנו כאן חשובים לי יותר. יש שם אסון הומניטרי מזעזע, אני מבין את זה, אבל הלב שלי סתום ומלא בילדים שלנו והחטופים שלנו…

"אין לי מקום בלב לילדים בעזה, כמה שזה לא מזעזע ומחריד וכמה שאני יודע שמלחמה זה לא פתרון. אני מקשיב למעוז ינון ששכל את שני ההורים שלו ומדבר בצורה כל כך יפה ומשכנעת על זה שצריך להסתכל קדימה, שצריך להביא תקווה ולרצות שלום כי מלחמות לא יעשו דבר ואני מסכים איתו. אני מסכים איתו, אבל לא מוצא את הכוחות בלב שלי, עם כל השמאלנות ואהבת האדם, אני לא מסוגל…

"זה לא רק חמאס, זה כל העזתים שמסכימים שבסדר להרוג ילדים יהודים, שזאת מטרה ראויה… עם גרמניה היה פיוס, אבל הם התנצלו ושילמו פיצויים, ומה פה?… גם אנחנו עשינו דברים איומים, אבל לא דבר שמתקרב למה שקרה כאן ב–7 באוקטובר. חייבים להתפייס אבל מוכרחים להתרחק קצת".

זה היה הרגש הרווח אצל רבים מהידידים והמכרים שלי, ליברלים ונוטים לשמאל, שדיברתי איתם בישראל. הוא היה שונה למדי, כמובן, ממה שפוליטיקאים ואנשי תקשורת ימניים אומרים מאז 7 באוקטובר. רבים מחבריי מכירים בעוול של הכיבוש, וכפי שסמילנסקי אמר, מחויבים ל"אהבת אדם". אבל ברגע הזה, בנסיבות האלה, הם לא מתמקדים בכך. במקום זה הם חשים שבמאבק בין צדק לקיום, הקיום חייב להתגבר, ובמאבק בין עניין צודק אחד ועניין צודק אחר – זה של הישראלים וזה של הפלסטינים – העניין שלנו חייב לנצח, לא משנה באיזה מחיר. לאלו שמפקפקים בהכרעה החדה הזו, השואה מוצגת כאלטרנטיבה, זאת על אף חוסר הרלוונטיות שלה לרגע הזה.

הרגש הזה לא הופיע לפתע ב-7 באוקטובר. שורשיו עמוקים הרבה יותר.

ב-30 באפריל 1956, משה דיין, אז הרמטכ"ל, נשא נאום קצר שהיה לאחד המפורסמים בהיסטוריה של ישראל. הוא דיבר בפני המתאבלים בהלווייתו של רועי רוטנברג, קצין ביטחון צעיר בקיבוץ נחל עוז הצעיר, שהוקם על ידי צה"ל ב-1951 והפך לישוב אזרחי שנתיים מאוחר יותר. הקיבוץ ניצב כמה מאות מטרים מהגבול עם רצועת עזה, מול שכונת שג'אעיה.

רוטנברג נהרג יום קודם לכן, וגופתו נגררה אל מעבר לגבול והושחתה, לפני שהוחזרה לידי ישראל בסיוע האו"ם. נאומו של דיין היה להצהרה איקונית, שהימין והשמאל בישראל משתמשים בה עד היום:

נאום שנכנס למחזר הדם של התרבות הישראלית. הרמטכ"ל משה דיין נואם על קברו של רועי רוטנברג בנחל עוז, אפריל 1956 (צילום: ארכיון צה"ל)

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

"לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום.

"אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".

למחרת היום, הקליט דיין את נאומו לרדיו הישראלי. אבל דבר מה חסר. נעלמה ההתייחסות לפליטים, שמול עיניהם היהודים מעבדים את האדמות שמהן הם גורשו, ואין להאשים אותם שהם שונאים את מי שנישל אותם. אף שהוא אמר את המילים האלה בהלוויה וכתב אותן לעצמו אחר כך, בחר דיין להשמיט אותן מהגרסה המוקלטת. הוא, כמו הפלסטינים, הכיר את הארץ הזו לפני 1948. הוא זכר את הערים והכפרים הפלסטיניים, שנהרסו כדי לפנות מקום למתנחלים יהודים. הוא הבין היטב את זעם הפליטים מעבר לגדר. אבל הוא גם האמין אמונה עמוקה, בזכות, כמו גם בהכרח, של היהודים להתנחל ולהקים מדינה. במאבק בין התמודדות עם העוול ובין השתלטות על הארץ, הוא בחר בצד שלו, מתוך ידיעה שבחירה זו גוזרת על העם שלו להסתמך לעד על הנשק. דיין גם ידע היטב מה הציבור הישראלי מסוגל לקבל. דווקא הודות לאמביוולנטיות שלו ביחס לשאלה על מי מוטלת האשמה והאחריות לעוול ולאלימות, והודות להשקפה הדטרמיניסטית והטרגית שלו לגבי ההיסטוריה, שתי הגרסאות של נאומו קסמו לזרמים פוליטיים שונים בתכלית אלה מאלה.

עשורים רבים מאוחר יותר, אחרי מלחמות רבות נוספות ונהרות של דם, העניק דיין לספרו האחרון את השם "הלנצח תאכל חרב". הספר פורסם ב-1981 ותיאר את תפקידו של דיין בהשגת הסכם השלום עם מצרים שנתיים קודם לכן. הוא למד סוף סוף את החלק השני של הפסוק התנ"כי, ששמו של הספר נלקח ממנו: "הלוא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה".

אבל כשהתייחס בנאומו מ-1956 לנשיאת שערי עזה הכבדים על הכתפיים, ולפלסטינים המחכים לרגע של חולשה, רמז דיין לסיפור התנ"כי על שמשון. כפי שהמאזינים שלו בווודאי זכרו, שמשון, שכוחו העל-אנושי נבע משיערו הארוך, נהג לבקר אצל פרוצות בעזה. הפלישתים, שראו בו כאויבם הנחרץ, קיוו לארוב לו ליד שערי העיר הנעולים. אבל שמשון פשוט נשא את השערים על כתפיו והמשיך הלאה. רק אחרי שפילגשו דלילה הערימה עליו וגזרה את שיערו, הצליחו הפלישתים ללכוד ולכלוא אותו, והפכו אותו אף יותר חסר אונים כאשר ניקרו את עיניו (כפי שנטען שעשו אנשי עזה, שהשחיתו את גופתו של רועי). אבל בעוד שוביו לועגים לו, במופע גבורה אחרון קורא שמשון לעזרתו של אלוהים, אוחז בעמודי המקדש שאליו הוליכו אותו, מפיל אותו על ראשו של הקהל העולז סביבו, וקורא: תמות נפשי עם פלישתים.

שערי עזה טבועים עמוק בדמיון הישראלי-ציוני, סמל לחלוקה בינינו ובין ה"ברברים". במקרה של רועי, אמר דיין, "הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

ב-8 באוקטובר 2023, פנה הנשיא יצחק הרצוג לציבור בישראל וציטט את השורה האחרונה בנאומו של דיין: "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". יום לפני כן, 67 שנה אחרי מותו של רועי, לוחמי חמאס רצחו 15 מתושבי קיבוץ נחל עוז ולקחו שמונה מהם כבני ערובה. מאז פלישת התגמול של ישראל לעזה, שכונת שג'אעיה העומדת מול הקיבוץ, שבה התגוררו 100,000 איש, רוּקנה מתושביה והפכה לערימה עצומה של חורבות.

שיר שנתפס כמנבא את החורבן בקיבוץ בארי. בית הרוס בקיבוץ בארי (צילום: משה שי / פלאש 90)

אחד הניסיונות הספרותיים הנדירים לחשוף את ההיגיון העגום של מלחמות ישראל מופיע בשירו יוצא הדופן של אנדד אלדן מ-1971, "שמשון קורע בגדיו", שם הגיבור העברי העתיק מרסק את כל מה שנקרה בדרכו לעזה ובחזרה, ומותיר אחריו רק הרס. למדתי לראשונה על השיר הזה ממאמרו הנפלא של אריה דובנוב, "שערי עזה", שהתפרסם בינואר 2024. שמשון הגיבור, הנביא, המדביר את אויבה הנצחי של האומה, הופך למלאך של מוות, מוות – כפי שאנחנו זוכרים – שהמיט גם על עצמו בפעולת ההתאבדות הגדולה שלו, המהדהדת מדור לדור עד ימינו אלה.

כְּשֶׁהָלַכְתִּי

לְעַזָּה פָּגַשְׁתִּי אֶת

שִׁמְשׁוֹן יוֹצֵא קוֹרֵעַ בְּגָדָיו

בְּפָנָיו הַשְּׂרוּטוֹת זָרְמוּ נְהָרוֹת

וְהַבָּתִּים נִכְפְּפוּ לְאַפְשֵׁר לוֹ

מַעֲבָר

כְּאֵבָיו עָקְרוּ אִילָנוֹת וְנֶאֶחְזוּ

בִּסְּבַךְ

הַשָּׁרָשִׁים. וּבַשָּׁרָשִׁים קְוֻצּוֹת

שַׂעֲרוֹתָיו.

רֹאשׁוֹ הִבְהִיק כְּגֻלְגֹּלֶת סְלָעִים

וּפִרְפּוּר צְעָדָיו קָרַע אֶת בִּכְיִי

שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ גּוֹרֵר שֶׁמֶשׁ עֲיֵפָה

שִׁבְרֵי שְׁמָשׁוֹת וְשַׁרְשְׁרוֹת שָׁקְעוּ

בַּיָּם שֶׁל עַזָּה. שָׁמַעְתִּי אֵיךְ

הָאֲדָמָה נֶאֶנְחָה תַּחַת צְעָדָיו,

אֵיךְ רָטַשׁ אֶת בִּטְנָהּ. שִׁמְשׁוֹן

הָלַךְ וְחָרְקוּ נְעָלָיו.

אלדן נולד בפולין ב-1924 בשם אברהם בלייברג, הגיע לארץ ישראל כילד, נלחם במלחמה ב-1948 ועבר לקיבוץ בארי, כארבעה קילומטרים מרצועת עזה. ב-7 באוקטובר, אלדן בן ה-99 ורעייתו שרדו את הטבח שבו נרצחו כמאה מתושבי הקיבוץ, כאשר אנשי חמאס שנכנסו לביתם חסו עליהם מסיבה לא ברורה.

אחרי 7 באוקטובר, עם הישרדותו הפלאית של המשורר הזה, שמעטים הכירו את שיריו, הפיצה התקשורת באופן נרחב יצירה אחרת שלו. שכן נראה כאילו אלדן, שמאז ומעולם תיעד את הצער והכאב שהדיכוי והעוול ממיטים, ניבא את האסון שנחת על ביתו. ב-2016 הוא פרסם קובץ שירים תחת הכותרת "שש שעת שחר". זו היתה השעה שבה החלה המתקפה של חמאס. הספר כולל שיר שובר לב בשם "על קירות בארי", שבו הוא מתאבל על מותה של בתו ממחלה.

למחרת 7 באוקטובר, באופן מצמרר, השיר נתפס גם כנבואת חורבן וגם כביטוי להשקפה מסוימת על הציונות כמי שנולדה מתוך אסון וייאוש בגולה והביאה את העם לארץ מקוללת שבה הורים קוברים את ילדיהם, אבל גם כמי שנושאת תקווה לשחר חדש ומלא תקווה.

עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ

מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר

עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בִּכְאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ

נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפֵלַת לַיְלָה וִיְלָלָה כְּמָקוֹר

לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה

לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל

הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה

לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל

יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה

כמו ההספד של דיין לרועי, "על קירות בארי" אומר לאנשים שונים דברים שונים. האם זו קינה על הרס של קיבוץ יפה ותמים והפיכתו לשממה או שזו קריאת כאב על נקמת הדמים שאין לה קץ בין שני עמים בארץ הזו? המשורר לא משתף בכוונותיו, כדרכם של משוררים. אחרי הכל, הוא כתב את השיר לפני שנים רבות בעודו מתאבל על בתו האהובה. אבל לאור משך קיומה הארוך של היצירה השקטה, המדויקת והצורבת שלו, לא מופרך להאמין שהשיר הוא קריאה לפיוס ודו-קיום, יותר מאשר למעגלים נוספים של שפיכות דמים ונקמה.

בדרך מקרה, יש לי קשר אישי לקיבוץ בארי. כלתי גדלה שם, והמסע שלי לישראל ביוני השנה נועד בראש ובראשנה לביקור אצל התאומים – הנכדים שלי – שהיא הביאה לעולם בינואר 2024. הקיבוץ ניטש. בני, כלתי וילדיהם עברו לדירה פנויה בקרבת מקום יחד עם משפחה של ניצולים – קרובי משפחה שאביהם עדיין מוחזק כבן ערובה – ויצרו כך ערבוביה שלא תיאמן, בתוך בית אחד, בין חיים חדשים וצער שאין לו נחמה.

לצד ביקור משפחתי, באתי לישראל גם כדי לפגוש חברים. קיוויתי לרדת לשורשי המתרחש בארץ מאז שהמלחמה התחילה. ההרצאה שלא ניתנה באוניברסיטת בן גוריון לא עמדה בראש סדר היום שלי. אבל ברגע שהגעתי לאולם ההרצאות באמצע יוני, הבנתי מייד שהמצב הנפיץ הזה יכול לספק לי גם כמה מפתחות להבנת המנטליות של הדור הצעיר של סטודנטים וחיילים.

כל ההרס וההרג בעזה הוא באשמת הפלסטינים. בית שקרס במחנה אל בורייג', יוני 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כשהתיישבנו והתחלנו לדבר, התבהר לי שהסטודנטים רצו שישמעו אותם, ושאיש, אפילו לא המרצים שלהם ואנשי האוניברסיטה, לא היו מעוניינים להאזין להם. הנוכחות שלי, והידיעה המעורפלת שלהם לגבי הביקורת שלי על המלחמה, הציתה אצלם צורך להסביר לי, אבל אולי גם לעצמם, מה עבר עליהם, כחיילים וגם כאזרחים.

צעירה אחת, שחזרה לאחרונה משירות צבאי ממושך בעזה, דילגה לבמה ודיברה בלהט על החברים שאיבדה, על האופי המרושע של חמאס ועל העובדה שהיא וחבריה מקריבים את עצמם כדי להגן על עתידה הבטוח של המדינה. היא היתה נרעשת מאוד, ובאמצע דבריה פרצה בבכי וירדה מהבמה. צעיר מאופק ורהוט דחה את הטענה שלי, שביקורת על מדיניות ישראל לא בהכרח מונעת על ידי אנטישמיות. הוא פרש היסטוריה מקוצרת של הציונות כתשובה לאנטישמיות וכמהלך פוליטי, שלאף גוי אין זכות לשלול אותו. אף שהעמדות שלי הרגיזו אותם, והחוויות הטריות שלהם בעזה הסעירו אותם, הדעות שהסטודנטים הביעו כלל לא היו יוצאות דופן. הן שיקפו חלקים נרחבים של דעת הקהל בישראל.

משום שידעו שהזהרתי קודם לכן מפני ג'נוסייד, הסטודנטים השתדלו במיוחד להראות לי שהם אנושיים, שהם אינם רוצחים. לא היה להם ספק שצה"ל הוא אכן הצבא המוסרי בעולם. אבל הם גם היו משוכנעים שכל הנזק שנגרם לבני האדם ולבניינים בעזה מוצדק לחלוטין, ונגרם אך ורק באשמת חמאס שהשתמש באזרחים כמגן אנושי.

הם הראו לי תמונות על הטלפונים הניידים שלהם כדי להוכיח שהם נהגו באופן הגון כלפי ילדים, הכחישו שבעזה יש רעב כלשהו, והתעקשו שההרס השיטתי של בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי חולים, מבני ציבור, בנייני מגורים ותשתיות היה הכרחי ומוצדק. הם חשבו שכל ביקורת על מדיניות ישראל מצד מדינות אחרות או האו"ם נובעת אך ורק מאנטישמית.

בניגוד למרבית הישראלים, הצעירים האלה ראו את החורבן של עזה במו עיניהם. נראה לי שהם לא רק הפנימו את ההשקפה הספציפית, שהפכה לנחלת הכלל בישראל – והיא שההרס של עזה כשלעצמו הוא תשובה לגיטימית ל-7 באוקטובר – אלא גם פיתחו דרך מחשבה, שעמדתי עליה לפני שנים רבות כאשר חקרתי את ההתנהלות, השקפת העולם והתפיסה העצמית של חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה. משום שהם מפנימים השקפות מסוימות על האויב – הבולשביקים כאונטרמנשן (תת-אדם), חמאס כחיות אדם – כמו גם על האוכלוסייה האזרחית, שלפיהן הם פחותים מבני אדם ולא זכאים לזכויות, חיילים הצופים בזוועות או מבצעים אותן נוטים לייחס אותן לא לצבא שלהם או לעצמם, אלא לאויב.

אלפי ילדים נהרגו? זו אשמת האויב. הילדים שלנו נהרגו? זו בוודאי אשמת האויב. אם חמאס ערך טבח בקיבוץ, הוא נאצי. אם אנחנו מפילים פצצות של 900 קילוגרם על מחסות לפליטים והורגים מאות אזרחים, זו אשמת חמאס שהוא מסתתר בקרבת המחסות האלה. אחרי מה שהם עשו לנו, אין לנו ברירה אלא לעקור אותם. אחרי מה שאנחנו עשינו להם, אנחנו יכולים רק לדמיין מה הם יעשו לנו אם לא נשמיד אותם. פשוט אין לנו ברירה.

באמצע יולי 1941, שבועות ספורים אחרי שגרמניה יצאה למה שהיטלר הכריז שתהיה "מלחמת השמדה" נגד ברית המועצות, מש״ק גרמני כתב לביתו מהחזית המזרחית:

"העם הגרמני חייב חוב גדול לפיהרר שלנו, שכן אילוּ חיות הטרף האלה, שהן האויב שלנו עכשיו, היו מגיעות לגרמניה, היו מתחוללים מעשי רצח שהעולם טרם ראה… מה שראינו… גובל בבלתי ייאמן… וכאשר קוראים ב'דר שטירמר' ורואים את התמונות, זוהי רק דוגמה קלושה למה שראינו כאן ולפשעים שהיהודים ביצעו כאן".

החיילים הגרמנים שצעדו לברית המועצות היו משוכנעים שהם מגינים על הציוויליזציה. חיילים בוורמאכט, יוני 1939 (צילום: פליקר CC BY 2.0)

כרוז תעמולה צבאי שהופץ ביוני 1941 מצייר תמונה מסויטת באותה מידה של הקצינים הפוליטיים בצבא האדום, שחיילים רבים ראו בה שיקוף של המציאות:

"כל מי שהביט אי פעם בפרצופו של קומיסר אדום יודע מיהם הבולשביקים. אין שום צורך בהסברים תיאורטיים. נעליב את בעלי החיים אם נתאר את הגברים האלה, שרובם יהודים, כחיות טרף. הם הגילום של השנאה השטנית והמטורפת כלפי כל האנושות האצילה… (הם) היו ממיטים קץ על כל חיים בעלי משמעות, אלמלא נחסמה ההתפרצות הזו ברגע האחרון".

יומיים אחרי מתקפת חמאס, שר הביטחון יואב גלנט אמר כי "אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו נוהגים בהתאם", ומאוחר יותר הוסיף ש"אנחנו מפרקים שכונה אחרי שכונה בעזה". ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט אמר ש"אנחנו נלחמים בנאצים". ראש הממשלה בנימין נתניהו האיץ בישראלים "זכור את אשר עשה לך עמלק", רומז לציווי התנ"כי להמית "מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק". בראיון רדיו שרה נתניהו אמרה לגבי חמאס כי "אני לא קוראת להם חיות אדם כי זה יעליב את החיות". סגן יו"ר הכנסת נסים ואטורי כתב ברשת X כי המטרה של ישראל צריכה להיות "מחיקת רצועת עזה מעל פני האדמה". בראיון לטלוויזיה אמר "אין בלתי מעורבים… אנחנו צריכים להיכנס ולהרוג, להרוג, להרוג". שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הדגיש בנאום כי "אין חצי עבודה… השמדה מוחלטת. 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים'. אין מקום מתחת לשמיים". אבי דיכטר, שר החקלאות וראש השב"כ לשעבר, דיבר על כך ש"אנחנו עכשיו מגלגלים בעצם את נכבת עזה". ותיק מלחמות בן 95, שבנאום מוטיבציה שנשא בפני חיילים שהתכוננו לפלוש לעזה האיץ בהם "תמחקו את הזיכרון שלהם, המשפחות, האמהות והילדים. החיות האלה לא יכולים לחיות", קיבל תעודת הוקרה מהנשיא הרצוג על כך שהיה "דוגמה נפלאה לדורות של חיילים". אין פלא שאין ספור פוסטים, שחיילים העלו מעזה, קראו "להרוג את הערבים" ו"לשטח" את עזה. ככל הידוע, מפקדיהם לא נקטו כלפיהם צעדים משמעתיים.

זו הלוגיקה של אלימות ללא קץ, היגיון המאפשר להחריב אוכלוסיות שלמות ולהרגיש שיש הצדקה מוחלטת לעשות כך. זהו היגיון של קורבנוּת – אנחנו חייבים להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותנו, כמו שעשו בעבר – ואין דבר שמעצים אלימות יותר מתחושה צדקנית של קורבנוּת. ראו מה קרה לנו ב-1918, אמרו חיילים גרמנים ב-1942, בזוכרם את מיתוס התעמולה של "תקיעת הסכין בגב", שייחס את התבוסה הנוראית של גרמניה במלחמת העולם הראשונה לבגידה של יהודים וקומוניסטים. ראו מה קרה לנו בשואה, כאשר סמכנו על אחרים שיבואו לעזרנו, אומרים חיילים ישראלים ב-2024, ובכך מעניקים לעצמם רישיון להרס חסר אבחנה המבוסס על אנלוגיה מופרכת בין חמאס לנאצים.

הצעירים והצעירות שדיברתי אתם היו מלאים בזעם, לא כל כך כלפיי – הם נרגעו מעט אחרי שהזכרתי את השירות הצבאי שלי – אלא משום שאני חושב שחשו שכל מי שסביבם בגד בהם. בגדה בהם התקשורת, שהם תופסים אותה כביקורתית מדי; בגדו בהם מפקדי צבא בכירים שהם חשבו שהיו רכים מדי כלפי הפלסטינים; בגדו בהם הפוליטיקאים, שלא הצליחו למנוע את הפיאסקו של 7 באוקטובר; בגד בהם חוסר היכולת של הצבא להשיג "ניצחון מוחלט"; בגדו בהם האינטלקטואלים והשמאלנים שמבקרים אותם שלא בצדק; בגד בהם הממשל האמריקאי שלא העביר די תחמושת מספיק מהר; ובגדו בהם כל הפוליטיקאים האירופאים הצבועים והסטודנטים האנטישמים המוחים נגד המעשים שלהם בעזה. הם נראו מלאי פחד, חסרי ביטחון ומבולבלים, וכמה מהם נראו סובלים מפוסט טראומה.

האויב מתואר כ"חיות אדם". שר הביטחון יואב גלנט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, מרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

סיפרתי להם שב-1930 השתלטו הנאצים באופן דמוקרטי על אגודת הסטודנטים הגרמנית. הסטודנטים באותו זמן הרגישו נבגדים בגלל ההפסד במלחמת העולם הראשונה, בגלל אובדן הזדמנויות עקב המשבר הכלכלי, ובגלל אובדן השטחים והמוניטין של ארצם לאחר הסכם השלום המשפיל בוורסאי. הם רצו לעשות את גרמניה גדולה שוב, והיטלר נראה מי שיממש את ההבטחה. האויבים הפנימיים של גרמניה סולקו, הכלכלה שלה פרחה, עמים אחרים שוב פחדו ממנה, ואז גרמניה יצאה למלחמה, כבשה את אירופה ורצחה מיליוני אנשים. בסופו של דבר, המדינה הגרמנית נהרסה לחלוטין. תהיתי בקול רם האם הסטודנטים הגרמנים המעטים ששרדו, התחרטו מקץ 15 שנים על ההחלטה שלהם ב-1930 לתמוך בנאציזם. אבל אני לא חושב שהצעירים והצעירות באוניברסיטת בן גוריון הבינו את ההשלכות של מה שאמרתי להם.

הסטודנטים היו מפחידים ומפוחדים באותו הזמן, והפחד שלהם עשה אותם עוד יותר אגרסיביים. נראה שרמת האיום הזו, יחד עם מידה מסוימת של חפיפה בדעות, יצרו פחד וניסיון לְרַצות בקרב האחראים עליהם, מרצים ואנשי מנהלה, שנמנעו מהטלת משמעת כלשהי. באותה העת, חבורה של פוליטיקאים ומטיפים בתקשורת הריעו למלאכי ההרס האלה וקראו להם גיבורים, רגע לפני שהם טומנים אותם באדמה ומפנים עורף למשפחותיהם מוכות היגון. החיילים הנופלים מתו למען מטרה נעלה, כך נאמר למשפחות. אבל איש לא טורח לנסח מהי אכן אותה מטרה, מעבר להישרדות גרידא באמצעות עוד ועוד אלימות.

וכך, חשתי צער על הסטודנטים האלה, שלא היו מודעים לכך שעושים עליהם מניפולציה. אך סיימתי את הפגישה מלא חיל ורעדה.

בשובי לארצות הברית בסוף יוני, הרהרתי בחוויות שלי בשבועיים הסוערים והמטרידים האלה. הייתי ער לקשר העמוק שלי עם המדינה שעזבתי. אין זה רק הקשר למשפחה ולחברים שלי בישראל, אלא גם לגוון המיוחד הזה של התרבות והחברה בישראל, המאופיינות בהיעדר דיסטנס ויראת כבוד. זה יכול להיות מחמם לב ומרחיב דעת; אדם יכול למצוא את עצמו, כמעט מיד, בשיחה אינטנסיבית ואפילו אינטימית עם זרים ברחוב, בבית קפה, בבר.

אולם ההיבט הזה של החיים בישראל יכול להיות גם מתסכל עד אין קץ, שכן אין כמעט כבוד לנימוסים חברתיים. יש כמעט הערצה לכנות, לחובה לומר את דעתך, לא משנה עם מי אתה מדבר וכמה עלבון הדברים שלך עלולים להסב. הציפייה המשותפת הזו יוצרת תחושה של סולידריות, אך גם של קווים שאי אפשר לחצות. כאשר אתה איתנו, כולנו משפחה. אם אתה פונה נגדנו או נמצא בצד השני של קו ההפרדה הלאומי, אתה מוקצה ויכול לצפות שנרדוף אותך.

זו היתה הסיבה לכך שבפעם הזו, הראשונה, היססתי אם לבוא לישראל, ולכך שחלק ממני שמח לעזוב. המדינה שינתה את פניה באופנים גלויים ונרמזים, אופנים שעשויים להקים מחיצה ביני, המשקיף מבחוץ, ובין אלה שנותרו חלק אורגני ממנה.

חלק אחר מההיסוס שלי נוגע לכך שהשקפתי לגבי מה שמתחולל בעזה השתנתה. ב-10 בנובמבר 2023, כתבתי ב"ניו יורק טיימס" כי "כהיסטוריון של ג'נוסייד, אני סבור שאין הוכחה לכך שבעזה מתחולל ג'נוסייד, אף שסביר מאוד שמתחוללים פשעי מלחמה ואפילו פשעים נגד האנושות… ההיסטוריה מלמדת אותנו שחיוני להתריע על חשש לג'נוסייד לפני שהוא מתחולל, יותר מאשר לגנות אותו אחרי שהוא כבר קרה. אני חושב שהזמן הזה עדיין בידינו".

השתכנעתי שמדובר בפשעי ג'נוסייד. פלסטינים מחכים לקבל את גופות בני משפחותיהם בבית חולים בח'אן יונס, דצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

כבר אינני סבור כך. עד נסיעתי לישראל, השתכנעתי שלפחות מאז ההתקפה של צה"ל ברפיח ב-6 במאי 2024, כבר אי אפשר להכחיש שישראל מעורבת בפשעי מלחמה שיטתיים, בפשעים נגד האנושות ובמעשים ג'נוסיידיים. אין זה רק מפני שההתקפה הזו נגד הריכוז האחרון של תושבי עזה – שרובם כבר נעקרו כמה פעמים על ידי הצבא וכעת נדחקו שוב לעבר מה שמכונה "אזור בטוח" – הוכיחה זלזול גמור בכל הנורמות ההומניטאריות. נעשה גם ברור, שהמטרה העליונה של כל המהלך הזה, מראשיתו, היתה להפוך את כל רצועת עזה לבלתי ראויה למחיה, ולהחליש את התושבים בה עד לדרגה שהם ימותו או שיחפשו כל דרך אפשרית להימלט מהאזור. במילים אחרות, הרטוריקה שמנהיגים ישראליים הפיצו מאז 7 באוקטובר היתרגמה עכשיו למציאות – כלומר, כפי שמנסחת זאת אמנת האו"ם נגד ג'נוסייד מ-1948, ישראל פועלת, "מתוך כוונה להרוס, במלואה או בחלקה", את האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, "בתור שכזו, על ידי הרג, גרימת נזק משמעותי או המטת תנאי חיים שנועדו להביא לחורבנה של הקבוצה".

על הנושאים האלה יכולתי לדון אך ורק עם קומץ קטן מאוד של אקטיביסטים, חוקרים, מומחים למשפט בינלאומי, ובאופן לא מפתיע, עם אזרחים פלסטינים של ישראל. מעבר למעגל המצומצם הזה, אמירות כאלה על אי החוקיות של פעולות ישראל בעזה הן דבר מגונה בישראל. אפילו הרוב המוחלט של המוחים נגד הממשלה, אלה הקוראים להפסקת אש ולשחרור בני הערובה, לא יתמכו בהן.

מאז שחזרתי מהביקור, אני מנסה לשים את חוויותיי בתוך הקשר רחב יותר. המציאות היא כה הרסנית, והעתיד נראה כה עגום, שהרשיתי לעצמי לצלול להיסטוריה שלא-התרחשה ולטפח ספקולציות חדורות תקווה לגבי עתיד אחר. אני שואל את עצמי מה היה קורה אילו מדינת ישראל, שזה עתה נולדה, היתה מממשת את המחויבות שלה לחוקק חוקה המבוססת על מגילת העצמאות? אותה מגילה שבה נאמר שישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".

מה היתה יכולה להיות ההשפעה של חוקה על האופי של המדינה? איך היא היתה ממתנת את הטרנספורמציה של הציונות, מאידיאולוגיה ששאפה לשחרר את היהודים מהתהום של הגלות והאפליה ולהעמיד אותם שווים מול שווים עם יתר אומות העולם, לאידיאולוגיה מדינתית של אתנו-לאומיות, דיכוי של האחר, התפשטות ואפרטהייד? במהלך שנות התקווה של תהליך השלום של אוסלו, אנשים בישראל התחילו לדבר על הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה", יהודים ופלסטינים כאחד. רצח ראש הממשלה רבין ב-1995 שם קץ לחלום הזה. האם ישראל תוכל אי פעם להיפטר מההיבטים האלימים, המדירים, המיליטריסטיים והגזעניים יותר ויותר של החזון הנוכחי שלה, כפי שמאמצים אותו רבים כל כך מאזרחיה היהודיים? האם היא תוכל אי פעם לדמיין את עצמה מחדש, כפי שמייסדיה חזו אותה במילים כה נשגבות – כאומה המבוססת על חירות, צדק ושלום?

קשה לטפח פנטזיות כאלה כרגע. אבל אולי דווקא בגלל השפל שבו הישראלים, ועל אחת כמה וכמה הפלסטינים, מוצאים את עצמם עכשיו, לאחר שמנהיגיהם העלו אותם על נתיב של הרס אזורי, אני מתפלל שקולות אלטרנטיביים יחלו להישמע. שכן, כדברי המשורר אלדן, "יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה".

פרופ' עמר ברטוב הוא פרופסור לחקר השואה ורצח עם, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בראון. המאמר פורסם במקור בגרדיאן. תרגום: מירון רפופורט