בין ההריסות בטורקיה, אני חושב על חווארה ונמלא חרדה

בטורקיה אני רואה איך מנגנון שמדיר מיעוטים ומונע זכויות נראה בשעת משבר. פליטי רעידת האדמה בקהרמאנמרש, טורקיה, 11 בפברואר 2023 (צילום: אריק מרמור / פלאש 90)

עבר חודש מאז רעידת האדמה הראשונה בטורקיה. המראות קשים. הרס, ריח הגופות הנישא באוויר, בניינים מפורקים ותשתיות שבורות.

כעובד סיוע, בתוך הסיטואציה הבלתי נתפסת מתברר לי שיש מדיניות ברורה, שמתעדפת עזרה הומניטרית לפי מי שווה יותר. מדיניות המונחית על ידי בני אדם – ולא הטבע – ומשקפת את הסכנות המוחשיות להחריד במדיניות שלטונית ריכוזית, כוחנית ולא דמוקרטית.

טורקים – כן, סורים – לא. שכונות של פליטים סורים עם בתים הרוסים ואלפי משפחות שמאלתרות אוהלים, לצד קונטיינרים מתוקתקים שנבנים בקצב למשפחות של אזרחים טורקים. שכונות שלא ראו ארגון סיוע אחד מאז הרעידה הראשונה, מול אספקה סדירה של מזון, משחקים, בגדים, מוצרי היגיינה ואנשי טיפול ובריאות, ואפילו סיוע משפטי, מצד הממשלה.

אני עובד בארגון Humanity Crew, המספק עזרה ראשונה נפשית במצבי משבר, ונמצא במחוז האטאיי, ממש על הגבול הטורקי עם צפון סוריה. חלק מהטורקים והאזרחים ממוצא כורדי שחיים בכפרים ובערים באזור חיים זה לצד זה, לצד פליטים סורים שמעמדם זמני אך מוגן, אך הרוב בקהילות נפרדות.

אנחנו צוות של מטפלים ומטפלות דוברי טורקית, ערבית וכורדית, העובדים עם ילדים, נוער והורים במחנות האוהלים שהוקמו לאחר הרעידה. בבוקר אנחנו בפגישות תיאום שהאו"ם והממשלה מארגנים כדי לרכז את מאמצי הסיוע, והחל משעות הצהרים אנחנו נמצאים במחנות, בעיקר בכפרים שסביב העיר אנטקייה.

פגישות האו"ם רשמיות מאוד ועוסקות בצרכים הכלליים ביותר. שומעים בהן שוב ושוב על "תיאום" ועל הצורך ברגולציה – אבל האמת היא שאין רגולציה. יש ארבעה ארגונים בינלאומיים, ופיקוד העורף הטורקי שולט בכל. הם מחליטים איזה ארגון כשיר לעבוד ואיזה לא, ומעל לכל – לאן הסיוע יגיע.

במובן מסוים, זה ברור. בסופו של דבר, מדינה אמורה לדאוג בראש ובראשונה לאזרחיה, משלמי המיסים, אלה שלמענם כביכול המערכת קיימת.

אבל יש כאן משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, רבדים של גזענות מושרשת שמתפרצת מתוך ההרס שהותירה אחריה רעידת האדמה, ומותירה מאות אלפי אנשים להירקב, פשוטו כמשמעו. היא ממשיכה מסכת של קשיים שהסורים חווים עוד ממולדתם. אף אחד לא דואג להם, וכעת, זמן קצר לפני הרמדאן, רבים מהם מעדיפים כבר לחזור לסוריה, כי "גם אם מפציצים אותנו, לפחות יש אוכל".

זאת מדיניות לא כתובה ומלאת ניואנסים, אבל ברורה לכולם – לאף ארגון בינלאומי אסור להתבלבל ולהתמקד בהגשת עזרה לסורים. בהפסקות שבין הפגישות הרשמיות מדברים על זה בצורה גלויה, אבל מסביב לשולחן, דומה שלאיש אין את האומץ לדבר.

הסורים מקימים לעצמם אוהלים, מחנות מאולתרים ומענים אחרים, אבל אנשי הג'נדרמה, זרוע של כוחות הביטחון הטורקיים, לא פעם עוצרים גם את המאמצים האלה.

בשעת משבר מיעוטים נרמסים ואין מי שיגן עליהם. אזור רעידת האדמה במחוז האטאיי, גבול טורקיה-סוריה (צילום:Nicholas Jacob)

בין אנטקייה לחווארה

בתוך מה שקורה כאן, אני מסתכל על מה שקורה בארץ.

כאן, בטורקיה, המציאות היא שבשעת משבר מיעוטים נרמסים ואין מי שיגן עליהם. אין אף גוף שיכול לעקוף את פיקוד העורף הטורקי. איך צמצום הדמוקרטיה ישפיע על מיעוטים בישראל בשעת משבר? קשה שלא לראות את הקשר ההדוק בין גזענות מושרשת לבין דריסת זכויות יסוד, ואני חושש מהאופן שבו מה שאני רואה מול עיניי ישכפל את עצמו בארץ.

באיזה אופן יבחר איתמר בן גביר לתעדף את כוחות החילוץ, במקרה של אסון טבע? כמה חסרי אונים יהיו אנשים מסוימים כשחלוקת אוהלים תיאסר בחווארה, כי יישובים יהודיים צריכים לקבל סיוע ראשונים?

מה יהיה עם המים והחשמל? מה יהיה עם אספקה של אוכל, ביגוד, חבילות היגיינה לנשים, מערך פסיכו-סוציאלי או בתי ספר זמניים?

ובתוך כל זה, יש התארגנויות מקומיות. יש מרד אזרחי אמיתי, קבוצות של "אנרכיסטים עם רולקס", אם תרצו, ברובם טורקים שחיים לצד הסורים ובוחרים לתעל את הכוח שלהם לטובת קבוצות מיעוט שמתקשות להשיג את המשאבים שלהם הן זקוקות.

הייתי רוצה להאמין שדבר דומה יכול לקרות בארץ, אבל בכנות ובצער, קשה לי לדמיין את זה. אני רוצה להאמין שבעת משבר, ארגונים ישראליים יידעו להתמקד באזורים מוחלשים כלכלית שבהם חיים לא רק יהודים – אבל ההפרדה בין יהודים לערבים אולי חזקה מדי, וגם רעידת אדמה לא תוכל לזעזע אותה.

אפילו בהפגנות בתל אביב, בתוך ים של דגלי ישראל, הגוש נגד הכיבוש "זוכה" לגינויים. הנפת הדגל היא אמירה חשובה, אבל במאזן הכוחות הקיים, נראה שקשה לנו כחברה לוותר על הלאומיות שנותנת לנו ביטחון – לא רק במובן הפרקטי, אלא גם בתחושה שידנו על העליונה.

כרגע, בטורקיה, אני רואה איך מנגנון שמדיר מיעוטים ומונע זכויות נראה בשעת משבר.

בתוך מציאות של קריסת מערכות טוטלית, אין מקום ללאומיות. אם לא נבין עכשיו, בהפגנות שלנו, איך לשתף פעולה עם קבוצות באוכלוסייה שהתרגלנו לשכוח כי "אסור לערב פוליטיקה", ניכשל.

רעידת אדמה הופכת תוך שבריר שנייה מאירוע שמונע על ידי איתני הטבע לסיטואציה מייאשת ובלתי אפשרית, שנוצרת על ידי אנשים. אם לא נדע לתת מקום לאנושיות כנה ואמיתית, שבבסיסה הידיעה הברורה שלכל אדם מגיעה הזכות להגנה הבסיסית ביותר, אנחנו שולחים מאות אלפי אנשים לאבדון.

רועי שאול הלל הוא עובד סוציאלי קליני ומנהל תחום בריאות הנפש בארגון הסיוע ההומניטרי Humanity Crew.