newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בטיפול: ישראל החרדתית

איך מצליחה מעצמה אזורית עם מעט התנגדות לשמר תחושה עמוקה של נרדפות ואיום קיומי? מרואן דוירי, מומחה לפסיכולוגיה בין-תרבותית, על ישראל כמקרה בוחן

מאת:
חיילים ביד ושם, באפריל 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

חרדה חסרת פרופורציות. חיילים ביד ושם, באפריל 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

איך ייתכן שאזרחי ישראל מרגישים מאוימים ונרדפים, אף שהם חיים במדינה גרעינית, החזקה במזרח התיכון, שתוקפת כרצונה בסוריה, לבנון או איראן? איך ייתכן שלמרות הצבא ואמצעים כמו מקלטים וכיפת ברזל, בכל עימות תושבי המדינה נתקפים חרדה וחלקם מתאשפזים כנפגעי חרדה?

לעומתם, תושבי עזה – החשופים להפגזות מסיביות בכל מבצע, שבו נופלים מתוכם מאות חללים ונהרסים מאות מבתיהם, ושאין להם מקלטים או כיפת ברזל – יוצאים בהמוניהם, כועסים, ללוויות החללים, למרות האיום בהפגזות.

אין ספק שבמצב העימות בין הפלסטינים לישראל, שני הצדדים חיים באי-ביטחון ואיום מתמיד, שמטבע הדברים מעורר חרדה מציאותית בקרב אנשים בשני הצדדים. מאזן הכוחות באזור, המוטה לטובת ישראל, אינו מסביר את רמת החרדה הגבוהה בקרב תושביה. קיימים גורמים פסיכולוגיים ופוליטיים, התורמים להגברת החרדה היהודית.

הגורם הראשון הוא מורשת הרדיפה היהודית. הבריחה מהעבדות במצרים, הגירוש לבבל, חורבן הבית הראשון, והשני, הגירוש מפרס, הרדיפה והמצור על מצדה, הגירוש מספרד, האנטישמיות באירופה ובמקומות אחרים, והפשע הנורא של השואה – המורשת היהודית טעונה בחוויות של גירוש ורדיפה.

כל ילד יהודי בעולם גדל על המורשת הזאת, ומגבש את זהותו כבן העם הנבחר והנרדף על ידי עמי העולם. ילדי ישראל גדלים על זיכרון השואה הנוראית, וזיכרון המלחמות, שמתוארות כולן כהגנה על קיום המדינה והעם.

רוב חגי ישראל קשורים לגירוש או לרדיפה או להישרדות. פסח מציין בריחה נואשת מעבדות; פורים הצלה מטבח; סוכות – נדידה במדבר; חנוכה – מרד כושל בכובשים מדכאים. בתפילות היהודיות נזכרים מדי יום ביציאת מצרים ובחורבן הבית הראשון והשני. וכל ביקור רשמי של משלחות ומנהיגים זרים כולל ביקור במוזיאון יד ושם, כדי לשמר את זיכרון השואה בתודעה העולמית.

המורשת הזאת ושימורה טבעו בלא מודע הקולקטיבי היהודי תחושת רדיפה ונטייה לחרדה ללא פרופורציה למידת האיום במציאות.

לעומת זאת, ילדים ערבים – מוסלמים, נוצרים ודרוזים כאחד – מתחנכים על מורשת הניצחונות של ההתרחבות האסלאמית והקמת האימפריה האסלאמית, ועל הגאווה בדת ובמורשת האסלאמית והערבית, והמאבק באימפריאליזם המערבי.

החגים של הערבים קשורים לאמונה דתית, לא לרדיפה. עיד אל-אדחא של המוסלמים והדרוזים קשור לסיפור של אברהם ובנו ישמעאל; עיד אל-פיטר מציין את סוף הרמדאן; חג המולד הנוצרי מציין את לידתו של ישו; פסחא את תחייתו; וחג הנביא שועייב של הדרוזים מוקדש לזכרו.

יהודים נוטים להכחיש את עוול הנכבה וגירוש רוב העם הפלסטיני והפיכתו לפליטים; ואת העובדה שיהודים רבים גרים בבתים של פליטים פלסטינים וחורשים אדמות שהופקעו מערבים, שחלקם חיים במרחק שמאפשר תצפית על אדמותיהם הגזולות; חלקם חי במחנות פליטים.

רווחת גם נטייה להכחיש את פשעי הכיבוש, שמבצעים החיילים במחסומים, כשהם מפזרים באש חיה הפגנות, פולשים בלילות לבתים של משפחות פלסטיניות, כשמפגיזים את עזה ועוד.

"לאנשים אין כסף לתרופה שעולה עשרה שקלים". ילד בין ההריסות מהפצצה ישראלית בעזה, אוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

ילד בין הריסות לאחר הפצצה בעזה, אוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

מנגנוני ההכחשה והרציונליזציה, חזקים ככל שיהיו, לא יכולים להעלים לגמרי את תחושת האשמה על הפשעים. ורגשות אשמה מבעבעים מדי פעם מהלא מודע, אולי מעוררים חרדה מפני נקמה, מה שמגביר את תחושת אי הביטחון.

תחושת רדיפה, ביחד עם תחושת האשמה, מבהירות מדוע קשה ליהודי להאמין לכנות הכוונות שמאחורי תוכנית השלום, שעליה הכריזו 22 ראשי מדינות ערב בפסגה הערבית בביירות ב-2002, שהציעה ביטחון ושלום מלא עם כל עמי המזרח התיכון.

הקול הזה, של יוזמת השלום, מתגמד בראש החדור תחושת רדיפה, לעומת איומי סרק כמו "לזרוק את היהודים לים" או קריאות ל"חיסול מדינת ישראל". בפועל, ישראל כבשה ב-1967 אדמות של מדינות ששיגרו איומי סרק כאלה. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי, שמדי פעם משחררים איומים דומים, נכתשים על ידי המטוסים הישראליים במבצעים חוזרים.

ניצול מכוון של נרטיב הרדיפה

גורם נוסף שתורם לרמת החרדה הלא פרופורציונלית הוא טיפוח נרטיב הרדיפה על ידי הפוליטיקה הציונית. מנהיגים ואנשי צבא, שיודעים שידם על העליונה בכל המערכות מאז 1948 ומכירים היטב את מאזן הכוחות, מנצלים מתוך כוונה – באמצעות התקשורת הנאמנה – את הפחד הקיומי, משמרים ואף מגבירים אותו.

הם עושים את זה כדי להצדיק את המשך הכיבוש ואת פעולות האיבה כנגד העם הפלסטיני, שכביכול מאיים על קיומה של ישראל. הם עושים את זה באמצעות הבלטה של כל הצהרה ואירוע כדי לטפח מין פרנויה בקרב התושבים. אפילו את המאבק הדמוקרטי של הערבים אזרחי המדינה, שמתבטא בהצבעה לכנסת או השתתפות בקואליציה, הם מתארים כאיום.

למטרה זאת, פיתחו טרמינולוגיה שמעצבת את התודעה. המושג "טרור" למשל, שמושמע בכל מהדורת חדשות, הופך כמעט את כל מי שמתנגד לכיבוש לטרוריסט, ואת הכובש לקורבן של טרור.

תיאור המתנגדים לכיבוש כ"פצצות מתקתקת", למשל, מסלק מהתודעה את היותם בני אדם סובלים, ומציג אותם כיעדים לחיסול חסר רחמים. להרג המתנגדים לכיבוש לא קוראים אפילו חיסול, אלא "נטרול". ההפגזות שמתוארות כ"פעולה כירורגית", מעניקות להן רושם מקצועי, חיובי ובטוח. כל התיאורים האלה ואחרים אוטמים את ליבם של האזרחים היהודים כלפי הרג חפים מפשע.

המערכה האחרונה נגד עזה כונתה "עלות השחר". היא החלה לאחר מעצר מתנגד כיבוש וחיסול של כמה "פצצות מתקתקות" פלסטיניות. בתגובה, הג'יהאד ירה טיל שלא פגע באיש. הדבר קרה לאחר ישראל הטילה סגר על האזור למשך שלושה ימים, בטענה שבידיה התראה על כוונת הג'יהאד לתקוף.

הג'יהאד לא תקף, אך תושבי המדינה היהודים, שגדלו על מורשת הרדיפה והפרנויה, נחשפו במשך שלושת הימים למצעד של אנשי מערכת הביטחון, שמזהירים אותם לבל ייצאו מהבתים.

כשרמת החרדה בשלה, הצבא החל בהפגזות מסיביות על עזה, שבה נרצחו עשרות פלסטינים, בהם נשים וילדים, ונהרסו עשרות בניינים. האבסורד הוא, שלאחר שההתראה ששימשה כתירוץ לעוצר על הדרום התבררה כחסרת תוקף, ישראל לא הסירה את העוצר, אלא ניצלה את המומנטום כדי לפתוח במתקפה על עזה.

הציונות מנצלת את מורשת הרדיפה של העם היהודי ומשמרת את הפחד ואף מטפחת פרנויה, שמהווה כלי במלחמה הפסיכולוגית על דעת הקהל. זאת, כדי להצדיק את המשך הכיבוש וההתנחלויות, ולזכות בתמיכה למדיניות שלה בישראל ובעולם.

ישראל פועלת באופן נמרץ בעולם כדי לתייג כל התנגדות למדיניות הכיבוש כפעולה אנטישמית, שמכוונת נגד היהודים והיהדות. ישראל מעצמת הגרעין היחידה באזור, מציגה את עצמה כמי שמבקשת ביטחון מהעם הפלסטיני, שנתון תחת כיבושה. העם הפלסטיני מבקש שחרור ועצמאות, ופחות עסוק בביטחון.

כששומעים זעקת "הצילו", באופן טבעי נרתמים לעזור להגן על הזועק, ומצדיקים פעולה של הגנה עצמית. אבל כשישראל זועקת "הצילו", ומתלוננת על איום, רדיפה ואנטישמיות, כדאי לפקוח עיניים ולבחון את המציאות שלא דרך עיניה של הפרנויה הציונית, שמנהלת כיבוש ואפרטהייד בשם ההגנה העצמית.

מרואן דוירי הוא פרופסור לפסיכולוגיה קלינית, רפואית, חינוכית, והתפתחותית וחוקר בינלאומי של פסיכולוגיה בין-תרבותית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אם ישראל תסרב להתמודד עם המציאות, זה לא ייגמר בנצח יהודה

לגדוד הדתי שמשתייך לחטיבת כפיר יש היסטוריה ארוכה של התעללות בפלסטינים ושל מעשי הרג, אבל מי שטרח לקרוא את החוק האמריקאי הרלוונטי מבין שזה לא עניין נקודתי. למעשה, המדינה מקבלת ברירה: להקריב מיליציה דתית גזענית, או להסתכן בהרחבת הסנקציות לכל הצבא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf